מראים שאפשר

אל-דרור מדבר למצלמה, רגוע מאוד-מאוד, עוד לא היה מישהו כל כך רגוע באינטרנט אף פעם.

אל-דרור: אנחנו לוקחים את כל הגוש האמורפי, קצת עיסתי ומבולבל הזה של תרבות מקומונית מתהווה ועברית מתפתלת, גוזרים ממנו רצועות דקות של חוכמה מזוקקת וטיפשות נשגבת ומניחים אחת ליד השניה. נשאר חור מלבני באמצע, אז אנחנו מדביקים שם יצירת אמנות שאף אחד לא מבין. נהיה מזה שער, אבל אחורי. אנחנו רצים עם זה חמש שנים, אבל לא עושים שום דבר מעבר, רק מראים שאפשר. במקביל אני גם עושה תיאטרון שהוא כאילו לא תיאטרון במקומות שהם לגמרי לא תיאטרון, אבל בעצם זה הכי תיאטרון שיש, ואז עוד פעם, רק להראות שאפשר. בינתיים נהיית טלוויזיה מסחרית ואנחנו לוקחים את כל הדבר הזה עמוק לשם, לתוך הסלון של כולם, שיעשו “וואו! לא ידענו שיש כזה”, אז הראינו להם שאפשר. לקראת הסוף זה עוד פעם תיאטרון, אבל עכשיו מסחרי, במקומות של ועדי עובדים והכל, פעם אחת וזהו, רק מראה שאפשר.

הרבה אנשים אמרו לנו שיש פה בסיס להקים משהו גדול, שיש לנו פה מוטיב שיכול להוות משיכה להרבה אנשים, שאנחנו מדברים בשם איזו תת-תרבות, אולי אפילו דור, שאנחנו יכולים להקים עסק על הבסיס הזה, או מפלגה, או לפחות לכתוב מניפסט אמנותי, כמו שהיו עושים פעם, המניפסט האחוריסטי נניח. אבל אנחנו – זה בטח כבר לא יפתיע אתכם היום – אנחנו מסרבים ללכת על פרויקט כזה. ולמה? מכיוון שאנחנו רק רוצים להראות שאפשר, לא יותר. אנחנו רק מראים והולכים, מאפשרים ומסתלקים.

זה התפקיד שלנו, מה שקוראים העבודה, או היעוד. ואגב, אנחנו לא ראשונים בזה, היו הרבה לפנינו. לורנס סטרן? מכירים? עוד במאה ה-18 היה מראה שאפשר. יש לי דוד שאומר שאם סטרן לא היה מראה שאפשר אז, הרבה דברים לא היו קורים היום. לכן כל הרעיון הזה של מניפסט, או מפלגה, או עסק, הוא בעצם הפוך ממה שאנחנו, בפעולה הכל כך קטנה ובהירה שלנו, מנסים לגלם.

וגם לא לגלם ממש, רק להראות שאפשר.

סיים את דבריו. פאוזה.

אל-דרור: אני מקווה שלא בלבלתי אתכם, קודם כל עם הרעיון הבסיסי, שאומר שלהראות שאפשר זה דבר בפני עצמו.

וגם עם המונח “מראה שאפשר” שהוא מונח קצת חסר: מראה שאפשר מה סטייל. אני גם מקווה שלא בלבלתי אתכם עם כל מיני אנשים מפעם וסטרן ודוד שלי שאמר. ומעבר לכל אלה, אני מקווה שלא הבכתי אתכם באיזה משהו לא ברור שאתם לא מבינים בשביל מה הוא נחוץ ולמה.

כשלעצמי, אני מרגיש נקי, כי אמרתי את שלי. אבל שוב, אני מקווה שזה לא התנגש אצלכם עם איזו ציפייה שיש לכם מאיתנו. כי סך הכל לא רצינו לעשות משהו שיצרום לכם (נכנס מודי בר-און, עומד בקצה של הפריים, מחכה שאל-דרור יגמור לדבר) – רק להראות שאפשר.

המצלמה מתמקדת עכשיו בבר-און שמתנועע באי-נחת.

בר-און: חוץ מהפרסומות של דיסקונט, זה קצת צורם בכל זאת.

שבוע הספר עכשיו, רוצו לקנות לעצמכם את השלישייה של אל-דרור, רק בשביל לראות שאפשר (יש גם עמוד בפייסבוק).

8 תגובות ל“מראים שאפשר”

  1. בראיון עם יוסי בבליקי ביום שישי האחרון הוא סיפר שבזמנו הוא ועוזי וייל חשבו להקים מפלגה.
    רק בשביל להראות שאפשר, אני מניח.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    זו בטח וריאציה על סיפור השם המקורי שתוכנן לפונץ' כ"שמאל דתי קיצוני".
    בכל מקרה, זה מזכיר לי את עלילת חור בשמיים כחולים אנפלאגד שנזנח בזמנו, כבר חוזרים.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרקוביץ' Reply:

    מישהו יכול לעשות טובה ענקית לאנושות, ולהעלות את הראיון המדובר עם בבליקי???

    [להגיב לתגובה זו]

  2. והנה, כמעט 15 שנים אחרי שהחמישיה הקאמרית ירדה מעל המסכים, 10 שנים אחרי שהשער האחורי הפסיק להתפרסם, ונראה שהם אולי "הראו שאפשר" אבל אף אחד לא ראה. או לכל הפחות אף אחד לא עושה עם זה כלום. העובדה שגם כיום החמישיה יותר רלוונטית לחיים הפוליטיים והתרבותיים כאן מאשר כמעט כל היצירה התרבותית הנכחית בארץ מעוררת בי בעיקר תחושת החמצה.
    אולי זו סתם נוסטלגיה ואולי אני באמת מנותק מסצינות האוונגרד של התרבות הישראלית, אבל אני לא מצליח לדמיין משהו כל כך ניסיוני, רענן ומקורי צומח כאן וזוכה לכזו פופולריות.

    אז מה יצא לנו מזה שהם הראו שאפשר? המון זכרונות. מעט מורשת.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, אני מודה שזה בעייתי, וגם אני מסתובב עם תחושה דומה מאז שהתחלתי לעלעל בספרים ביום שישי. אבל אני לא בטוח מה זה אומר. במידה רבה אחרי הכתיבה של הפוסט הזה התחלתי לראות הקבלות בין חבורת השער האחורי לבין חבורת מה יש?
    אני עדיין לא בטוח מה זה אומר בעצם. מבחינת הקריירה ברור שאף אחד מאנשי השער האחורי לא הלך בדרכם של ארזאברי אבל מבחינת ה"להראות שאפשר" אני חושד שיש לא מעט במשותף.
    נדמה לי גם שלכולנו ברור שהתקשורת הישראלית של היום, בחלקים נרחבים שלה, לא היתה נראית כמו שהיא בלי "מה יש?", אז אולי צריך להיות קצת יותר זהיר גם לגבי השער האחורי, אני מאמין שאם נשתדל נוכל למצוא את עקבותיו בתרבות הישראלית של היום.
    איך אמרו בטאמבלר ההוא, הם פעלו להרחיב את גבולות האפשרי.

    [להגיב לתגובה זו]

    ליאור גימל Reply:

    אני חושב שההשפעה של השער האחורי, ושל "העיר" באופן כללי, על התרבות הישראלית עמוקה מאוד ומפרה מאוד במקומות שבהם התרבות הזאת חיה ונושמת – כלומר, בקורא הרסס שלי ובפיד שלי בטוויטר.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    האמת, חשבתי לציין שיש משהו מאכזב או מפכח בקריאה של כרך השער האחורי (ברובו לפחות) עבור בוגרי ומשתמשי טוויטר.

  3. אל דרור היה מורה שלי. הוא מחזאי וכותב מעולה. שינה את כל מה שידעתי על כתיבה, תאטרון, והחיים בכלל. אבל אולי בסופו של דבר הוא כותב מעולה, ותו לא.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting