אנשי המכירות* (ובו הכותב פשוט כותב פוסט)

תודעה כוזבת, היא בכל מקום

תודעה כוזבת היא מונח מרכזי בהגות המרקסיסטית המתייחס לחוסר התאמה בין תפיסות, ערכים, השקפות ואידאולוגיה של בני אדם לבין המיקום שלהם במערכת החברתית המעמדית.

ויקיפדיה

מרקס, ראוי לזכור, חיפש ומצא את התודעה הכוזבת בעיקר אצל הפרולטריון של ימי המהפכה התעשייתית. הבלוג הזה, באופן שונה מעט, נולד מתוך התחושה שתודעה כוזבת היא הדלק העיקרי של בועת ההיי-טק. לא של הבועה הפיננסית המתנפחת סביב חברות אינטרנט אלא של הבועה המנטלית שבתוכה מתפקד פרולטריון ההיי-טק, זה שלנצח יחלום אקזיט ויאמין שהיכולת להצטייד באייפד 2 שבוע לאחר היציאה שלו היא סיבה טובה לקבל בהבנה שעות עבודה לא אנושיות ולא חוקיות.

אבל תודעה כוזבת, ראוי לציין, אפשר למצוא גם בקצה העליון של המערכת, במיוחד במציאות של אירוניה ומודעות עצמית לכל דורש. תודעה כוזבת, אני מאמין, היא המנגנון שמאפשר למנכ”ל להודיע ל”משפחת העובדים” שלו על גל פיטורים מסיבי. תודעה כוזבת היא מה שמאפשר לסטיב ג’ובס להרגיש צעיר מהפכן ובועט גם מול דיווחים על גלי התאבדות במפעל הסיני שמייצר את האייפד.

כן, חשוב לי להדגיש, אני מאמין להם. אני מאמין למנכ”ל שרואה בעובדיו משפחה, ואני מאמין לג’ובס שמאמין לעצמו שהוא מהפכן. אני פשוט חושב שהם טועים.

כל זה היה רק הקדמה לדיון בשני פריטים סמוכים שהופיעו בעמוד הפייסבוק של העין השביעית לפני כשבוע.

zroob

כמעט בצמוד זה לזה קיבלנו קישור לכתבה באתר העין השביעית ובה שילה דה-בר מסכם קדנציה של קרוב לארבע שנים כעורך ידיעות אחרונות וקישור לפוסט של זרוב המסכמת שנה ראשונה של עבודה במשרד פרסום.

באופן מפתיע מעט קשה היה להתעלם מקווי הדמיון בין שני הסיכומים האלה.

אנחנו לא מבינים כלום

אל מול הטענה כי ידיעות אחרונות מקריב את ערכיו העיתונאיים על מזבח הרייטינג ומעדיף את הסנסציוני על המעמיק חזר דה-בר, בגירסה זו או אחרת, על הטענה הבאה מספר פעמים

בהעדר ידיעה מה מוכר יותר, איך אפשר לייחס לאדם את המוטיבציה של מכירת עיתונים? אין קשר בין תוכן העיתון לבין המכירות שלו, ואם יש קשר כזה, אני לא יודע מהו. ואם אני לא יודע, אז אף אחד לא יודע. לכן, גם אם יש מוטיבציה אבסטרקטית כזו, אין שום דרך לממש אותה בעזרת עריכה.

אל מול המיתוס לפיו הפרסום הוא שורש כל הרע בעולם אומרת זרוב

מביטה על גרפיטי של אנרכיסטים מבוהלים, ומצחקקת. הם אחוזי אימה, סבורים שפרסום שוטף להם את המוח. למה הם נותנים כל כך מעט קרדיט לתבונה שלהם וכל כך הרבה קרדיט לתעשיית הפרסום?

אנחנו לא מבינים כלום אומרים שניהם. אנחנו לא מבינים מה מוכר עיתונים, אנחנו לא מבינים איך לשטוף לכם את המוח. אל תפחדו מאיתנו, אנחנו בסך הכל מנסים לעשות את העבודה שלנו, לא להשתלט על העולם. אולי היינו מנסים, אבל אנחנו הרבה פחות חכמים משנדמה לכם בסיוטים המרקסיסטיים שלכם.

אבל בעצם כן

רק שבהמשך דבריו, כשדה-בר מבקש  להתייחס למאבק הקשה מול ישראל היום משהו בנימה שלו משתנה והוא אומר

המאמץ של המערכת הוא להפוך את המוצר לאטרקטיבי באופן שאנשים ישמחו לשלם עליו. לשמחתי, הרוב המוחלט של הקוראים הקבועים, המנויים, נשארו מנויים. כנראה שהעסקה הזו טובה להם.

המערכת, אנחנו למדים פתאום, דווקא יודעת איך “להפוך את המוצר לאטרקטיבי באופן שאנשים ישמחו לשלם עליו”, שזה, עד כמה שאני מבין, לא מאוד שונה מ”מכירת עיתונים” שאותה, כדאי לזכור, אף אחד לא יודע איך לעשות.

זרוב מנגד, כשהיא מנסה להתמודד מול המיתוס לפיו משרדי פרסום הם מקומות עבודה מגניבים, מוצאת את עצמה אומרת

אז נכון, משרדי פרסום מנסים לשוות לעצמם תדמית של מקום שמגניב לעבוד בו. יופי – משרדי פרסום יכולים גם לשוות לאבקת גירוד תדמית של מרק נמס שמגניב לאכול, ולבנימין נתניהו תדמית של ראש ממשלה שמגניב להצביע לו.

רק שאם הם יכולים לשוות לאבקת גירוד תדמית של מרק נמס שמגניב לאכול אז אולי, רק אולי, דווקא יש לאנרכיסטים ההם מהפיסקה הראשונה סיבה טובה לחשוד שהם שוטפים להם את המוח.

אני מאמין להם

בדיוק כשם שאני מאמין לסטיב ג’ובס ולמנכ”ל המפטר מהפתיחה, כך אני מאמין גם לדה-בר ולזרוב. אני מאמין לזרוב כשהיא אומרת שהאנשים איתם היא עובדת הם נחמדים, מפרגנים ומוכנים לעזור בעת צרה. אני מאמין לדה-בר שהוא גאה בעיתון שיצא תחת ידיו בארבע השנים האחרונות. אני בטוח שהם צודקים.

האנשים במשרד הפרסום הם הרי החברים שלי, פחות או יותר, וגם העיתונאים בידיעות אחרונות. הם לא אנשים ציניים, גם אם העבודה שלהם היא לפעמים כזו. הם לא אנשים רעים, אני יודע, אני מכיר מספיק מהם כדי לדעת.

אבל בעצם לא

רק שזה לא חשוב. זה לא חשוב כי כשדה-בר מבקש להתייחס לשאלת עתידו של העיתון הוא אומר

אני אקח את האנרגיה הזאת והכסף הזה ואשקיע אותם בהרחבת המותג לעולם הדיגיטלי. זה ניהול יותר נכון של האנרגיה, למרות שברור שמוטב שעיתון יהיה יותר איכותי, זה ברור, אבל קשה להימרח דק על כל-כך הרבה מטרות מבחינה ניהולית.

אז הפרסומאים הם אולי פחות כל-יכולים משאנחנו נוטים לדמיין, והם נכשלים לא פחות מכל אחד אחר, אבל הפרסום, כמכתיב של עולם ערכים כבר ניצח. הקמפיין החדש של ידיעות אחרונות, נניח, יכול להיכשל. זה יכול לקרות בגלל שגיאות של משרד הפרסום או בגלל ליקויים במערכת העיתון. אבל ידיעות אחרונות, לפי דה-בר, הוא הרי כבר לא עיתון, הוא גם לא גוף תקשורת. הוא מותג שצריך להרחיב אותו לעולם הדיגיטלי.

* הפוסט שיתייחס לסדרה “אנשי המכירות” ששודרה בערוץ שמונה יחכה להזדמנות אחרת.

6 תגובות ל“אנשי המכירות* (ובו הכותב פשוט כותב פוסט)”

  1. גם בעניין זה, ובהקשרו לעניין אחר עליו ביקרת אותי בבלוג הזה, אני מרגיש שזה במקום לשים כאן לינק לטור החדש שלי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. פוסט יפה. אני תוהה עד כמה יש קשר בין החשיבות ההולכת וגדלה שיש ל-"מיתוג" ולפרסום לבין ההתקדמות הטכנולוגית שמאפשרת לעורך ב-ynet לדעת בדיוק כמה קליקים כל כותרת מושכת ולמשרד פרסום כמה אנשים לחצו על גרסאות שונות של הפרסומות שלו. כי זה נותן אשליה של שליטה, ומכאן הדרך להעצים את החשיבות של האלמנט הזה קצרה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. כבר אמרו על כך חז״ל:
    איך תדע מתי איש מכירות משקר?
    כאשר הוא פותח את פיו לדבר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת דניאל ר:

    פוסט מעולה.
    ואגב, האנשים שאני מכיר בתעשיית הפרסום – אני לא רוצה בהם כחברים.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. לראש, ואני חושב שאלמנט מעניין להסתכל עליו הוא אלמנט מערכתי מסויים, מבחינתו של העובד במשרד פרסום כל מה שהיא אומרת הוא נכון במידה מסויימת, אין כוח מוחלט מתאמצים מאוד כדי להשיג את תשומת הלב, וכל מה שהיא תיארה, כל זה לא סותר את ההשפעה המערכתית שיש להמון ניסיונות כאלו על התודעה של אנשים, על ההשפעה על החברה ועוד שלל גורמים שאדם שעובד בתעשיה או אפילו מוביל בה ולא להתייחס אליהם בכלל.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] על הנסיון לגייס כותבים איכותיים יותר לידיעות אחרונות (כתבתי על זה לא מזמן) אני אקח את האנרגיה הזאת והכסף הזה ואשקיע אותם בהרחבת […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting