שני סיפורים אישיים, בלי מוסר השכל

מוזרים החיים האלה, ומוזרים עוד יותר המקומות שהם נושאים אותך אליהם. וכך, בצהריים, אתה מתקרב לצומת חולון, רק לפני שבוע היית שם, ובכל זאת נדמה כאילו הכל השתנה, באיזו קדחת מחלפים בלתי מתפשרת, כזאת שרק הולכת ומרחיבה את הצלקת, מרחיבה את תחום שלטונו של הכיעור. כל כך קל להגיע ממקום למקום כאן בלי לצאת ולו לרגע אחד מהמכוער, ואני לא מדבר על מרחבים פתוחים ושטח ירוק דווקא, גם ארכיטקטורה אנושית הייתה מספקת, אבל לא. ואתה מגייס את כל תעצומות הנפש שלך רק כדי לא לפספס את הפנייה הנכונה, והפעם אתה מצליח.

באזור תעשייה כאוטי וחסר חמלה אתה עושה את דרכך בין אולמות ארועים שנדמה היה לך שכבר אין כמותם בעולם, מטפס לקומה השנייה. שלושה חדרים גדושים בציוד אופטי, אפלה צוננת, ערמות של מיקרוסקופים ישנים, לפני ואחרי תיקון, חדשים, מיפן או מסין. בין הצעת מחיר להוצאת חשבונית נקשרת שיחה קצרה. הוא מבוגר מאוד, לבוש בהתאם, שני כפתורים עליונים פתוחים בחולצה הסתדרותית, פלומת שיער לבן מבצבצת החוצה. כבר ארבעים וחמש שנים בתחום, לפני ארבע שנים פתח את המקום הזה, במקום לצאת לפנסיה. בגרות מקצועית, מסגרות, התרסקות לשגרת עבודה של מחרטת ענק בשנות החמישים, לעג לבוגר בית הספר שמתעקש להקפיד על הכללים. תוך כדי עבודה, בגרות אקסטרנית, ואז אוניברסיטה, מיקרוביולוגיה. במקביל ללימודים הוא משלב את שני תחומי הידע שלו, מתחיל לתקן מיקרוסקופים. מישהו, יבואן מתחיל, חוטף אותו, איש מכירות, 1962. כבר ארבעים וחמש שנים שהוא מושך את עצמו למעלה בציצת ראשו. לא פלא שהוא קירח.

בדרך חזרה הרדיו קולט רק 103FM, דידי הררי. הוא מעלה לשידור מישהי שמכנה את עצמה רונית ראסטה, שהקול שלה מככב בלהיט הטראשי "הקיץ בא", תימניה, היא ממהרת להבהיר, משני הצדדים, מאיפה? עכשיו מתל אביב, וגם ברמנית, במקום קרוב לים, לא חשוב בדיוק איפה. אז בין מזיגה איטית של חצי גולדסטאר לבין לגימה מהירה של שוט וודקה, בין ים למסיבה, היא ישבה עם שני חברים מוזיקאיים והם הקליטו את הקטע הזה, ועכשיו היא מתבדחת עם דידי הררי בשידור חי, מגשימה חלום, מושכת את עצמה למעלה בציצת ראשה. ואתה לא יכול שלא לתהות איפה היא תהיה בעוד ארבעים וחמש שנים? איפה אתה תהיה?

דממה דקה ל“שני סיפורים אישיים, בלי מוסר השכל”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting