זה לא אני (ובו הכותב מתנצל על חטא שחטא)

משהו רע עובר עליי, כלומר על החלק ממני שמשתקף בכתיבה כאן. זה לא קרה באופן מתוכנן ושקול כמובן, ככה זה עם דברים רעים. אבל שלשום, לתחושתי האישית, חציתי קו באופן מכוער למדי. הגיע הזמן להישיר מבט אל הדמות שעולה מהבלוג לאחרונה ולהודות שאני לא אוהב אותה, או לפחות חלק ממנה. הגיע הזמן להתנצל ולנסות להבטיח שהחלק הזה יפסיק לבוא כאן לידי ביטוי.

כשרק נולד הבלוג הזה, כפי שציינתי בפוסט לרגל שנה לקיומו* הוא נטה, באופן מאוד טבעי למצבה הבתולי (למדי של הבלוגוספירה דאז, לעסוק בשורש ב.ל.ג על שלל הטיותיו והמלים הנגזרות ממנו. חלק מזה היה התייחסות ישירה לדברים שנכתבו באותם ימים בבלוגים מובילים.

כך קרה שבפוסט השישי בסך הכל שנכתב כאן קיבלתי את התגובה הבאה מברנע

כמה נחמד לכתוב על הבלוגרים הפופולאריים, פוסט אחרי פוסט, ללכלך עליהם, להשמיץ, לייצר טראקבקים לכל המקומות שמטנפים עליהם ולהביא אליך תנועה. האסטרטגיה הכי עתיקה ברשת.

עוד עוד!!

לא לחלוטין הסכמתי איתו, וגם ניסתי להסביר בתגובה איך אני רואה את הדברים, אבל נחרדתי מהאפשרות שכך הבלוג הזה אכן נראה, והבטחתי לעצמי להפסיק.

לא הפסקתי להגיב לדברים שנכתבים בבלוגים אחרים כמובן (זה חלק מהעניין של הבלוגוספירה, לא?) אבל השתדלתי לעשות את זה, גם כשהיתה לי ביקורת, באופן מתחשב, מנומק, ובטח שלא תגרני ומתלהם. אני חושב שעמדתי בהחלטה ההיא בכבוד במשך זמן ארוך למדי.

אבל משהו קרה לאחרונה, ואני לא אוהב אותו כאמור.

image

זה התחיל** בפוסט היתולי על “חמישה תוספים מומלצים להמבורגר”, מי שמכיר את השטח ידע לזהות שם, מעבר לבדיחה ולהמלצות שאני באמת מאמין בהן, את העקיצה כלפי ז’אנר של פוסטים דומים בחורימבה. היתה לי ביקורת על חורימבה עוד קודם, וכשרציתי לכתוב אותה עשיתי את זה בפוסטים מנומקים, לא בפארודיה מרושעת במקצת (לפחות).

וזה לא הפסיק שם, הזרם, אם להודות על האמת, רק התגבר מאז.

היה פוסט שלי ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של” שהתחמק מדיון אמיתי במה שכתבה קרן על בורגני כסף ובורגני זמן דרך הפארודיה על בורגני קצף ובורגני דל (הפוסט הרציני יותר שרציתי לכתוב בנושא עוד קבור בטיוטות).

היה דור הפרופיל החדש שביקש לבקר את הנטייה הרווחת בחלקים מסויימים למסגר דורות סביב כל שינוי טכנולוגי זניח, והיה Slippery Bloody Slope שהתחמק מדיון בחלקים שאכן נראים לי בעייתיים במלאכת הכתיבה והעריכה של המדרון החלקלק באמצעות, שוב, פארודיה זולה ולא ממש מוצלחת.

לפני ימים אחדים, כשרציתי לכתוב פוסט אישי על המתח שבין הרצון לצאת לפעולה פוליטית-חברתית אמיתית לבין שגרת החיים שלי הפכתי אותו לפוסט בו הכותב מעמיד פני מרמיט. שוב, כדי לכתוב משהו שרציתי לכתוב באמת נזקקתי לתרגיל של העמדת פני כותב אחר.

שלשום חציתי גבול, בפוסט שכבר בעת הכתיבה היו לי ספקות עמוקים לגביו. לקחתי פוסט ישן ובעייתי (באמת בעייתי לטעמי) של גיאחה. פוסט שכל מי שרצה להגיב אליו כבר עשה את זה בזמן מתאים יותר, פוסט שעם כל הבעייתיות שלו אין ספק שנכתב מתוך סערת רגשות אמיתית, לקחתי את הפוסט הזה והפכתי אותו לבדיחה סרת-טעם. בתגובות לפוסט ההוא עוד ניסיתי להגן על הבחירה האומללה שלי, עד שהגיע תגובה של אורן והכריחה אותי להודות באמת.

לא בכל הפוסטים האלה אני מתבייש במידה שווה. יש ביניהם כאלה שאני שלם לחלוטין עם מה שנכתב בהם. אבל כשאני בוחן אותם יחד אני בהחלט מתבייש במה שהם מעידים עליו.

אז זהו. הגיע הזמן להפסיק. לא ייכתבו כאן עוד פוסטים בהם הכותב מעמיד פני מישהו אחר (מעבר להעמדת הפנים הקבועה בה שחר שבחיים מעמיד פני שחר מהבלוג), אם תהיה לי ביקורת היא תנוסח, שוב, כמו בימים הטובים יותר, באופן ישיר, הוגן ולא מתלהם ככל האפשר. כי זו הדמות שאני רוצה שתשתקף מהבלוג הזה.

אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מהפוסטים האלה, אני מתנצל בפני הקוראים על רוח הפוסטים האלה שהיתה (אני מקווה) זרה למה שהם התרגלו לקרוא כאן.

* מסתבר, לגמרי במקרה, שאנחנו בסך הכל שלושה ימים לפני יום ההולדת הרביעי.

** כן, יש איזו בעיה בפוסט מתנצל כזה שטורח גם למנות את כל החטאים באופן שיכול להיתפש דווקא כרברבני. באיזו פשרה לאו דווקא מוצלחת החלטתי להשאיר את הרשימה בלי קישורים לפוסטים שאני מונה בה.

6 תגובות ל“זה לא אני (ובו הכותב מתנצל על חטא שחטא)”

  1. איזה קטע. באחד הפוסטים הראשונים שלי, שבו עקצתי את אבי לן והגלוב, קיבלתי מ"מנדלה מוכר ספרים" תגובה דומה מאוד לזאת שקיבלת מברנע. העובדה שזה היה בישראבלוג, כך שהטרקבקים לא עבדו גם אם רציתי, הקלה עלי לנפנף את הביקורת הזאת.
    עם זאת, מיד אחר כך התחרטתי על שנכנסתי לרפש הזה. אחרי זה השתדלתי למעט בירידות אישיות (ובכלל) אלא אם כן יש מאחוריהן מהות.

    איזה קטע (2). בפוסט הסטירי האחרון שלך זיהיתי מיד את המקור, כי גם אני כתבתי לו פוסט תגובה ישיר ועוקצני, בניגוד למנהגי.

    איזה קטע (3). מסתבר שיש לנו עוד כמה מטרות משותפות לעקיצות.

    אז קבל תובנה משחררת: הציווי "לחשוב חיובי" ולפרגן תמיד מקדם תרבות קונפורמית, לא ביקורתית, שבה ביקורת על עוול היא חטא חמור יותר מהעוול עצמו.
    (לקריאה נוספת, הפוסט שהפיל לי את האסימון)

    זה לא אומר שצריך להפוך את הביקורתיות והעוקצנות לדגל, בשום אופן, וכדאי לנקות מעצמך אנרגיות נבזיות ולהבין מאין באה העוקצנות ומה היא משרתת אצלך. אבל כשמגיע, מגיע. ואני לא חושב שהפוסט האחרון שלך היה "מתחת לחגורה", כמו שכתב לך מישהו בתגובות. זה היה די בוטה. אבל היי, הוא התחיל.

    ועכשיו, אחרי שהגבתי באריכות, אני מתפנה לקרוא את הפוסט.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    טוב, אז אחרי שקראתי את פירוט הראיות, אני רואה שהבעיה שלך היא בעיקר עם הסגנון הפרודי.

    אז רק לציין שלא הרגשתי אי-נוחות באף אחד מהפוסטים שפירטת. אף אחד מהם לא היה בוטה כמו הביברפוסט, ולא זיהיתי בהם עקיצות.
    נכון, זאת דרך קלה יחסית להתייחס לנושא, ולא בהכרח מחייבת. לפעמים זה מעורר יותר מחשבה, לפעמים פחות, אבל זה לא נראה לי כזה חטא. בחירה סגנונית שהתאימה לך, ועכשיו אתה מודע למגבלות שלך.
    יאללה, הלאה :)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני לא חושב שיש משהו רע ברמה העקרונית בשימוש בפארודיה. הבעיה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא שבמקרים רבים היא מונעת קיום של דיאלוג אמיתי עם האנשים שאותם אתה מבקר. למשל בפוסט על הביבריות, כלומר על החרם התרבותי על ישראל, דווקא היה לי מה להגיד ברמה העניינית אבל זה נראה לי מאוד מטופש להגיב לפוסט וכביכול "לקחת את הצד של הביבריות"… (לא שאני מתנגד לחלוטין לחרם התרבותי, אבל אני חושב שהנושא הרבה יותר מורכב מהנסיון שלך ושל אחרים בזמנו להציג את המתנגדים לו בשמאל כחבורה של בכיינים/פקאצות).

    זה קצת מזכיר במובן מסוים את כל הסיפור שהיה בזמנו סביב טאמבלר הסחים. ברגע שהמתנגדים שלך מסומנים מראש בתור "סחים" כל ניסיון שלהם לחלוק עליך רק מחזק עוד יותר את הקביעה שהם סחים ובעצם לא מאפשר להם להגיב לך בצורה עניינית.

    אבל שוב, אני לא טוען שפארודיה היא רעה או מסוכנת. היא טובה בהחלט אם המטרה שלך היא להביע עמדה מסוימת ולבקר עמדה אחרת. הרבה פעמים היא אפילו אפקטיבית יותר מכל צורת ביטוי אחרת. אבל היא הרבה פחות מוצלחת בתור ניסיון לקיים דיאלוג אמיתי עם האנשים שאותם אתה מבקר, וזה משהו שתמיד צריך לקחת בחשבון.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    אלי, יש לי רק דבר אחד לומר לך:

    duck season

    [להגיב לתגובה זו]

    אלי Reply:

    rabbit season

    [להגיב לתגובה זו]

  3. שחר, הדבר היחיד שיש בפוסט הזה הוא חשיבות עצמית מוגזמת. כתוב וזהו. אין צורך בהתנצלויות

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting