נהגי מוניות וכרונודיגסיס, It’s About Time

במצב אחר הפוסט הזה, או לפחות חלק ממנו, היה מוצא את דרכו ל”הסיפור האמיתי והמזעזע של”. אבל אלה ימים קשים, אנשים עוצרים אותי באינטרנט ושואלים “מה קורה עם הבלוג?” ואני מודה בחצי פה שבכלל לא שמתי לב שכבר כל כך הרבה זמן לא כתבתי אבל כן, נהיה כאן קצת שקט.

ובינתיים, בכל מקרה, יצא שעידית כתבה פוסט מצויין על שני נהגי מוניות, ובתגובות כתבתי משהו שהתקשר לפוסט שאולי היה מגיע ל”הסיפור” בימים אחרים, והוא כבר נהיה פחות תיאורטי ויותר אישי, אז הנה הוא כאן.

נהגי מוניות

יכול להיות שאין לכם כוח לקרוא את הפוסט של עידית, חבל, אבל הנה, בכל מקרה, התגובה שלי משם.

מוזר.
נסעתי לא מזמן לשדה, אני חושב שזו פחות או יותר הסיטואציה היחידה שבה אני מוצא את עצמי במונית. הייתי בדרך לכנס מפתיע בגרמניה. הוזמנתי פתאום, שנתיים אחרי הדוקטורט לעשות הפסקה של שבוע ולהעמיד פנים שאני שוב באקדמיה.
אמרתי לו פיזיקה. הנחתי שהוא יגיד משהו על כמה זה מסובך ויעבור לנושא אחר. אבל הוא התחיל להתעניין. הסתבר שהוא למד הנדסה, תעשייה וניהול. אין שם מחזורים מפורסמים, אני משער, גם אם חלק מהבוגרים דווקא כבשו את העולם. הלך לו לא רע, אני שומע בין השורות, היה מנהל של מפעל בינוני, עד שהגיע איזה משבר והוא פוטר בגיל שבו כבר לא מוצאים עבודה כל כך מהר.
בתור נהג מונית בעיר, הוא סיפר, היה כסף טוב יותר, אבל הוא ראה הכל. סקס במושב האחורי, נוסעת שניסתה לקפוץ החוצה תוך כדי נסיעה, גם אקדחים כבר כוונו אליו. אז ברגע שהתפנה מקום בשדה הוא קפץ עליו. אחריי הוא נוסע לכרמיאל, ללקוח פרטי שלו. בסך הכל שלושים ושש שעות רצוף על ההגה.
פרגמנטלי זו מילה מצויינת.

קצת אחרי התגובה הזו נזכרתי בעוד שני נהגי מוניות, אחד מהם כמעט הפך לפוסט בימים הראשונים של הבלוג הזה. הוא הסיע אותי לעבודה ביום שבו סידורי הבוקר התארכו יתר על המידה, בדרך הצביע בגאווה גלויה לכיוון בית המרקחת של בנו, ואחר כך, לפני סיום הציג בפניי תעודה שסיפרה על היותו לוחם בהגנה, לפני שירדתי עוד הספקתי לגלות שהוא עבר הכשרה בקיבוץ של סבתי. מאוחר יותר, במשרד, הצלחתי לאתר אותו באתר תיעודי של ההגנה. והיה גם ההוא שהחזיר אותי מהכנס, בלי סיפור דרמטי באמת, זה שגר פעם ליד הבית שלנו, אבל אשתו לחצה והם עברו לחולון, היה מורה הרבה שנים, ואז עבר ניתוח, שכב בבית כמה חודשים, לחזור ללמד כבר לא היתה אופציה, ומישהו הגיע עם ההצעה למונית. לפעמים הוא חושב על השגיאה הכלכלית של מעבר הדירה ההוא, אבל אלה החיים.

כרונודיגסיס

אריסטו ואפלטון היו גם אלה שהנגידו בין מימזיס לדיגסיס. בדיגסיס אין זו הצורה בה יצירת אמנות מחקה את המציאות, אלא האופן בו המחבר או הדובר מתארים את המאורעות המיוצגים לקהל.

(ויקיפדיה)

לפני כמה ימים התפרסמה ב-7 לילות רשימת המלצה שלי על How to live safely in a science fictional universe של צ’ארלס יו. אבל סד המלים (300) והצורך לכלול כמה מלות רקע ותקציר עלילה הצליחו להשאיר מחוץ לסקירה, למעט ברמז, את החלק המבריק ביותר בספר, השרטוט של קווי מתאר למדע המדומיין של הכרונודיגסיס (או של המרחב הכרונודיגטי).

צ’ארלס יו (הדמות\המספר\המחבר) הוא טכנאי שרות של מכונות זמן. זה הגיוני, אחרי הכל הוא חי ביקום מד”בי, כפי שמעיד שם הספר, וביקום מד”בי חוקי הפיזיקה הם כאלה שמאפשרים קיום של מכונות זמן. אבל אם יש מכונות זמן הן יכולות להתקלקל, חמור מזה, אנשים יכולים להשתמש בהן באופן מסוכן, לנסות ליצור פרדוקסים, לתקן את העבר, להגיע למקום הלא נכון. מישהו צריך להיות שם כדי לחלץ אותם. יו ואביו, מתגלה במהלך הספר, עמלו בשעות הפנאי ובסופי שבוע במוסך הביתי שלהם על פיתוח של מכונת זמן, אבל מישהו הקדים אותם, התאגיד שהביע עניין נסוג, והכל השתבש.

כל זה, כאמור, הגיוני לגמרי ביקום מד”בי, כי חוקי הטבע שלו הם אחרים. רק שכאן מגיע הטוויסט המרכזי של יו, היקום המד”בי שלו מודע להיותו מד”בי. האב יודע מה צריך לפתח מכונת זמן כי הוא מהנדס מד”ב, שלמד את חוקי הז’אנר שבתוכו הוא חי. היקום שלהם (יקום מיניאטורי 31) הוא קטן ופגום, משהו השתבש בתהליך היצירה שלו, ניו יורק ולוס אנג’לס קרסו זו אל זו, ואחר כך הצטרפה גם מחצית טוקיו (מחצית שנייה נעלמה). במרומז, אם כן, אנחנו למדים שיש גם יקומים אחרים, קטנים או גדולים, כל אחד בז’אנר ספרותי אחר. לכל יקום חוקים משלו, חוקים שבהם הפיזיקה הנוקשה המיוצגת על-ידי זרימת הזמן (זה החלק של הכרונו) והדינמיקה החמקמקה יותר של אופן התקדמות העלילה והצגתה (זה החלק של הדיגסיס) זוכות למעמד שווה. הז’אנר הספרותי של היקום מכתיב את חוקי הטבע שלו, את היכולת שלו לשאת משקל של עלילה בת-קיימא.

It’s About Time

כל זה הוא משחק מטא-מד”בי מבריק, אבל הוא גם הרבה מעבר, כי יו, בסופו של דבר, מצליח להעביר דרך הרהורי הכרונודיגסיס שהוא מפזר בספר משהו משמעותי על האופן שבו אנחנו חווים את הזמן, האופן שבו אנחנו יכולים לחזור שוב ושוב לאותו רגע בעבר (מסתבר שכמעט כל מי ששוכר מכונת זמן ממהר, לפני הכל, לבקר שוב ברגע הנורא ביותר בחייו), האופן שבו הסיפור של חיינו מצליח לארגן את הזמן מחדש למרות שהפיזיקה מכתיבה לו זרימה אחידה קדימה. כל אחד מאיתנו, כפי שמסביר אביו של יו תוך כדי עבודה, הוא מכונת זמן, כל אחד הוא שחקן במרחב הכרונודיגטי, נושא איתו בועה קטנה של ז’אנר שדרך חוקיו הוא מסדר את העולם כדי לספר את עצמו. הבועה הזו משתנה בלי הפסקה, גם כשהיא באה במגע עם אנשים אחרים, וגם כשאנחנו בוחרים, מכל סיבה שהיא, להחליף את הדיגסיס של חיינו. לכל אחד מאיתנו יש איזה רדיוס עלילתי מקסימלי שבו הוא יכול להמשיך ולשאת את הבועה הזו איתו לפני שיישבר.

יו שבספר נשבר יום אחד כשאביו נעלם. אז כבר עשר שנים (ביולוגיות) הוא רק מדלג ממקום לזמן ומתקן תקלות, מתעקש לברוח לקיום שמחוץ לזמן. רק שאין קיום שהוא באמת מחוץ לזמן. הפיזיקה והביולוגיה, בסופו של דבר, הן נוקשות. הבריחה האמיתית לעולם אינה מהזמן, רק מהעלילה, מהצורך או מההכרח לספר סיפור.

איך כתבה עידית (קראתם, נכון?) על נהג המונית הקולנוען שלה.

כלומר, נהג מונית, שכמו בסרטים הלא גמורים שלו, כך גם במקצוע שמפרנס אותו, הוא עובר מסלול פרגמנטלי, כן, החלטתי להשתמש במילה פרגמנטלי, מסלול שמורכב מאוסף דרכים משתנות ומתפצלות קדימה ואחורה והצידה וכל סיום הוא התחלה של משהו אחר.

פרגמנטלי זו מילה מצויינת!

5 תגובות ל“נהגי מוניות וכרונודיגסיס, It’s About Time”

  1. שלושה לינקים לפוסט של עידית? לא צריך לדחוף לאנשים פוסטים של עידית בכוח לגרון.
    ולענייננו: כן, גם עידית מעדיפה את אילנה ברקוביץ' בבלונד פלטינה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אילנה ברקוביץ'? לעזאזל, הגרפיקאים היו אמורים לשים שם את רוברט דה נירו.
    בכל מקרה תגידו תודה שלא שמתי תמונה של גלעד שליט או משהו.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] אותי מתוסכל. חלק מהמחשבות שלא נכנסו לטור אפשר למצוא בפוסט הזה שפורסם כמה ימים אחר […]

  3. הפוסט שלך מעניין ומעורר חשק לקרוא את הספר, אבל הפוסט של עידית בכלל פרטי, אז לא, לא קראתי אותו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כן, גם אני גיליתי את העובדה המצערת הזו.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting