בסוף הוא חוזר בתור ספוילר הלבן

פעם, מזמן, לא היו ספוילרים. לא רק שלא הכרנו את המילה הזו, הרעיון עצמו כמעט ולא היה קיים.

אם פספסת פרק בסדרה שעקבת אחריה דרשת בתוקף מחברים שיתארו לך את הפרק, רצוי שיהיה תיאור מפורט ככל האפשר, בלי לדלג על אף תפנית בעלילה. סרטים היו סיפור קצת אחר, הילד הראשון בכתה שראה את אינדיאנה ג’ונס והמקדש הארור, נניח, התבקש להסתפק בכמה מלים של הבעת עמדה, אולי בשחזור של קווי עלילה כלליים, אבל שיחה אמיתית על הסרט נאלצה להמתין עד שגם האחרים, אלה שמעוניינים לפחות, יצפו בו. עניין של שבוע-שבועיים בדרך כלל.

אחר כך הגיע הוידאו, והכללים השתנו מעט. יום אחרי הפרק של פרקליטי אל.איי היה אפשר להגיד “הייתי חייב לצאת מבית, אבל הקלטתי, אז אל תגלו לי מה היה”. הסינכורינזציה המלאה של חווית הצפייה הטלוויזיונית נסדקה מעט, אבל קצב ההתקדמות הכולל נשאר זה של יחידת הזמן השבועית בין פרק לפרק. הלוגיסטיקה של ניהול אוסף קלטות, הדלות של ההיצע הטלוויזיוני, והנורמה החברתית, כולן חברו לכך שצפייה בפרק המוקלט או שהתרחשה בשבוע שלאחריו או שנזנחה לטובת דילוג היישר לפרק הבא.

את הספוילר, כמילה לפחות, אבל גם כמושג משמעותי, הכרתי דרך עין הדג. הספוילר של עין הדג היה, במובנים רבים, המשך ישיר של הבקשה מהילד ההוא שראה את אינדיאנה ג’ונס שלא להרוס לכולם את הסרט. הביקורות שמלכתחילה פורסמו אחרי עליית הסרט בארץ היו נטולות ספוילרים במידה קנאית, ובדיון שנערך תחת כל אחת מהן הונהגה נורמה ראויה של הזהרה על כל ספוילר אפשרי. בשלב מסויים, אני חושב, אפשר היה לראות איך מושג הספוילר מרחיב את גבולותיו. כל התייחסות לפרטי עלילה הוגדרה כספוילר על-ידי טהרנים שזעמו על היעדר הזהרות הולמות, כן, לפעמים אפשר היה לראות הערות כאלה, ספק מבודחות ספק רציניות נזרקות גם לעבר מי שהעז להסגיר בשנת 2003 את הסוף של קזבלנקה בלי להזהיר את הקוראים.*

ואז העניינים הסתבכו באמת. לי זה קרה עם באפי. השידור הסדיר בישראל נקטע במפתיע ואנשים מצאו את הדרך לשבור את המצור. פתאום היו אלה שראו את הפרק יום אחרי השידור בארצות הברית, אחרים חיכו לשידור בערוץ Star World ואחרים המתינו בסבלנות עד שמישהו טרח להביא את הפרקים לארץ. בהמסך המפוצל העלו סכפ”ש (סכום פרק שבועי) בשלב שבו חלק ניכר מקהל הקוראים הפוטנציאליים היה רחוק חודשים מהצפייה.

פעם, אתם מבינים, הכל היה הרבה יותר פשוט. יכולתי לשבת בערב עם אנשים זרים למחצה, לשרבב לדיון משפט כמו “כן, זה כמו שגנדלף עשה כשהוא נפגש עם תאודן”. זה לא שכולם ידעו, כמובן. עבור מי שלא הכיר היה באמירה הזו לאותת שהם מדברים עם גיק חובב פנטזיה, מי שמכיר ידע למה אני מתכוון וידע איך להמשיך לדבר איתי. אחר כך הגיעו הסרטים, ופתאום זה היה משפט שאסור להגות בחברה במשך שנה, ספוילר רציני לקראת הסרט השני. נדמה היה שאחרי שיצא שני הצריחים לקולנוע יחזרו הדברים למצבם מקדמת דנא, אבל משהו יסודי השתנה במציאות התרבותית שלנו בינתיים.

לפני שבועיים הייתי עד לטרוניה עזה נגד שגיא כהן על ספוילר ל”הסמויה” ששרבב לביקורת מסעדה. לא ראיתי “הסמויה”, למרות שזה בתכנית, אפילו בקרוב, למרות זאת, לפני הכתיבה של הפוסט הזה סרתי לביקורת של כהן. כן, זה היה פרט עלילה משמעותי (ככל הנראה) והוא הוסגר באופן שלא תרם דבר לנקודה שביקש כהן להעביר בביקורת.

במהלך השבוע האחרון העלתה מיטל שרון ארבעה פוסטים להסיפור האמיתי והמזעזע של ובהם תרגום של ראיון שערך ניק הורנבי עם יוצר “הסמויה”. כשהעלתה את הקישור לפוסט הראשון נשאלה בפייסבוק “יש ספוילרים?” ולכך השיבה “מה? את לא סומכת עליי שהייתי אומרת? הזונה הנני?”

כל זה לגיטימי לחלוטין, ואולי אכן ראוי היה לציין קיומם של ספוילרים בראיון. אבל הראיון, ראוי להזכיר, תורגם לעברית ארבע שנים אחרי שנערך, שלוש שנים וחצי אחרי שהסדרה נגמרה בארצות הברית וזמן לא מבוטל אחרי ששודרה במלואה גם בישראל (בהוט, נכון, ביס היא משודרת עכשיו למיטב הבנתי).

הציפייה שראיון כזה יהיה נטול ספוילרים (גם אם במקרה הוא כזה, ואני לא בטוח שהוא אכן כזה), הזעם על כהן שמרשה לעצמו להסגיר מהלך עלילתי חשוב מהסדרה הם סימפטום לשינוי תרבותי עמוק.

נהוג לחגוג את המציאות הקרנבלית של צריכה תרבותית בעידן ההורדות הישירות ושיתופי הקבצים, את האסינכרוניות והפרגמנטליות הפרקטלית שלה. זה כיף כל העניין הזה, זה כיף גדול. אם אני רוצה אני רואה את “משחקי הכס” בצמוד לשידור האמריקאי ואם אני רוצה אני מחליט עכשיו שמתאים לי לראות את “הסמויה” מהתחלה. אבל בתוך כל הכיף הזה נדמה שאנחנו מאבדים את הלגיטימציה שהיתה פעם לאפשרות לדבר מתוך הנחה של מטען תרבותי משותף מסויים, את היכולת להתייחס ליצירה קיימת באופן חופשי מבלי שמישהו יקום בזעקה ויסביר לך שבדיוק אתמול הוא התחיל להוריד את כל העונות של דאלאס והרסת לו הכל כשהזכרת את השאלה “מי ירה בג’יי.אר?”

זה יכול להישמע זניח כשאני בוחר בדוגמה המעט מטופשת הזו או כשכהן דוחף בגסות וברישול משפט מסורבל לביקורת על מסעדה, אבל אני חושד שחרדת הספוילר הנוראית שאוחזת בכולנו היא עוד סימפטום לאטומיזציה המוחלטת של החברה שלנו.

* טוב, אני לא בטוח שבאמת היתה דוגמה כזו, אבל נדמה לי שהנקודה ברורה.

19 תגובות ל“בסוף הוא חוזר בתור ספוילר הלבן”

  1. נראה לי שאין כללי אתיקה מסודרים לדברים האלה אבל אני מניח שצריך להבדיל בכל זאת בין תקופה קצרה לאחר שידור הסרט/סדרה ותקופה ארוכה יותר, ובין דיון שעוסק ספציפית ביצירה עצמה ודיון שבכלל לא קשור אליה אלא מתייחס אליה בעקיפין. הסמויה זה באמת מקרה קיצוני מפני שהיא בכל זאת שודרה לפני כל כך הרבה שנים שלהזהיר על ספוילרים לגביה זה בערך כמו להזהיר מפני ספוילרים בדיון על המלט ("הגיבור מת בסוף!").

    במקרים כאלה מדובר באמת באיבוד היכולת שלנו לחלוק מטען תרבותי משותף בנחת וללא חרדה מפני הפגיעה באלמנט ההפתעה המקודש. מצד שני אם מדובר בסדרה שמשודרת בהווה כמו משחקי הכס למשל אני באופן אישי אזהר מאוד מלספלייר אותה בטוויטר נניח ובוודאי בימים הראשונים לאחר שידור הפרק המסוים, אבל בטקסט שעוסק בצורה מפורשת בסדרה זה ממש לא יפריע לי (אם כי מן הסתם אני אזהיר מפני ספוילרים רציניים בתחילת הטקסט). הרי אם אני כותב טקסט שמנתח סרט מסוים ברירת המחדל אמורה להיות שאני אכן מתייחס לכל היסודות שבו ולא שאני מצנזר את האלמנטים המפתיעים והלא צפויים בה.

    כאמור אני מסכים באופן עקרוני שהחרדה המוגזמת מספוילרים היא סממן של חוסר היכולת שלנו לחלוק מטען תרבותי משותף, אבל מכיוון שכבר נכוותי בעבר מהדברים האלה אני יכול להבין גם אם אותם אנשים שמתרעמים על ספוילר שמתייחס לסדרת טלוויזיה ששודרה לפני עשור ויותר.

    אגב, די משעשע שהאקדמיה ללשון העברית בחרה לתרגם את המילה ספוילר ל"קלקולון". זה תרגום זוועתי כמובן אבל מעניין שהוא נשמע הרבה פחות מרושע ואכזרי מהמקור באנגלית (כנראה בגלל הסיומת "ון", כמו טיפש – טיפשון)

    [להגיב לתגובה זו]

    ל' Reply:

    לפחות לפי זה, האקדמיה בחרה ב”קַלְקְלָן“.

    [להגיב לתגובה זו]

    אלי Reply:

    נכון, משום מה במעט המקרים שיצא לי להתקל במילה בעברית זה היה "קלקולון" אבל לפי האקדמיה זה "קלקלן". אבל האמת? שניהם נראים לי גרועים באותה מידה…

    [להגיב לתגובה זו]

  2. ואילו אני זוכר חרדת ספוילרים עוד מאז שהייתי ילד (והייתי ילד כבר מזמן, עד כדי כך שהספקתי להשתעשע במחשב שפעל עם קסטות מהסוג ששמים בדרך כלל בטייפ). המספיילר הכי גרוע עבורי היה אני עצמי, עם הנטייה שנדרש הרבה מאמץ להיפטר ממנה לקרוא את סוף הספר בהתחלה – אבל באופן כללי בשיחות עם חברים היה לא נעים שמישהו יגלה לך את הסוף של דבר מה זה או אחר.

    מכל מקום יש סוגים רבים ושונים של ספוילרים, ורק הקיצוניים מביניהם לדעתי יעוררו באמת חרון אף. לגלות איזה תעלול טום סוייר מבצע עם הכרטיסים הצהובים והאדומים לא באמת ירגיז אף אחד (בפרט אם זה מסופר באופן כזה שאפשר להפסיק לקרוא לפני שמגיעים לפאנץ'), אבל לשמוע שטום סוייר הורג את השופט בסוף הספר, בפרט אם לא הייתה שום סיבה טובה להזכיר את זה – ובכן, זה מרגיז, ואם אטומיזציה של תרבות היא המחיר שצריך לשלם כדי למנוע את זה, כך יהיה. אבל אני לא חושב שצריך אטומיזציה כדי להימנע מדברים מובהקים שכאלה.

    וכן, טום לא הורג את השופט. בעצם, גם זה ספוילר!

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    בלי שום קשר ותרומה לדיון (וגם בלי ספוילר) – הבאת אותה בנוסטלגיה עם הקומודר 64… (או ששיחקת על משהו מוקדם עוד יותר?)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    הו כן! איך הרסתי לעצמי את "המוסד האחר" עם הדחף הזה להציץ בעמוד האחרון. אני חושב שרק אז הפסקתי עם המנהג הזה.
    צריכה של ספרים היא באמת סיפור מעט אחר, היא תמיד היתה אסינכרונית כמובן.
    אבל התחושה שלי היא שחרדת הספוילר שהפכה לתופעה חובקת כל שינתה גם את התחום הזה. אני לא חושב שיש פגם בדימוי פרודו שלא מסוגל להשליך את הטבעת כשאני בא לתאר (נניח) את מהלכיו הפוליטיים האחרונים של אהוד ברק. אני די משוכנע שדימוי כזה, בהינתן קהל רחב מספיק, יזכה לגינוי כספוילר.

    [להגיב לתגובה זו]

    יחזקאל Reply:

    אני לא מאמין שספיילרת לי הרגע את שר הטבעות!!11!!!!אחתעשרה

    כאילו, קראתי את הספר, אבל לא ידעתי שזה ככה גם בסרט!

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני לא בטוח שהבנתי את ההבדל הגדול בין ספרים וסדרות/סרטים. בעצם, אני לא רואה שום הבדל. כדאי לזכור גם שלא מעט ספרים מספויילרים כדרך קבע (החל מהארי פוטר ומה שקורה בסוף הספר השישי וכלה בסוף של אנה קרנינה).

    וכן, דימוי פרודו כנראה יזכה לצעקות. נשאלת השאלה – אם נעיף אותו מהלקסיקון שלנו, כמו גם כל ספוילר אחר, האם לא יישארו לנו דימויים ספרותיים? אני חושד שהמכה לא תהיה גדולה כל כך…

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, ההבדל הוא היסטורי. פעם זה היה טבעי לחלוטין שאנשים שונים יקראו את אותו ספר בהפרשי זמן גדולים זה מזה, ואני מניח שהתפתח מנגנון אתי נורמטיבי של בקרת ספוילרים.
    בסרטים וסדרות המצב היה שונה לחלוטין עד לא כל כך מזמן. ההתרשמות הסובייקטיבית שלי מכמה אנקדוטות נקודתיות כמו גם מאווירה כללית יותר שאני נחשף אליה, היא שטרם התגבש מנגנון כזה שיידע לטפל במציאות החדשה.
    כתוצאה מזה יש הרחבה כמעט בלתי-נסבלת לטעמי האישי של מושג הספוילר כמו גם של משך הזמן שבו ספוילר ראוי להיחשב כזה ויש להיזהר בו.
    שני סייגים: בהחלט יכול להיות שמנגנון כזה מתפתח עכשיו ובקרוב תהיינה נורמות ברורות יותר. מצד שני בהחלט יכול להיות שאני נסחף בתחושה שאין לה אחיזה של ממש במציאות, אף פעם לא הייתי פעיל במיוחד לא בעין הדג ולא במסך המפוצל, וכבר הרבה זמן שאני ממעט מאוד לבקר בשניהם.

    [להגיב לתגובה זו]

    גדי אלכסנדרוביץ' Reply:

    אני לא בטוח שאני מבין. לגיטימי לספיילר את אנה קרנינה? ונניח, לגלות את הסוף לילד בן 13 שאין ממש סיכוי שבגילו כבר טרח לקרוא את הספר?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני חושב שכן. לגיטימי לחלוטין.
    קח לדוגמה את הפארודיות של מל ברוקס, הן כוללות אינספור ספוילרים משמעותיים לסרטים. זה לגיטימי לחלוטין, גם אם יש הרבה אנשים שיצפו בהן לפני הצפייה במקור.
    מכיוון אחר: קח לדוגמה את פטר והזאב – לכאורה אפשר לספיילר את העלילה, מצד שני אני לא חושב שיש מצב בתולי באמת מול הסיפור הזה. ילדים קולטים אותו כמעט בדיפוזיה.
    במלים אחרות, יש יצירות שאני חושב שראוי להניח שהן כבר חלק ממחזור הדם התרבותי ושהרווח מהאפשרות לא להיזהר בספוילרים לגביהן משמעותי יותר מהנזק המדומה שספוילרים כאלה יכולים לגרום.

  4. ובכן, לב העניין בכך שאתה קורא לזה "נזק מדומה", לא? אם אתה לא חושב שיש נזק בספוילרים אין לנו בכלל בסיס משותף לדיון.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אבל רגע, אתה חושב שהפארודיות של מל ברוקס (לדוגמה) הן לא לגיטימיות? או שלחילופין הן צריכות להגיע עם רשימה מפורטת של כל הספרים\סרטים שהן מספיילרות?
    אני כן חושב שיש מקרים בהם הנזק הוא מדומה, אני לא חושב שזה נכון תמיד.

    [להגיב לתגובה זו]

    גדי אלכסנדרוביץ' Reply:

    אני לא רואה מה הבעיה איתן. כל עוד ברור שהן פארודיות ומספיילרות אלף ואחד דברים – מי שלא רוצה להסתכן, לא יראה. יש גם מרחק לא קטן בין להגיד "כשטום הורג את השופט" ובין להראות בפארודיה שלך מישהו הורג שופט באופן מצחיק, כך שמי שלא קרא את טום סוייר לא יבין מה מספיילרים לו. בדיוק מה שעשית בכותרת לפוסט.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מאת מודי תולשששש:

    ואני קראתי את טום סוייר כל-כך מזמן, שאני לא זוכר לא שופט ולא כרטיסים צהובים ואדומים, ומצד שני לא אכפת לי – אם אקרא שוב, זה לא מה שיטריד אותי. גם אנה קרנינה לא נהיית פחות טובה אם יודעים את הסוף (או אולי כן. למדתי אותו לבגרות ושנאתי כל רגע). את הסוף של "רצח באוריינט אקספרס" לא כדאי לספר.

    “כן, זה כמו שגנדלף עשה כשהוא נפגש עם תאודן” – וואלה, קראתי אולי עשר פעמים את הספרים, ואין לי מושג מה גנדלף עשה כשהוא נפגש עם תיאודן, ואיך זה יכול להיות דומה למשהו שתרצה לומר. וזה גם לא ממש ספוילר – באופן עקרוני, תיאודן יכול לספר לפרודו מה גנדלף עשה לפני שנים רבות כשהם נפגשו לראשונה.

    וגם בילדותי היו ספוילרים – היו דיווחים בעיתונות על מה יהיה בפרק הבא של דאלאס, מידע שהועבר טלפונית מחברים של הכתב שגרים בארהב.

    אבל יש מקרים ממש מעצבנים, כמו משחק הדמעות (ספוילר מגיע). יוצרי הסרט ביקשו לא לספר את הספוילר, ומבקרים רבים החליטו שהסרט מספיק טוב גם בלי זה, וסיפרו בכל זאת. פרס הטעם הרע הוא למי שכתב "לא אספר מה הסוד, כי לדעתי חשוב לראות את הסרט בלי זה. רק ארמוז שהעובדה שבוי גורג שר את שיר הנושא מעידה על הנושא". גאון.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] • אחת התופעות התרבותיות המעניינות שנוצרו בהשפעת האינטרנט הוא הספוילר. למרות שהאפשרות לקלקל למישהו את ההנאה מיצירה ספרותית או קולנועית הייתה קיימת כמובן מאז ומתמיד, המושג "ספוילר" נולד למעשה בימים הראשונים של האינטרנט בקבוצות הדיון ובפורומים. האינטרנט היה זה שאפשר לראשונה בהיסטוריה את התופעה של ספוילרים בקנה מידה גלובלי ובאופן שלא ניתן להימלט ממנו לאן שלא בורחים. כיום בעידן הרשתות החברתיות המצב אפילו עוד יותר גרוע ולעתים נדמה שהאפשרות היחידה להימנע מכך שמישהו יגלה לנו את הסוף של הסדרה האהובה עלינו או הסרט שאנחנו כל כך מצפים לראות בקולנוע היא רק על ידי התנתקות מוחלטת מהאינטרנט. אבל האם "תרבות הספוילרים" שבה אנו חיים כיום משפיעה באופן ישיר ועקיף לא רק על צרכני התרבות אלא גם על יוצריה? מאמר זה טוען ש"הספוילר הרג את כוכב הטוויסט", כלומר שסרטים שעצם קיומם מתבסס על הטוויסט המפתיע והלא צפוי בעלילה, כמו למשל החוש השישי, לא היו יכולים להיעשות כיום בגלל חוסר האפשרות למנוע מהצופים להיחשף לספוילרים שיהרסו להם את חוויית הצפייה, וכמו כן שמסיבה זו בדיוק רוב הסרטים המצליחים כיום הם דווקא אלה שהסוף שלהם ידוע מראש ושלא מתבססים על שום טוויסט מפתיע בעלילה, כמו למשל הרשת החברתית או נאום המלך. עוד על נושא זה בהקשר של החרדה המוקצנת מספוילרים שיוצרת תרבות ללא נחת שבה לא ניתן עוד לקחת חלק במטען תרבותי משותף ניתן לקרוא בתודעה כוזבת. […]

  7. […] שוליים, כמובן. בסוף הוא חוזר בתור ספוילר קטנטן. (ואגב, הבוז לקליין). **המממ, עכשיו אני רואה שאת […]

  8. […] לפני קצת פחות מחודש חזרתי לאותו מקום בענייני עבודה, לקחתי איתי את כל העונה הראשונה של Girls, שכבר שכנה על הארד דיסק חיצוני, ביחד עם חמש עונות של הסמויה, העונה השנייה של משחקי הכס, העונה הראשונה של דאונטון אבי, שלוש עונות של Community ועוד כמה שאני כבר לא זוכר מן הסתם. מול המחשב, בערבים, התקדמתי אל אמצע העונה, מאז ראיתי עוד שני פרקים בארץ. אה, כן, והספקתי גם להוריד את העונה השנייה במלואה, ולקרוא את פוסט סיכום העונה של אריאל ויסמן (אתם יודעים מה אני חושב על ספוילרים). […]

  9. […] נכון, אני לא מקנאי הספוילרים, ובדרך כלל אני חושב שאם ספוילר יכול לקלקל ספר אז ככל הנראה מדובר בספר שאיכותו מוטלת בספק מלכתחילה, ואף על פי כן, אני חושב שהמנגנון הזה הוא בעייתי, ושאת הבעיה המרכזית שלו אפשר היה לפתור בקלות. […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting