בינתיים, בבית (ובו הכותב מעמיד פני מרמיט)

אבל הרבה יותר מעניין לנסות להסתכל הצידה.

ככה חתמתי את הפוסט של אתמול. להסתכל הצידה. לדמיין אפשרויות, של פנטזיה אחרת, של ספרות אחרת, של מציאות אחרת.

אחר כך הוא לא נתן לי מנוח, הפוסט הזה, ביומרנות שלו, בחשד התמידי ש”להסתכל הצידה” זה גם, אולי בעיקר, להתחמק מהמציאות, להתחמק מאחריות.

לילה. מאבק ארוך על ההרדמה של הקטנה הסתיים בנצחון זמני. היא על סף מחלה, זה די ברור, סביר להניח שתתעורר עוד כמה פעמים הלילה. אבל אני עוד לא מצליח לישון, יושב מול הלפטופ בסלון, מוריד את האמריקנה המשובחת של Carolina Chocolate Drops (אל תפספסו את ההמלצה של ערן). בינתיים מגיעים דיווחים של שני פוסטים חדשים.

עידית מפתיעה בתעתיק של שיחת צ’ט על דרכים לעשות כסף מבלוגים. אני שוקע לדיון מפוזר על זנב ארוך, תכניות ריאליטי וההבדל בין ולווט לבין מירי אלוני. מסתכל הצידה. לא רוצה להתייצב מול האמת של הפוסט השני.

בסוף אני מתפנה גם אליו.

בינתיים, בלוד. It’s Complicated

כשהוא נגמר אני קודח ברצון לצאת מהבית, מנסה לסקור את מה שיש לי להציע. אולי כמה סוודרים שהתכווצו בכביסה יתאימו למישהו מול בית העירייה. שקי שינה אין לנו בבית, גם לא שמיכות מיותרות, אפילו תרמוסים יש רק שניים, קטנים ועלובים שקיבלתי כשי לחג פעם. בכלל לא בטוח שהם מסוגלים לשמר את החום של הקפה כל הדרך ללוד.

והקטנה עוד מעט תתעורר בבכי בכל מקרה, הנזלת תפריע לה לישון. מה לי בלוד כשהיא מעירה את אחותה ואת אמה? אני צריך להישאר כאן, להיעתר לה כשהיא אומרת “שב!”, ללטף עד שתחזור לישון.

זה באמת מורכב

אני קורא בין השורות.

יש לי חבר. שמאלני אמיתי, אבל לא כזה שאצלו כל דבר הוא “מאבק”. הוא לעולם לא יגיד שלא ביקשנו להדיר אף אחד. מצד שני הוא מצא עבודה בתוך המערכת. יש לו חזון, הוא מנסה לממש אותו מבפנים. דיברנו פעם, כבר לא זוכר את ההקשר המדוייק, על הפינוי האלים של איזו שכונת פחונים תל אביבית בדרך לעוד פרויקט נדל”ן מניב. “יש אנשים” הוא הסביר לי “שעובדים בזה. הם מתפנים מקצועיים. רצים לתקוע יתד בשכונה כזו שעל סף פינוי, מאיימים באלימות, צועקים, מחפשים את ההסדר הכספי”. הוא לא הוסיף אבל אני שמעתי “ויש תמימים שתמיד ירוצו לעמוד לצידם”. פתאום אני תוהה – אולי אני שוב תמים. שוב ממהר לעמוד לצד מי שאני רוצה לדמיין כמסכן וחלש.

אבל התמונות האלה לא נותנות מנוח, וכבר לא חשוב בכלל אם אני תמים או לא.

לבי בלוד ואנוכי בקצה תל אביב

מרמיט מצטט שיחה אגבית עם גדי אלגזי. האיש שעמד בתור לקלפי לפניי. הוא שכן שלי, לפחות היה עד לא מזמן. ברחוב שלנו מדברים עכשיו על הרחבות. אצולת נדל”ן לא מכוונת, כמעט כולם כאן במקרה. כמה חשדנות כבר אפשר לטפח כלפי מי שביתו נהרס. חושב איך כמעט שיניתי את הבחירה שלי בגלל הבושה – בושה בפתק השמאל-ציוני שלי שינוח בקופסת קרטון לצד האמת הרדיקלית של אלגזי.

מנסה לקושש שברי שיחות על מה שקורה בלוד. בינתיים נוחת בתיבה מייל על יומהולדת של שתי ילדות בכתה של הגדולה בעוד שלושה שבועות ויומיים.

שבע תגובות בפוסט המטלטל של מרמיט. שש מתוכן בכלל משיחת המשך בטוויטר בין מרמיט לבין איתמר. הדלות הזו משגעת אותי, ואני לא מצליח לנסח משהו בתגובה. מתיישב לכתוב את הפוסט הזה.

לוד, דהמש, אל עראקיב, שייח ג’ראח, אפילו ההפגנה נגד מעצר הילדים בתל אביב מחר נראית כמו משימה מורכבת מול המחלה המתבשלת, מול אלף ואחת מחוייבויות מתדפקות. לעזאזל, אני נזכר שוב, אפילו את אקטיביזם הכורסא הנינוח של תרגום דו”ח גולדסטון אני לא מצליח להביא את עצמי להזיז. אבל למצוא איזה באג טיפשי במייל של גרופר ולהפוך אותו לפוסט אורח בחדר 404 דווקא זורם לי בטבעיות, במקביל לתכניות הממשיכות להתגבש של בלוג האוכל ההוא שעוד יבוא פעם.

היא לא תחכה לי לנצח המציאות. לפחות העניין עם גולדסטון אני משתדל להבטיח לעצמי, יתחיל לזוז בסוף השבוע.

עוד מייל נוחת בצהריים, מבקש לשריין את ה-29.4 ליומהולדת נוסף.

Something’s got to give

12 תגובות ל“בינתיים, בבית (ובו הכותב מעמיד פני מרמיט)”

  1. כך מרגיש סטוץ בלוגרי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. בדיוק אתמול תהיתי "איך הוא מספיק לעשות את כל זה, יש לבן אדם שתי ילדות. אני עם ילדה אחת ואין לי אנרגיה וזמן לשתות כוס בירה בפאב".

    [להגיב לתגובה זו]

  3. וואו. טוב. כן.
    קודם כל, אני מסמיק עד שורשי האוזניים. לא רק ההומאז' מרגש, אלא גם הרזוננס להרגשות ולמחשבות שלי בין ההזמנות ימי הולדת בגן וההזמנות להפגנות.

    מאיפה להתחיל? אולי קודם כל מההבנה המשחררת-במשהו שאנחנו לא ג'וזף דנה, ולא יכולים להיות בכל מקום. כבר ברור לי שאל-עראקיב מחוץ לתחום, למשל. למעשה, הסיבה העיקרית שאימצתי את לוד כמאבק-מחמד היא שזה במרחק 5 דקות נסיעה. וגם שם אני לא מהפעילים הבולטים, בלשון המעטה, קופץ לחצי שעה בחלון שלפני השכבת הילדים.
    (אתמול הגעתי במקרה לפוסט שלי מלפני שנה, שבו אני מצהיר שהחלטתי שתיקון העולם יחכה שלוש שנים, עד שאגמור את פרויקט האקטיביזם של גידול ילדיי. קצת שכחתי את ההחלטה הזאת מאז, ואני במאמצים בלתי-פוסקים לאזן את שני הפרויקטים, ומרגיש לפעמים שאני מפספס בשניהם.)

    עכשיו, תנוח דעתך: משפחת אבו עיד הם לא מתפנים מקצועיים. הם קיבלו 4.5 דונם ממנהל מקרקעי ישראל לפני 50 שנה,* בתמורה לאדמה שהיתה להם בעמק החולה (ולא משנה כרגע אם היו להם 3000 דונם כטענת ריאד, או 1% מזה). רק שהמנהל נתן להם את האדמה בחוזה חכירה שנתי, וב-95 החליט מסיבותיו שלו להפסיק את החכירה. אולי הם לא היו משת"פים מספיק צייתנים, לא יודע.

    גם בקריאה בין השורות, צריך להבדיל בין תחומים complicated שיכולה להתקיים לגביהם עמימות מוסרית וחוקית, כמו הסדרת בנייה, לבין דברים חד-משמעיים כמו אלימות בלתי-מידתית שיטתית של המשטרה. ובכל מקרה, אי אפשר לשפוט את סיפור אבו עיד במנותק מההקשר הרחב.

    במעבר חד לעניין מיעוט התגובות: משום מה, בפוסט הזה בכלל לא שמתי לב לזה עד שציינת. קיבלתי מספיק תגובות באפיקים אחרים כדי לדעת שהוא מהדהד, ובכל מקרה אני מתבשם מהבלעדיות הכמעט-מוחלטת בתחום הסיקור הזה. אם כי יש לציין שהקאונטר ממש לא השתולל, רחוק מהמספרים שהביאו פוסטים על נושאים שבנפשנו כמו ביטול הופעות.
    זה לא נושא סקסי במיוחד, לוד.

    * הפוסט הזה יצא קצת יציר כלאיים, כי בעודי מתחבט בתחומים האפורים המציאות בשטח לבשה גווני שחור-לבן עליזים. משהו שרציתי לציין בו במקור, ושכחתי בלהט האירועים, היה הסלידה שלי מהשימוש בביטוי "אדמתם מדורי דורות" כשמדובר בתושבים שמצהירים בעצמם שהתיישבו איפה שהתיישבו אחרי קום המדינה (לרוב בעקבות עסקת חליפין כפויה ומקפחת עם המנהל, נכון, אבל הם שם שני דורות, לא יותר).

    [להגיב לתגובה זו]

    אמיתי ס Reply:

    תגובה טובה מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    זה לא שחשבתי שהם "מתפנים מקצועיים". זה גם לא שקניתי באופן מלא את תיאור "המתפנים המקצועיים" של אותו חבר. זו רק ההבנה שלפעמים דברים כאלה יכולים להיות באמת מורכבים. ואז, כמו שציינתי, גם אם לא באופן מאוד חד, מגיעות התמונות של השוטרים וכל המורכבות שיש או אין בסיפור הנדל"ני באמת מאבד רלוונטיות.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. שחר, אתה צריך סיוע כלשהו בהתנעת התרגום?
    (לא הצלחתי לנסח משהו ענייני על לוד. אשאר עם מועקת האקטיביזם)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה.
    לא חושב שיש צורך בעזרה, אני פשוט צריך לקבל כמה החלטות קטנות, לשלוח מייל לרשימת המתנדבים ולקוות שהם עדיין זוכרים בכלל שהם התנדבו.

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    לפחות חלקם זוכרים.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אה, עוד שלושה דברים:

    1. הידיעה שהפוסט שלי הביא אותך (ולא רק אותך) לחשוב מה יש לך בבית שאתה יכול לתרום להם, היא מחמאה גדולה ליכולת הכתיבה שלי (כן, אני עדיין מסמיק). אפשר להוסיף את זה לרזומה?

    2. אהבתי הרבה יותר את השיר של הביסטי בויז מאשר את הקאנטרי הזה.

    3. בכל פעם שאתה כותב "ולווט תחתום במכבי" אני חושב על אתר קופת חולים מכבי.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    3. זה יכול להיות להיט.
    בעלון קופ"ח כללית מופיעה המלצה על תרופה חדשה מבית טבע, מישהו שכח להזכיר את הקשר המשפחתי בין הכתב לבין בעלי השליטה.
    לחם עבודה: האורולוג הותיק של סניף נתניה פורש להקים מרפאה פרטית, מחפשים מחליף.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. לעניין התגובות – רק אציין שהפוסט הזה (שאין לי מה לתרום לו, חוץ מאולי תרמוס) קיבל פי שתיים תגובות מאשר הפוסט הקודם על עניינים שבספרות של עולם, ועוד היד נטויה.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. […] אני נאלץ להודות שהעייפות שלי למחרת גבתה מחיר מהמשפחה שלי. וזה אולי המקום להפנות אתכם לפוסט הנוגע ללב שכתב שחר בעקבות הפוסט הקודם שלי: בינתיים, בבית. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting