לא יודע מה עוד

ברזל ואבנים הוא לא עזרה בדרך. זה לא ממש אומר משהו משמעותי, מעט מאוד אלבומים הם כן עזרה בדרך.

(קצת אחרי שפורסם הפוסט הזה התקשר אליי סמנכ"ל מדיה חברתית של הבלוג בזעם וטען שהייתי צריך להוסיף קישור מפורש לפוסט שכתבתי על עזרה בדרך לפני שלוש שנים, אז הנה)

אנשים לא מכירים את נעם רותם. זו עובדה. היא הפתיעה אותי, אבל זו עדיין עובדה. סיפרתי בהתרגשות על ההופעה בערב, ואנשים שאלו למה אני ממציא זמרים. היה בזה משהו מוזר, ומאוד מפתיע כאמור. להחלטה שאני אוהב את עזרה בדרך התלוותה גם תחושה של כניעה לאיזה מיינסטרים. זה לא נורא. בגיל מסויים אדם לומד לקבל את הצדדים המיינסטרימיים שלו בהבנה. אי אפשר להתכחש להנאה שאני שואב עד היום מהתמהון על פני הבריות כשאני מספר על הופעה של יוסי בבליקי והם מגלגלים את השם המוזר על הלשון. רותם, הנחתי אז, הוא סיפור אחר לגמרי, כזה שיגרור תגובת “לא מתאים לך, מה הלאה? תיכף תגיד שאתה עף על החדש של קרן פלס”. הגילוי ההוא הגיע בקיץ שעבר. בחודשים האחרונים הם ניגשים אליי לפעמים, אלה שגיחכו אז, אומרים לי ששמעו ברדיו שיר חדש שלו, שכנראה יש כזה זמר באמת.

ברזל ואבנים הוא לא עזרה בדרך, אבל הוא תקוע במערכת של המכונית כבר שבועות ארוכים, בעיקר בגלל שלושת השירים שנמצאים באמצעו. אני חושד שהם לא השירים הכי טובים בו, קשה לי לטעון שהם יוצרים משהו לכיד, אבל הם מצליחים ליצור משהו שמשאיר אותו תקוע במערכת של המכונית כבר שבועות ארוכים.

מחכים לגלאסנוסט

הכתה שלנו היה השיר הראשון מברזל ואבנים שהכרתי, הוא הופיע באתר של רותם בקיץ שעבר. הוא חייב לדבר לכל מי שנמצא בגיל המתאים עכשיו. רשימת מצאי לאקונית של בוגרי הכתה, כל אחד והגורל האישי שלו. רותם מספר את ההיסטוריה של כל הכתה, מגרד את פצעי הנעורים.

הרבה מאוד זמן אחר כך גיליתי שזו גרסת כיסוי לשיר פולני בששם Nasza Klasa של Jacek Kaczmarski. שיר מ-1983. שפכתי את מילות השיר לתוך גוגל טרנסלייט, התוצאה היתה מביכה באופו צפוי, אבל ברורה מספיק כדי לאפשר קריאה שוטפת. יכולתי להתפלפל ארוכות על ההבדלים בין שתי הגרסאות, על הפער שבין אדם התל אביבי של המקור הפולני לבין אדם התל אביבי של רותם, למצוא משמעויות בהעתקה של מועדון הפורנו משוודיה לטוקיו. יש לא מעט עניין בהשוואה דקדקנית קטנונית שכזו, אבל מעל לכל ההבדלים המינוריים האלה בולטת העובדה שאין כמעט שינוי מהמקור.

שנתיים אחרי השיר הזה גורבצ’וב עלה לשלטון, שש שנים אחריו הגוש המזרחי כולו התרסק, אבל את הסוף המתקרב אפשר היה לשמוע כבר שם. עשרים ושמונה שנים מאוחר יותר הוא מתלבש באופן מושלם על המציאות הישראלית*.

עיר גדולה ואנשים בה מעט

עיר שלא נרדמת הוא נסיון של רותם ללכוד את החוויה התל אביבית שלו, של האנשים בסביבתו, של האנשים שלא רק חיים בעיר הזאת אלא גם חיים אותה, במידה רבה אפשר לטעון שגם היא חיה אותם.

הוא רצוף באבחנות תל אביביות מדוייקות, חלקן זוטות, חלקן מהותיות, על העיר ועל החיים שלה. הוא נפתח כשרותם עומד מול “זרם בלתי פוסק של אנשים”, ונגמר בכך ש

בכל מקום, בכל דקה

מתל ברוך עד פלורנטין

כולם יוצאים ללבונטין

לראות את הלהקה.

את הופעה של רותם בקיץ שעבר ראיתי בלבונטין, כל מי שהיה שם יודע כמה המקום קטן. אין לי מושג מה התפוסה המלאה שלו, אבל קשה לי להאמין שאפשר לדחוק פנימה מאתיים אנשים.

אלה אם כן “כולם” בתל אביב של רותם. אלה שמתקבצים מכל קצוות העיר בשביל לראות את הלהקה. אנשים לא מכירים את נעם רותם, כבר אמרתי, מסתבר שרותם מודע לעובדה הזו. זה לא הופך אצלו למניפסט של מעמד היפסטרים נרדף, זו רק עוד עובדה שזוכה לציון. מיפוי עדין של תת-תרבות, אולי אפילו תת-עיר שפרושה מתחת לפני השטח, בכל מקום, בכל דקה.

התקופה היפה בחייה

ואז מגיעה נטלי. להופעה של רותם בקיץ הגעתי יומיים אחרי שטאמבלר הסחים פוצץ את פרשיית עדן אברג’יל ואת עצמו. ברגע שרותם פתח את השיר

קוראים לה נטלי והיא חיילת

שאוהבת את הצבא

אומרת כן ולא שואלת

שינו לה את ההצבה

קראתי לו ביני לביני “השיר על עדן אברג’יל”.

אולי בגלל שיש בו דמות ראשית מובחנת וסיפור ברור, תמר (7) מצאה את עצמה מרותקת לשיר הזה יותר מלכל שיר בתקליט. היא תהתה אם השיר עצוב, ביקשה הסברים, ניסתה לעמוד על ההבדל בין נטלי לבין חיילים אחרים בצבא, ולמדה אותו בעל-פה.

אתמול ילדה התחננה למים

כשנתנו לה היא שלפה סכין

דקרה חייל אחד ישר בעין

לך תבין אותם, לך תבין!

זה המקום היחיד בשיר שבו היא מתעקשת לטעות פעם אחר פעם, לתקן אותי בכעס כשהיא שומעת אותי חורג מהגירסה שיצרה לעצמה “לך תבין, אותה, לך תבין!” אני מנסה אותה מעת לעת, רוצה לבחון את ההתעקשות הזו. אני אוהב אותה, את חוסר היכולת הזו להפוך את הילדה האחת הזו לעם שלם.

מעניין כמה זמן היא תוכל להמשיך עם זה.

לעשות מוזיקה, להפרנס בכבוד

ברזל ואבנים הוא לא עזרה בדרך, כבר אמרתי?

אני חושב שזה טוב. עזרה בדרך התעקש, בלית ברירה, לנסות ולגעת בקו שבו אמנות קורסת אל מול החיים והמוות, ובאותו זמן היא גם הדרך האפשרית היחידה להתמודד איתם. זה לא שאין רגעים דומים בברזל ואבנים, עמוק הלילה למשל, מצטרף לכמה שירים של גבריאל בלחסן במאבק צמוד על תואר שיר הדכאון המושלם (דכאון קליני, לא דכאון אבי ביטרי), אבל ברזל ואבנים, כאמור, הוא לא עזרה בדרך. כי אי אפשר להמשיך במרחב של עזרה בדרך לאורך זמן בלי לקרוס, צריך לצאת משם, להמשיך הלאה.

לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד

ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד

* כן, זה טיעון דמגוגי למדי, אולי זו רק קרבת הגיל בין רותם לביני, אולי הקינה הזו יכלה להיכתב גם לפני שניים או שלושה עשורים על-ידי מי שהגיע לגיל המתאים, אבל נדמה לי שההתפוררות החברתית המוחלטת שמשתקפת בשיר הזה היא מצב חדש יחסית.

9 תגובות ל“לא יודע מה עוד”

  1. יופי של פוסט. תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה. תרמת לו לא מעט.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מאת אבשללום הנתן- ביצ'קוב:

    אכן פוסט נהדר, איכשהו מתחבר לי לקינת המעמד הבינים בכל מיני דרכים.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה. אני משער שזה נושא שמרחף מעל רוב מה שיוצא לי לכתוב.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. כשיצא האלבום החדש אני דווקא חזרתי לשמוע את עזרה בדרך.
    והפוסט שלך מזכיר לי שגם עזרה בדרך הוא לא עזרה בדרך. בכל פעם שאני שומע את השיר אני לא יודע אם הוא מתכוון באמת לנחם בהבטחת העזרה הזו או שזו אותה הציניות של לו ריד (and it was all right). רק שאצל לו ריד שומעים את הסרקזם נוטף מהשירה ואצל רותם זה נשמע כל כך אמיתי ונואש. כלומר עד השיר הבא שמספר על זה שאליו העזרה לא הגיעה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כן, אני לחלוטין מודע לזה שעזרה בדרך הוא לא עזרה בדרך, אני חושב שזו היתה הטענה המרכזית שלי בפוסט הקודם בעצם, על זה שאמנות היא הדרך היחידה להתמודד, וגם היא לא ממש שווה משהו כשבאמת צריך אותה, ובכל זאת, איכשהו, היא כן מספיקה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת דניאל ר:

    תודה על הפוסט.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אז מי ביקש גלאסנוסט ולא קיבל?
    די הרבה אנשים, מסתבר:

    נועם רותם מבצע את "הכיתה שלנו" במאהל המחאה בחיפה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting