הלך הקפה של הבוקר

נתחיל מהסוף: את החזרה שלי לקריית עתידים ליווה חשש כבד, החשש שלא יימצא לי מקום לקנות בו קפה סביר לפתוח את הבוקר אחרי לילות חסרי שינה. את אילנ'ס הרי כבר התחייבתי לא לפקוד יותר, על מקומות אחרים עוד לא ידעתי. אבל כמה שבועות לתוך העבודה גיליתי את סניף ה-Coffee Bean שליד מגדלי זיו, לא ממש צמוד, אבל פחות מעשר דקות של הליכה נמרצת. מהר מאוד אולפתי להזמין לאטה רגיל (ולא חס וחלילה הפוך גדול שהוא משהו אחר לגמרי), להפקיד את שמי אצל המוכרן, ולהמתין לקריאה. הקפה היה טוב, המאפים שהתפתיתי להזמין לפעמים התגלו כמוצלחים מאוד. אבל אז, בא נתאי, והפנה לזה, וזהו, נגמר. בימים הקרובים עוד אגיע לשם פעם אחת אחרונה, להשאיר גירסה מודפסת של הפוסט הזה, להסביר להם, כמו שהסברתי פעם לאנשי אילנ'ס שהייתי שמח להמשיך ולפקוד אותם אילו רק היו מכבדים את עובדיהם באותה מידה בה הם מכבדים את פולי הקפה שלהם.

עכשיו קצת אחורה: בית אלכס אוריגינל הוא לא מינאס מורגול של ימינו, עובדה, לא תמצאו בראשו עין פקוחה אדומה הצופה לכל עבר,  אלא דווקא מרקע נטוי, שכל צבעי הקשת שלובים בו, ושעיני כולנו נשואות אליו. ככה זה, לשר האופל החדש אין כח להסתכל לכל פינה, אנחנו לא מעניינים אותו, כל עוד אנחנו ממשיכים להסתכל על המרקע.

בחצי הדרך בינו לבין האורתנק ההיי-טקי של קריית עתידים ניצב בית הקפה שפתח את הפוסט הזה, ולכל אורך היום תוכלו למצוא שם את הגיבורים שנפלו בקסמו האפל של המרקע ההוא, משתהים על ספל אספרסו חזק, מעלעלים בעיתון, מזמנים שם פגישות עבודה, מנסים לשמר דימוי עצמי שאבד עליו הכלח. עברתי שם בשבוע שעבר, ממהר לחזור מארוחת הצהריים, וראיתי אותו. עצרתי לרגע, שקלתי לגשת אליו, כמו אחרון המעריצים הטורדניים. האליל שהכזיב ישב שם, שעון לאחור בכיסאו, באותו חיוך מלא חיים, באותה רעמת תלתלים שופעת, בעיצומה של שיחה נלהבת, מלווה את טענותיו בתנועות ידיים רחבות. האיש שבגללו התאהבתי וחלמתי כתיבה עיתונאית במשך שנים, האיש שהיה כוכב לרגע וחזר מבולבל ממסע של חיפוש עצמי, ישב שם. האיש שהגלישה שלו לכיוון הניו-אייג' החרידה אותי מספיק כדי לשלוח לא אימייל מבוהל לפני לא מעט שנים. ועכשיו אפשר רק לנחש מה בדיוק הוא עשה שם, אבל בקרוב כולנו נדע. נדע אם זו המלחמה שלו לצדק שתתגלגל לפינה בתכנית הבוקר, או שמא שוב יצר הנדודים שלו שייפרט לסדרה קצרה בערוץ נישה, ואולי אלה רק הרהיטות, והחיוך הקסום, שיחזירו אותו אל המסך שלנו. ואין לי מה לבוא אליו בתלונות, כי הוא לא הבטיח שום דבר אף פעם, כי הוא בסך הכל ממשיך לנסות ולעשות קצת טוב לכולם, כי גם הוא צריך להתפרנס, ואף אחד, פשוט אף אחד, לא משלם טוב כמו שר האופל.

6 תגובות ל“הלך הקפה של הבוקר”

  1. קצת נחפזת למסקנות, אתה לא חושב?

    אינני יודע מה אני אוהב פחות, ועדי עובדים או אנשים שבוחרים לעשות מהם קריירה, מדובר בתחרות די קשה על רגשותיי השליליים. יש הבדל גדול בין טענותיך לאילנ'ס על כי מנעו מעובד את חופש העיסוק לבין הסיפור הנ"ל, מה גם שהסתמכת על מקור שני עלום (YNET) והתעלמת לחלוטין מתגובת הנהלת בית הקפה. בינינו, האם לא סביר שאותו מנהל משמרת הרץ בין סניפי קופי בין ומארגן ועד עובדים הוא תמהוני למחצה ונודניק, כזה אשר עושה הכל חוץ מלהיות מנהל משמרת? והיה והסתבר ששיקר ודיווח דיווחי סרק, האם העובדה שניסה להקים ועד עובדים פירושה חסינות?

    רינו צרור?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. קודם כל אנחנו נוגעים כאן בפער העמוק ביותר בין השקפות העולם של שנינו, כך שמן הסתם נישאר חלוקים, אם או בלי הסבר שלי. בכל מקרה, אני רואה די בחרדה את העובדה שחופש העיסוק הצליח לתפוס לעצמו מעמד בלתי מעורער כאחת מזכויות היסוד של האדם, בעוד חופש ההתאגדות זוכה ליחסי ציבור שליליים במיוחד. אם תשאל אותי, דווקא חופש ההתאגדות, במובן הבסיסי שלו מבטיח זכויות חשובה בהרבה מאלה הכלולות בחופש העיסוק. חופש ההתאגדות מבטיח לנו יכולת לארגן את יחסי הגומלין שלנו עם בני אדם אחרים, חופש העיסוק הוא לא אחת מותרות. בוא נעזוב לרגע את קופי בין ואת המלצרים (נחזור, אני מבטיח) ונלך לעובדי ייצור במפעל, מה מבטיח להם חופש העיסוק? שאם מחר יחליטו להתפטר ולחפש את מזלם הם יוכלו לעשות את זה? יופי, כמה מהם יכולים להרשות לעצמם להרהר האפשרות כזו בכלל? חופש ההתאגדות יוכל להסדיר את תנאי העבודה שלהם במצב הקיים, להבטיח להם שלא יידרשו לשעות עבודה חסרות הגיון ורחמים בעבור תמורה עלובה.
    עכשיו בוא נחזור לקופי בין. עבודת מלצרות שוחקת וחיים על טיפים הם סוג של תחליף מייפלאוור בשבילנו, כולנו (טוב לא אני, שתיים-שבע, אם אתה זוכר) עברנו דרכה במהלך, לקראת, או קצת אחרי הלימודים, בדרך לתפקידים בכירים פחות או יותר ולהבטחה של עתיד כלכלי מזהיר, או לפחות רכב בליסינג, כיף להתרפק עליה. מלצרות לא נתפסת כעבודה אמיתית, תמיד כמשהו מאוד זמני. התפיסה הזאת הופכת את מי שרוצה לאגד את המלצרים לתמהוני, אבל אין בה שום הגיון.
    אני מודע לבעיתיות של הסתמכות על מקור יחיד (ועוד ynet), ולעובדה שבמקרה של אילנ'ס הדברים היו יותר ברורים, ואף על פי כן קשה לי לראות איך הרשת יוצאת טוב מהסיפור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. פער עמוק אולי, אבל לא בהכרח בהשקפת עולם. הבעייתיות עם וועדי עובדים היא לא האידיאולוגיה (המבורכת!) שבסיסה אלא הפרקטיקה השגויה והאשליה שזהו הפתרון.

    כמעט תמיד ועד עובדים הוא שם נרדף לאסופת מלככי מנכה המתפרנסת ממסי ועד תוך הפניית כל משאביה לעיניינים פנים פוליטיים. לא סתם משמשים ועדי עובדים כמקפצות פוליטיות ליצורים רבים אשר ללא הכוח המלאכותי שהוענק להם היו אפסים גמורים. בתיאוריה אתה צודק, ובפרקטיקה לא מדובר בעובדים החפצים להתאגד אלא בעסקונה צינית וחסרת כישורים, ובמקרים רבים פשוט מושחתת מן היסוד (ע"ע חיים כץ או ג'ימי הופה).

    בניגוד למה שאולי נדמה לפעמים, לישראל יש מה ללמוד מארה"ב. קשה לי לדמיין עובד מפוטר בארה"ב מסיבה של רצון להתאגדות או מסיבה של חיפוש עבודה. מדובר בפיטורים לא חוקיים, הן העובדים והן המעבידים מודעים לכך. אמנם סביבת העבודה קשוחה יותר (אין הגנה אוטומטים לנשים בהריון, למשל) אבל הגונה והוגנת בהרבה. לא לכל מודל אמריקאי הייתי שואף, אבל העובד האמריקאי אינו מנוצל יותר מעמיתו הישראלי והוא ללא ספק חופשי יותר (ולא חשוב מכך – מרגיש כך!). המפתח הוא לא במנגנונים סוציאליסטיים אלא במודעות אזרחית המונחלת מגיל צעיר ולהתגייסות קולקטיבית ומתמשכת לעקרונות מסויימים של צדק. התגייסות זו מקבלת בטוי בכל המובנים – משפטיים, תרבותיים, פוליטיים – ולטעמי נושאת תוצאות טובות לאין שעור. כך, למשל, בישראל מותר לא לגייס ערבי או חרדי ובארה"ב "הדורסנית" שוויון הזדמנויות תעסוקתי כבר מזמן אינו ססמא.

    אשר לקופי בין – אני אישית מעריך מאד רשת שלא נכנעה לעובד טרחן ולחוסר כישוריו, למרות חוסר הפופולריות שבאקט פיטוריו. לי אישית עשה הפוסט שלך חשק לשתות שם קפה לעיתים תכופות יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני מוכן להודות שהסיטואציה מורכבת, ומובן שעצם ההקמה של ועד עובדים לא יכולה להקנות לעובד חסינות הפני פיטורין. יחד עם זאת, אם לשקול את המקרה הספציפי הזה, כדאי לזכור שלעובד אין סיבות כבדות משקל לשמור דווקא על מקום עבודתו הנוכחי, בטח שלא במצב הקיים, ולכן קשה לי לחשוב על הטרחה וההתרוצצויות שלו בהקמת הועד כעל ניסיון לנקוט בצעד מחוכם כדי למנוע את פיטוריו.
    בכל הנוגע לנקודות העקרוניות יותר שהעלית, אני לא מכיר את שוק העבודה האמריקאי, אבל אני מאמין לתאור שהבאת. אסור לשכוח, כמובן, שבארצות הברית, קיימים לא מעט ועדי עובדים לזקים מאוד, ובעלי השפעה פוליטית ניכרת, לפחות בפוליטיקה הפנימית של המפלגה הדמוקרטית. יכול להיות שההכפפה של ועדי העובדים בישראל להסתדרות היא בעייתית במובנים רבים, ועדיין, זה הפתרון הטוב ביותר שאני יכול להעלות על הדעת במצב הנוכחי.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. בחטף ובהמשך לתגובות – ובעיקר בתגובה ל"קשה לי לדמיין עובד מפוטר בארה”ב מסיבה של רצון להתאגדות" – מקדונלדס פיטרו אנשים שניסו לארגן ועד עובדים באחד הסניפים בקנדה (נכון – לא ארצות הברית, אבל קרוב). כמה עובדים ניסו לקדם התארגנות. מומחים מהמטה של מקדונלד נשלחו אל הסניף, ואמרו שהם באים לראות כיצד ניתן לשפר את תנאי העבודה ולרצות את העובדים. אחרי שזיהו את מנהיגי ההתארגנות, פיטרו את כל העובדים, פתחו סניף בצד השני של הכביש, והעסיקו שוב רק את אלה שלא שיתפו פעולה עם ההתארגנות.

    אני בטוחה שיש עוד מקרים רבים כאלה, אבל את זה, שתואר בפרוטרוט ב-Fast Food Nation המצוין, אני זוכרת. אני די בטוחה שברברה ארנרייך מתייחסת גם לחופש ההתאגדות ב"כלכלה בגרוש" העוד יותר מצוין שלה (סביב וול-מארט וכיו"ב).

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אני מתנצל שהרסתי לך את הקפה של הבוקר :(

    ולגבי ארצות הברית – שם מי שבאיגוד ממש מסודר. מי שלא, יכול להזרק לכלבים. לא נותר לי אלא להצטרף להמלצה על הספר של ארנרייך, שמראה כיצד אישה בודדה עובדת קשה בארצות הברית ולא מצליחה להתפרנס.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting