הנוחות, נשאנוך בלי מלים–על שתי תגובות למאבק הקוטג’

פתיחה, ובה שני אנשים שאני אוהב לקרוא מעצבנים אותי

ארנה קזין כתבה משהו בעקבות מחאת הקוטג’, וניסתה לבחון אותה בהקשר רחב יותר. אני אוהב מאוד את הכתיבה של קזין, כבר שנים, אני גם מכיר את הקו האידאולוגי הנוכחי שלה, זה שמנסה להחזיר איזו שפיות ברוכה לאורח החיים המודרני בלי לזרוק את כל הישגי תרבות המערב והקפיטליזם, ובמידה רבה אני אוהב גם אותו. אבל הפעם היא הצליחה לעצבן אותי.

אפשר גם להכניס את הסיפור הזה להקשר הרחב מעט פחות, של תרבות הנוחות שבה אנחנו חיים ושאת ערכיה אנחנו מפנימים. אדם שרגיל לקנות ברשת שיווק, שמעדיף לערוך את קניותיו במקום גדול וממוזג שמרכז את כל צרכיו לכאורה, שמעדיף לעבור מהדירה הממוזגת אל המכונית הממוזגת ואל הסופר-מרקט הממוזג, בלי לשרך רגליים, בלי לחפש, בלי להתחכך, כזה שמעדיף רשתות גדולות על פני מגוון עירוני של שווקים וירקנים וחנויות מכולת, שממשיך לתמוך בריכוז של הון בידיים מעטות, שממשיך לתמוך בהרס הערים הגדולות ובטיפוח הפרוורים והמרכזים העירוניים תאבי המכוניות – אדם כזה, שלא יתפלא על כך שהוא קונה מלפפונים עייפים ויקרים במקום מלפפונים עירניים וזולים.

גם שאול אמסטרדמסקי כתב משהו (קישרתי במקור לטור בעיתון, אבל אמסטרדמסקי פרסם את הטור גם בבלוג שלו) בעקבות ההצלחה של מחאת הקוטג’, נדמה שדווקא הוא קרוב יותר לקריאה להמונים לצאת למהפכה אמיתית. אצל קזין הם נקראים לצאת לרחוב כדי לשוטט בנחת בין המכולת הפינתית הישנה לבין שוק האיכרים הקטנטן בכיכר העיר, ואחר כך אולי לנוח לרגע בבית קפה משפחתי, להשקיף אל הרחוב, לנופף לשלום למכרים החולפים על פניהם. אמסטרדמסקי, כאמור, לוחמני הרבה יותר, קשה לחשוד בו בשמאלנות רדיקלית, אחרי הכל מדובר בעורך בעיתון כלכלי*, באיש שהצהיר לפני הבחירות האחרונות שחבל שאינו יכול לחלק את הקול שלו בין המצע הכלכלי של נתניהו לבין המצע המדיני של מרצ, ועכשיו הוא מצהיר שלא מדובר בשנאת עשירים אלא בהגנה עצמית. אבל גם הוא מצליח לעצבן אותי.

סטפן הסל, נביא מהפכת מעמד הביניים שמתחוללת ברגעים אלה בספרד, קרא לזה "זמן הזעם". אפשר לקרוא לזה בשמות אחרים, המשמעות לא תשתנה. זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך, נועד להגשים את צרכינו ורק אותם, לא את הגרגרנות של אחרים. זה הזמן שלנו לומר להם די. צאו לנו מהארנק, צמצמו את שולי הרווח המנופחים שלכם, שאו על עצמכם את העלויות, תבינו שגם אתם חלק מהציבור הישראלי. תנו לצרוך בשקט, לפני שנתחיל לצרוח בקול רם.

משלי סופרמרקטים 2א’**

את הפוסט הזה תכננתי לכתוב ביום רביעי בערב, לפני שהטור של אמסטרדמסקי פורסם בכלל, אבל יום רביעי הוא היום שבו אנחנו עושים, לאחרונה לפחות, איזה מאמץ לנוע בכיוון שקזין מנסה להתוות. אז על מפתן הדלת חיכה ארגז קרטון גדול עמוס בירקות אורגניים שנשלחו מהשדה אלינו (דרך ח’ביזה המצויינים, לפחות על בסיס החודש הראשון). אז נכון, משלוח עד הבית הוא לא ממש מרד ראוי בתרבות הנוחות, אבל הוא בהחלט נסיון לעודד צרכנות אחרת וחקלאות בקהילה, שלא לדבר על ירקות שיש להם טעם. אבל כיוון שחלק מהירקות של השבוע הקודם עוד היו פזורים במקרר ובארון החלטנו לא להתעצל הפעם. הירקות, לרבות הישנים יותר, מויינו לערימות, נקצצו, נעטפו בשמן זית ותבלינים, ונשלחו כל אחד לדרכו, בין אם לתנור חם או להקפצה במחבת עם קוביות טופו. אחרי שלושה סיבובים כאלה התרוקן השיש, והמקרר התמלא בתבניות פלסטיק מלאות. השעה היתה כמעט עשר בערב. הייתי חייב למהר לסניף שופר סל דיל איילון כדי להספיק לערוך את הקנייה השבועית לפני הסגירה.

נוחות, אתם יודעים.

לא תמיד זה כך, אני מודה. בסך הכל יש לנו לא מעט מזל. יש שבועות שבהם שבהם הקנייה השבועית נדחית לסופו, נערכת דווקא בטיב טעם, ושם לא רק שהמחירים גבוהים יותר, אלא שאנחנו גם מרשים לעצמנו ביקור במחלקת הדגים, קנייה של גבינות יקרות.

Homo Consumericus

כן, הייתי שמח לחיות את האידאל של קזין. לתקופה קצרה עשיתי את זה, אלה היו השנים שלי בדירות שכורות, והיה לי ירקן קבוע, ומכולת קבועה, ומקום קבוע לקנות בו חומוס ביתי. בפעם הראשונה שבה עשיתי קנייה במכולת כזו לקראת סוף השבוע הופתעתי דווקא מהסכום הנמוך ששילמתי. הוא לא באמת היה נמוך, אני משער, אלה פשוט היו מוצרים שלא עניינו אותי עד אז, שתמיד הופיעו במקרר מעצמם. היום, בדיוק כמו אמסטרדמסקי, בדיוק כמו שכבר כתבתי בעבר, אני תמיד מופתע לרעה. מה כבר קניתי? שום דבר מיוחד, וחיתולים אנחנו כבר לא קונים שנה, גם לא מטרנה, ועכשיו גם הירקות הם הוצאה נפרדת, אז למה החשבון בסופר מתעקש להיתקע שם למעלה.

אבל כשקזין מתארת את החיים האלה כבחירה, ועוד כבחירה במסלול של נוחות היא מקוממת אותי.

לפני לא מעט שנים, בתקופה שבה ניהלתי פלירטוט אידאולוגי קצר עם פעילות במסגרת הקשת הדמוקרטית המזרחית, יצא לי לשבת בערב שהעביר איציק ספורטא ושמטרתו היתה להקנות לפעילי הקשת מושגי יסוד בכלכלה, כדי שיוכלו לעמוד בויכוח עם ניאו-ליברלים או עם קיבוצניקים שינסו להסביר להם למה רעיונותיה של הקשת יכולים למוטט את הכלכלה הישראלית כולה. בסוף הערב פנה אל ספורטא מישהו שלא הבין את מטרתו המקורית של הערב (לזכותו יש לציין שהכותרת היתה משהו מעורפל בסגנון מבוא למשק הישראלי) וביקש מספורטא שישיא עצות פרקטיות “איפה ואיך כדאי להשקיע, איך להוציא פחות כסף בקניות”. ספורטא נשען לאחור באותו חצי חיוך שתמיד מרחף על פניו, ואמר שאין לו מושג. אבל אחרי השתהות קצרה הוא המשיך ואמר “אני לא מבין את האובססיה הזאת לצרכנות וזכויות צרכן. אני עובד חמישה ימים בשבוע לפחות, תשע שעות ביום לפחות, אני צרכן אוי שלוש-ארבע שעות בשבוע, לא יותר הגיוני להתמקד ולהיאבק על הזכויות שלי כעובד?”

משלי סופרמרקטים 2ב’

לפני יותר משנה הקנייה השבועית דווקא ביד-אליהו, שעה לפני סגירה והחניון מלא למדי. תערובת מאוזנת של מכוניות. יש כמה ישנות, חבוטות, מחלקן יוצאים הורים לאים לאחרות נכנסים צעירים סטודנטיאליים למראה. הרוב, כמו בכל מקום כמעט, הן אותם שיבוטי ליסינג קבועים, על חלקן הגדול מדבקות של חברות היי-טק. ויש גם, פה ושם, ג’יפים חדשים בוהקים. ליד מוצרי החלב אני מהנהן לפרצוף מוכר, מתקשה להיזכר מי זה. אחר כך אני מבין שראיתי אותו מוקדם יותר היום בטלוויזיה, בעצם ראיתי אותו כבר הרבה פעמים בטלוויזיה. הוא מגיש בכיר למדי באחד הערוצים המסחריים. הוא יוצא עם עגלה עמוסה לארבע על ארבע שלו, אני פורק את השקיות לתא המטען של המאזדה. כמה דקות אחר כך שנינו מקלים את הפקק הבלתי-נסבל של סיום משחק בינלאומי של מכבי בהיכל נוקיה הצמוד.

המשכה של הפוליטיקה בדרכים אחרות

אז קזין ואמסטרדמסקי מרתיחים אותי. קזין בגלל שהיא מתעלמת מהפיל הענק הזה שבאמצע החדר. זה שתופס ליותר מידי אנשים שתיים עשרה שעות ויותר בכל יום, שלא ממש מאפשר להם את השוטטות הנינוחה והעירונית הזו שקזין אוהבת כל כך, שרבים מהם אוהבים אותה לא פחות. אמסטרדמסקי מנגד דווקא לא מתעלם מהפיל הזה, אבל הוא מקבל אותו כנתון. “זה הזמן שלנו להפנים שהכסף שלנו, שעבדנו עבורו שעות רבות כל כך תוך הקרבה משפחתית גדולה כל כך” כזכור.

אבל התעלמות מהפיל הזה ונסיון לצייר איזו תרבות שמקדשת את הנוחות הוא מגוחך, הוא מתווה כיוון שגוי ובלתי אפשרי ליציאה מהמלכודת הכלכלית. גם ההחלטה של אמסטרדמסקי לפיה המאבק צריך להתנהל רק אחרי אותה הקרבה משפחתית הוא בעייתי ומסוכן, אפילו יותר מזה של קזין. קזין מתארת בסופו של דבר איזו דרך פעולה אפשרית עבור הסביבה החברתית הקרובה שלה, מה שנקרא בדיון סוער לא מזמן “בורגני זמן”, אלה הרי תמיד מסמנים טרנדים, אולי משהו מזה יחלחל החוצה. אבל אמסטרדמסקי מניף את נס המרד, קשה לי עם מרד כזה, מרד שמתחיל  בצרכנות. לא כי הוא אינו מוצדק. אי אפשר להכחיש את התהליך הזה, גם אני הרי עומד משתומם מול המחירים המטפסים האלה, מול מדיניות מיסוי מעוותת.

אבל אותם אנשים שגרגרנותם אחראית לזינוק במחיר הקוטג’ או בעמלות הפינסיות, אותם אנשים בדיוק, מתוך אותן אידאולוגיה וחמדנות, הם שכופים עלינו את אותה הקרבה אישית ומשפחתית שאמסטרדמסקי מסכים לקבל כנקודת פתיחה.

אני לא רוצה לקבל את נקודת הפתיחה הזו, אני חושב שאסור לקבל אותה. נכון, הפעם המחאה כופפה את תנובה ואת שטראוס, אבל כשהמחאה מתחילה מול מדפי הסופר אז גם ההצעות הנאו-ליברליות לפתוח את המשק לייבוא הן פתרון מצויין, וגם פגיעה בזכויותיהם של עובדים כדי להוזיל עלויות. העובדים האלה שייפגעו, גם הם צרכנים, אולי הם אפילו אנחנו, מתישהו יגיע מאבק צרכני שבו הם יהיו אנחנו.

המאבק צריך להתחיל שלב אחד קודם, לפני הבהייה המבוהלת במחיר הגבינה הלבנה (שלא ירד כזכור) והנסיון להיזכר אם תמיד הוא היה גבוה כל כך. המאבק צריך להתמקד בחוקי עבודה הוגנים, באכיפה אמיתית שלהם. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר בכלל על בחירה באופציה של נוחות או על באופציה של הקרבה משפחתית.

במשך שנים מצאתי את עצמי מגן לא אחת על יוזמות לחרם צרכנים. בטיולי תנועה הקפדתי לשכנע אנשים לא לרכוש שימורים מדרום אפריקה, בשלב מאוחר יותר נלחמתי גם נגד רכישה של שימורי טונה. החרמתי רשתות בתי קפה בגלל פגיעה בזכויות עובדים, אני משתדל לא לרכוש מה שמיוצר בהתנחלויות. שוב ושוב הסברתי לאנשים שבמציאות שבא אנו חיים יש מעט מאוד הזדמנויות לאקט פוליטי אמיתי, שחרם צרכנים הוא הזדמנות נדירה שכזו. אבל חרם צרכנים צריך להיות המשכה של הפוליטיקה בדרכים אחרות. מחאה שמתחילה בצרכנות, שמטרתה היא הזכות “לצרוך בשקט” סופה שתעמיק את העיוותים הפוליטיים שעמדו בבסיסה מלכתחילה.

* יש איזה דמיון מרתק לטעמי, בין הסחף ההדרגתי של עורכי כלכלונים ליציאה נגד השיטה לבין ההתבטאויות של בכירי שב”כ לשעבר בתום השרות בדבר חוסר התוחלת של הכיבוש.

** לפני הרבה מאוד זמן כתבתי כאן פוסט בשם משלי סופרמרקטים, תמיד הרגשתי שראוי שיהיה לו המשך, ואיכשהו לא יצא עד היום.

35 תגובות ל“הנוחות, נשאנוך בלי מלים–על שתי תגובות למאבק הקוטג’”

  1. תודה שנתת מילים לתחושת האי-נוחות העמומה שלי, הן ביחס לשני הטקסטים הנדונים והן ביחד למחאת הקוטג' בכללותה.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. פלוס אחד.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. השיטה מחלקת אותנו לשלושה סוגים של תפקידים: עובדים, מעסיקים וצרכנים. במסגרת המחשבה הכלכלית המקובלת אין מקום לזהותנו כאינדיווידואלים. ניסיון להילחם באחת החזיתות (חזית הצרכנות ב"מרד הקוטג'", חזית העבודה במאבק הסוציאליסטי, חזית בעלי ההון והמעסיקים במאבק בריכוזיות וכו') בלי לנסות לקעקע את המערכת כולה נועד מראש לכישלון.

    כמו שחקן מתחיל בקובייה הונגרית, ברגע שתשלים צבע אחד, תגלה שהרסת את הצד השני. תוזיל מחירים בעקבות חרם צרכנים? העלויות יתגלגלות בצורה כזו או אחרת לשכר העובדים. תעלה את שכר המינימום? מאיפה אתה חושב שהאוצר ישלים את הפער בתקציב, מוויתור על עוד F35 או מהעלאת מיסים עקיפים?! תטיל רגולציה על בעלי ההון? אולי באמת חלק מהם יממשו את האיומים ויעבירו מפעלים למזרח, ואולי הם רק יפעילו תוכניות התייעלות שיקפיצו את אחוזי האבטלה. אין דרך לפתור בעיות בתוך השיטה, חייבים שיטה אחרת.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. בשכונה שלי, המחירים במכולות ובחנויות הירקות גבוהים יותר מאשר בסופרמרקטים המוזלים. גם מבחר המוצרים מצומצם בהרבה. לעיר שלי, באר שבע, לא מוכנים להביא ירקות אורגניים, לאדם פרטי. בכל אופן, אני לא הצלחתי למצוא מישהו כזה. הקניה בסופר לא נוחה רק למפונקים אלא מאפשרת לאנשים שאין להם רכב לעשות קנייה מרוכזת לשבוע או יותר, להזמין משלוח או "לקחת " מונית.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. שולמית, לא רק בשכונה שלך.

    וזה בעצם ההבל הגדול בדבריה של קזין. שאין כמעט חלופות אמיתיות למרכולים אם אינך מוכנה לשלם יותר. מלכתחילה, אחת הסיבות שאנשים הפסיקו לקנות במכולות הסמוכות לבתיהם והתחילו לקנות במרכולים היתה הפרשי המחיר. נחמד מאוד מצד קזין שיש לה עקרונות, אבל כל עוד היא לא מציעה חלופה הגיונית יותר, שתשלם על המלחמות שלה מכיסה.
    ואם זה היה המצב בהתחלה, מה יש עכשיו בקרבת הבית? מעדניות רוסיות, או פיצוציות\דראגסטור הפתוחות כל הלילה במחירים מופקעים עוד יותר. המכולות פשטו רגל, ומי שכן מנסה לתת מענה, חייב למצוא נישה. ולא הנישה המגניבה ולא הנישה האנינה מדברות אלי – ואף אחת מהן אינה זולה יותר. שוק? אפשרות, לחלק מהקניות. אבל צריך להוסיף את ה-20-30 ש"ח חנייה, ואת העומס הנורא של ימי ששי בבוקר.
    לנסוע לקנות בחנויות של חרדים? עדיף שכף רגלי לא תדרוך במקום בו תלוי שלט ענק על הקיר "התלבשי בצניעות". כן, זול שם יותר. לא, העקרונות שלי לא נמכרים כל כך בזול.

    אני אשמח לחלופות. אני לא מאמין שיש כאלו.

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    אסף,

    אני חושב שזה אחד הדברים ששחר דיבר עליהם בפוסט. הסופרמרקטים הגדולים הצליחו להיות זולים יותר מהמכולות בזכות הקרטליזציה, בזכות תנאי העסקה גרועים יותר לעובדים שלהם, בזכות יתרונות שאנחנו בין היתר משלמים עליהם את המחיר עכשיו. זה לא מקרי שאין חלופות סבירות.

    [להגיב לתגובה זו]

    Kipod Reply:

    אני לא חושב שזה כל כך פשוט. בהתחלה, לא היתה קרטליזציה. זכורים לי מילדותי כל מיני סופרמרקטים עם שמות מוזרים, שמן הסתם היו עצמאיים. העניין הוא שהמודל העסקי של מרכול, ובטח ששל רשת מרכולים, הוא מוצלח בהרבה משל מכולת, גם ללא עוולות כאלו ואחרות. ואלו תמיד יוכלו (אם ירצו) להציע מחירים טובים משל המכולות. לא סתם המכולות נעלמו – לא כי הסופרמרקטים מרושעים, אלא כי *אנחנו* העדפנו לקנות יותר בזול. ונמשיך להעדיף לקנות יותר בזול.

    וכל עוד אין חלופה, נו, קזין תמשיך לעלות לבדה על בריקדות.

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    אכן נעדיף לקנות יותר בזול, רק שמחיר הקוטג' עלה בצורה דרסטית. וחלק גדול מהעלייה הזו הוא בדיוק תוצאת לוואי של הקרטליזציה, של עיוותים של שוק ההון וכדומה. אני לא חושב שטענתי שהסופרמרקטים מרושעים, אלא שיש משהו פגום בשיטה ובמבנה הכלכלי בארץ. לא צריך לתמוך בקזין כדי להגיע למסקנה הזו (הרי גם הפוסט הוא ביקורת על קזין) ולא צריך לתמוך בקומוניזם כדי להכיר בכך שהשוק החופשי הוא יותר יציר דמיון וקירוב מאשר תיאור נאמן של המציאות, ושיש כשלים אמיתיים שמאפשרים דברים כמו המחירים המאמירים של מוצרי היסוד. נכון, לא הכל נעוץ בכך שעברנו לקנות בסופרמרקטים על פני מכולות, אבל זה חלק מהעניין.

    התפיסה לפיה המצב אליו הוביל אותנו השוק החופשי (כלומר – העדפת הסופרמרקטים על פני המכולות) הוא המצב האופטימלי, ואין בלתו, היא תפיסה בעייתית בעיני, ואני לא נוטה לקבל אותה.

  6. בראבו.
    אני עדיין מנסה לחשוב מה התגובה שלי להערה של אהרן, שיש בה הרבה כח. אני חושב שהטעות שבה, אולי, היא ההנחה שאת כל הבעיות צריך לפתור פתרון אחד אחיד, ולא שאפשר לנהל מאבקים שונים בדרכים שונות. בכל אופן, הרעיון של "להחליף את השיטה" פסול בעיני, ולו מטעמים פרקטיים: הוא אוטופיסטי מדי. תגיד לי איך מגיעים מכאן לשם, כי אף אחד לא הולך לשרוף את כל מה שיש ביום אחד כדי לבנות משהו אחר למחרת.

    [להגיב לתגובה זו]

    אהרן Reply:

    בתגובה להאשמה שההצעה שלי היא "אוטופיסטית", אביא שני ציטוטים.

    הראשון, מאלן ווטס, משמש גם כמוטו של הבלוג שלי:

    Utopia has become not some sort of a dream, but an urgent necessity

    והשני, של אריך פרום, מתוך הספר "אדם לעצמו":

    אוטופיות הן חזונות של מטרות אשר טרם נולדו האמצעים להשיגן, ועם זה אינן חסרות משמעות. אדרבה, יש מהן אשר תרמו תרומה נכבדה לקידום המחשבה, שלא לדבר על תרומתן לקיום האמונה בעתיד האדם"

    [להגיב לתגובה זו]

  7. להחליף את השיטה, לשנות את השיטה – מי מבטיח לכם, בעצם, שקיימת איזו שיטה שהיא גם שוויונית וגם תאפשר לכולנו לחיות חיי מעמד בינוני בורגניים עם ירקות אורגניים וקוטג' בכל שולחן?

    [להגיב לתגובה זו]

  8. יריב: סקנדינביה.

    [להגיב לתגובה זו]

    יריב Reply:

    בסקנדינביה לא קונים את המחשבים שלהם מסין? הנעליים שלהם לא מיוצרות בסדנאות יזע?

    [להגיב לתגובה זו]

    דובי Reply:

    אה, לתקן את העולם קטן עלי. אני כרגע מוכן להתרכז בעניי עירי.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. אהבתי את דימוי הקוביה ההונגרית של אהרן, אבל אפילו קוביה הונגרית ניתנת לפיתרון עם מאמץ. רק שמאמץ, פירושו ויתור על נוחות, לפחות לזמן מסויים.

    [להגיב לתגובה זו]

    Kipod Reply:

    מאמץ פירושו ויתור על נוחות, כן, אבל האם כל ויתור על נוחות יביא לשיפור בעתיד?

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    כמובן שלא. אני לא חושב שמישהו כאן מקדש ויתור-על-נוחות לשם ויתור-על-נוחות. מה הנקודה שלך בדיוק?

    [להגיב לתגובה זו]

    Kipod Reply:

    ראשית, אני לא חושב שאתה צודק באשר ל-"אני לא חושב שלך". נראה לי שזאת בדיוק הנקודה של קזין.

    שנית, הנקודה שלי היא בדיוק מה שכולם מפספסים באשר למחאת הקוטג'. הסיבה שסוף סוף צרכנים הסכימו להתאגד ולעשות משהו, היא שמישהו הציע להם תוכנית שנראית בעלת סיכויים סבירים לפעול. אם כולנו נוותר על קוטג' לחודש, נוכל להסתדר. לתאגידים זה יכאיב יותר.
    אבל בנוגע לכל שאר הבעיות? לכל שאר ה-"למה אתם מוחים על זה ולא על מה שמפריע *לי* באמת?"? אני מאמין שברגע שתציע דרך מחאה בעלת סבירות לשנות משהו, אנשים יצטרפו אליך. אם עכשיו אתחיל לקנות רק במכולת המקומית, התוצאה בעוד שנתיים תהיה שיהיה לי פחות כסף. וזהו.
    ובנוגע לשלל בעיות לא-צרכניות? נו, אם מישהו יצליח להעלות רעיון למחאה נגד זכויות העובדים הזרים שתזיז משהו למישהו, אני אריע לו. אבל עד כה, זה לא קרה.

    יובל Reply:

    קיפוד,

    אני חושב שפספסת את הנקודה המרכזית של הפוסט. להבנתי, הוא מדבר בדיוק על היכולת המוגבלת של "מחאת צרכנים" לשנות משהו מהותי (והורדת מחירי הקוטג' היא לא מהותית.) הכלי הזה של "נפסיק לקנות קוטג'" הוא כלי מאוד מוגבל לא רק במטרות כלפיו אפשר להפעיל אותו (כי אף אחד הרי לא יפסיק לנסוע לעבודה למשך חודש במחאה על אוזלת ידה של המדינה ביצירת תחבורה ציבורית ראויה לשמה, נכון?) אלא גם בהיקף לגביו הוא יכול לפעול.

    בשביל שינוי מהותי יותר צריך פעולה פוליטית, ולא רק צרכנית.

  10. את מחיר הנוחות משלמים ע(ו)בדים מהארצות העניות, כמו חקלאים שמספקים סחורה לתאגידים בינלאומיים תמורת כמה גרושים ופועלי ייצור בסדנאות יזע כאלה ואחרות, או שאנחנו פשוט גובים את המחיר הזה מאיכות החיים של הדורות הבאים, בכך שאנחנו משתמשים בדלקי מאובנים מזהמים ומתכלים.
    אנחנו חיים בתקופה מאוד ייחודית בהיסטוריה, אבל גם קצרה מאוד, שבה הכל נוח וזמין ומהיר ומיידי. נולדנו לתקופה הזאת, אבל אנחנו גם נראה את סופה. דמיינו שולחן של ארוחה משפחתית לפני שלושים שנה. כמה כלי פלסטיק היו עליו? כמה מהם היו חד-פעמיים? כמה מהמוצרים שעל השולחן היו מיובאים? אנחנו (בני העולם המערבי) דור שחוגג כאילו אין מחר, זולל כמויות עצומות של בשר, מכלה ליטרים על גבי ליטרים של נפט בנסיעות מיותרות ובהובלת מוצרים שמושלכים לפח אחרי חצי שנה, ובאופן כללי חי על החסכונות של השנים הבאות.
    הנוחות הזאת נולדה לפני כמה עשורים בודדים, והיא תיעלם כלעומת שבאה ממש בקרוב. מי שלא יתחיל להתרגל כבר עכשיו לחיים פחות נוחים (אבל לא פחות מספקים ומאושרים!) יחטוף כאפה רצינית בעוד כמה שנים.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. קצת על ה-"חוסר נמנעות" של המצב הנכחי (בעקבות התגובות של קיפוד כאן):

    יש נקודת מבט יחסית נפוצה לפיה המצב הנכחי – וזה תקף להרבה "מצבים נכחיים", החל מהפערים בשירותי הבריאות, מחירי הדיור, מחירי המזון וכן הלאה – הוא פשוט בלתי נמנע, תוצאה טבעית של מנגנוני הצע וביקוש, ובהחלט עדיף על האלטרנטיבה של משק ריכוזי וקומוניזם ופרעות תרפ"ח.

    נקודת המבט הזו מניחה באמת את הנייטרליות של השוק החופשי ומתייחסת אליו כאל כח טבע. רשתות סופרמרקטים יותר זולות ממכולת פרטית משפחתית, ולכן בלתי נמנע שהרשתות תפרחנה והמכולות תסגרנה (ממש כפי שאבן תמיד תיפול בתאוצה g על פני כדור הארץ.) ככל שרשת יותר גדולה כך היא יותר זולה, ולכן זו תוצאה טבעית שהשוק יתרכז בידי 2-3 רשתות גדולות (ממש כפי שמטען חיובי נמשך למטען שלילי.) יותר נזילות בשווקים מביאה לשווקים יעילים יותר, ולכן בלתי נמנע הוא שיהיו כלים מתוחכמים יותר שיאפשרו מכירה מחדש של משכנתאות (זה כמו שחם בקיץ.)

    כאילו לא מדובר במוסדות אנושיים, כאילו הפרטת הרפואה, לדוגמא, לא מונעת גם מאינטרסים כלכליים צרים (ולא רק משגשוג השוק החופשי והדמוקרטיה), כאילו אין קשר בין דה-רגולציה לבין התוצאות הללו. ומכיוון שכל הדברים הללו, ועוד רבים אחרים, הם "טבעיים", אנחנו צריכים לקבל את תופעות הלוואי שלהם בהסכמה. הרי כל מחשבה על כך שאולי מותר לפגוע בנזילות של שוק ההון (ובכך ב-"יעילות", אותו מושג ערטליאי-למחצה שאליו סוגדים כולם) כדי למנוע אפשרויות לקטסטרופה כמו המשבר הפיננסי האחרון, או אולי מותר לאסור על רשתות סופרמרקטים לגדול מעבר לגודל מסוים למרות שבטווח הקצר נראה שזה מעלה מחירים. הכלכלה היא לא כח טבע אלא מוסד אנושי, וראוי לדון על המטרות ועל התוצאות של מבנים כלכליים (ולשאול, בין היתר, מי מרוויח.)

    [להגיב לתגובה זו]

    Kipod Reply:

    מעולם לא טענתי שמשהו הוא בלתי נמנע, ואם זה מה שהבנת, אני מזמין אותך לקרוא שוב את שכתבתי. אני כן טוען שקשה לי לראות דרך לצאת מהבוץ. אתה רואה כזאת?

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    …כי כשמישהו כבר מציע דרך לצאת מהבוץ (כמו אהרן כאן), טוענים כלפיו (לא אמרתי שאתה) שהפיתרון שלו אוטופיסטי מדי.

    אבל מה לעשות, זמנים רדיקליים קוראים לצעדים רדיקליים, ומה שיכול להוציא אותנו מהבוץ הוא שינוי פרדיגמה דרסטי שיכלול בין השאר צמצום דרסטי בצריכה, ומעבר מכמות גדולה של צריכה לכמות קטנה (ואיכותית, מה שמתחבר לפוסט האחרון של נתאי שספג הרבה ביקורת).

    נכון, אם אתה לבדך תעשה את זה, זה לא ישנה הרבה ברמת המאקרו. אבל זה נכון גם לחרם הקוטג'. מסה קריטית שתרד (לא רק *תודיע* שהיא יורדת) מרכבת הצריכה הצבירתית, ותוציא פחות כסף שאין לה על דברים שהיא לא צריכה, יכולה לערער את פרדיגמת ה"צמיחה" המסולפת שדוחפת לעוד ועוד צריכה, ולהוציא אוויר מכמה בועות.

    זה דורש יותר מהחרמה של "מוצר החודש", אלא מחשבה מודעת על כל דבר שאני צורך, על ההשלכות של הדרך שהביאה אותו אל המדף שלי (cf. The Story of Stuff) ועל השאלה עד כמה ולמה אני באמת *צריך* אותו.
    וזה לא סותר פעולה משלימה בצד השני של המשוואה, צד הייצור ששחר הזכיר.

    [להגיב לתגובה זו]

    דובי Reply:

    זה נפלא להגיד ש"מה שיכול להוציא אותנו מהבוץ זה שינוי פרדיגמה דרסטי" – אבל איך מגיעים לשינוי פרדיגמה דרסטי? תסביר לי, בצעדים קטנים, איך מגיעים מהמצב היום למצב שאתה מתאר, בלי זינוקים בלתי סבירים כמו "אחרי שנגיע למסה קריטית" – איך צוברים את המסה הזו?

    Kipod Reply:

    מרמיט, אתה איש טוב.
    ובכל זאת, האם יש דוגמאות הסטוריות להצלחה של "שינוי גישה רדיקלי"?
    כל הדוגמאות שאני מצליח לחשוב עליהן, ואפילו של עוולות גדולות בהרבה מקוטג' ב-7.90, הושגו לאחר מאבקים ארוכים וקשים של התקדמות איטית. ביטול העבדות, זכויות לנשים, זכויות לשחורים בארה"ב – כל אלו היו תהליכים הדרגתיים למדי.

    כמו שדובי שאל – איך עושים את זה? איך?

    מרמיט Reply:

    קומראדים, לא נותר לי אלא לפצוח בשירת המנון הגרעין שלי:
    "אחד ועוד אחד
    תנו כתף ושימו יד…"

    וברצינות, איך עושים את זה?
    האמת שהיתה עוד תגובה שהתחלתי לכתוב, כשנזכרתי ש"להיות מודע למה שאני צורך" לא תופס רק לעניינים שבחומר, אלא גם למה שאתם המטריאליסטים מכנים "תרבות".
    ואז היה לי פלשבק לוויכוחים שלי (גם) עם קיפוד על התועלת והנזק שבשימוש ב"אידיוטומט", לפני עשר שנים בדיוק בעין הדג.

    אז הנה צעד אפשרי, אחד מני רבים בדרך ארוכה: לסרב להשתמש באידיוטומט, עד שהגוף שלך דוחה אותו (ואת כל המסרים הטרויאניים שהוא מכניס לך בדלת האחורית).

    אה, אתם שואלים איך אפשר להנחיל את זה ל"המונים"? ברגעים אופטימיים אני מאמין בכוחן של האדוות המצטברות – אחד ועוד אחד, תנו כתף ושימו יד – ובכך ששינוי פרדיגמה עצמוני גם מחלחל החוצה (trickle-up במקום trickle-down), ומדביק עוד אנשים במעגלים (הכנס כאן בדיחת גוגל ) שהולכים וגדלים.
    ברגעים פחות אופטימיים אני נתקף פקפוק בעצם האפשרות/היומרה "להראות לאנשים את האור", ולהעלות על "הדרך" את מי שהולך בדרך הפוכה.

    אז כן, זה תהליך ממושך מאוד (גאוטמה סידהרתא תזמן 2500 שנה, תודה לגאוטמה) וסביר להניח שזה לא יקרה במהפכה פתאומית, כי מהפכה מטבעה היא צעד אלים מדי שמפר את האיזון לצד השני.
    אבל כנגד הדוגמאות ההדרגתיות שלך, קיפוד, אני יכול להציג למשל את נפילת חומת ברלין שקרתה "פתאום".
    מה שנקרא: לאט לאט, ואז בבת אחת.

    Kipod Reply:

    הבעיה עם מטפורות שעובדות לשני הכיוונים, היא ש… הן עובדות לשני הכיוונים. גלים שנעים באותו כיוון יכולים להגביר זה את זה, או לבטל זה את זה.

    אני עומד מאחורי הטענה שלי, שעניין הקוטג' תפס תאוצה, כי הציעו לאנשים דרך פעולה שנראתה סבירה. ואני מחכה עדיין לדרכי פעולה כאלו באשר לשאר צרות העולם, שאני מניח שעל רובן נוכל להסכים. אני לא באמת מאמין שהן יעלו בדיון כאן דווקא, אבל מתישהו מישהו יחשוב על רעיון מבריק, מבריק מספיק לשכנע אנשים להזיז את התחת. כי איבדנו תקווה. ותקוות חלופיות לא נוצרות אין מאין, רק כי מישהו ממש רוצה שיהיו כאלו.

    וחלק מהבעיה, בעצם, הוא שלא רע לי להיות צרכן. רע לי להיות צרכן שעושקים אותו. אין לי בעיה עם לשלם לא מעט כסף על חולצות 'החבובות' לילדה, שצעירה מכדי להעריך אותן. מדובר במוצר מותרות, ואני רוצה את היכולת לבחור לעצמי מותרות. הבעיה אינה עם מוצרי המותרות, היא עם מוצרי הבסיס. כשאני מחפש לבחור את רשת הטלפונים הפחות גרועה, את ספק האינטרנט שירמה אותי פחות, את יצרן המזון שיכניס פחות זבל למוצרים שלו – אז אנחנו בבעיה. תנו לי להיות צרכן, בבקשה. אבל אל תנצלו אותי לרעה.

    יובל Reply:

    קיפוד,

    אני לא מבין בדיוק את הבקשה שלך: אתה רוצה שאני אגיד מה היה אפשר לעשות אחרת (לדוגמא למנוע משופרסל של דנקנר לקנות את קלאבמרקט פושטת הרגל ב-2005) או לשאול אותי מה אפשר לעשות עכשיו? וגם זה – אתה שואל אותי מה אתה יכול לעשות כאזרח פרטי או מה המדינה צריכה לעשות?

    (אגב – אני נוטה שלא להסכים לגמרי עם מרמיט כאן. באופן די מפתיע)

    [להגיב לתגובה זו]

    Kipod Reply:

    יובל, אז קרא שוב את מה שכתבתי. אבל את מה ש*אני* כתבתי. לא איזשהו איש קש שנגדו אתה יוצא. הייתי מפקפק ביכולתי להעביר מסר, אבל נראה לי שמרמיט מבין אותי מצויין. לא מסכים, אבל מבין. אם כך, נסה לקחת צעד אחורה, והפעם לקרוא את מה ש*אני* כתבתי. כי מתחילת הדיון, לא נראה לי שעשית את זה.

    יובל Reply:

    לא. דווקא קראתי.

  12. @קיפוד

    במערכת כאוטית, ועוד אחת כ"כ מורכבת כמו החיים עלי אדמות, אתה במילא לא יכול אף פעם לדעת לאן יגיע ואיך ישפיע הגל שאתה שולח.
    וזה נכון עוד יותר ככל שה"גל" שאתה שולח חזק יותר. בגלל זה הנטייה שלי היא לאדוות, ולא לגלים. ובשביל זה אני בוחן ומכוונן אותן כל הזמן, מנסה לדייק יותר, להבין יותר את קשרי הגומלין.
    Rebellion, not Revolution
    כמו שאמר פעם הודי אחד עם הרבה רולס-רויסים.

    אתה כותב שאתה מחכה לדרך פעולה שנראית סבירה. אז אולי השאלה היא גבולות הסביר שלך, או לחילופין מקורות המידע שלך, כי אני נתקלתי בשנים האחרונות בכל מיני הצעות ומדריכים ומתכונים לדרכי פעולה, בכל מיני תחומים, ברמת הפרט ומעלה. חלקן נראו לי סבירות, חלקן גם אימצתי, במידה זו או אחרת.

    כי אף אחד לא מבקש ממך להפסיק להיות צרכן. רק להיות צרכן מודע יותר, ולא להיות *רק* צרכן.

    למשל, אם קונים פחות אוכל מוכן ומכינים יותר אוכל ממצרכי יסוד, יש יותר שליטה על מה שנכנס לאוכל. (זה גם נוטה לצאת יותר זול מאוכל מתועש, בשקלול שאינו כולל שעות עבודה. מי אמר בורגנות הזמן מול בורגנות הכסף?)

    למשל, משפחה שאני מכיר בלי לנקוב בשמות, ש*כל* פעם שהיא מתכנסת עיקר השיחה מוקדש לענייני קניות וצריכה. בשיחה האחרונה הם קיטרו על חברות הסלולרי ש"משעבדות" אותנו, ולא הקדישו שום מחשבה למידת האחריות התורמת שלהם לשעבוד הזה – באורך השיחות המופרז של בת אחת, באובדן הטלפונים הכרוני של בת אחרת, בשדרוגים האינסופיים של הטלפונים שהבנים (והאבאים) מציגים לראווה כל חודשיים, וכן הלאה.
    אז כן, אני מניח שפלאפון עושקים גם אותי ואת מרמיטתי, אבל יש לנו טלפון אחד בן שלוש שנים ואנחנו משתמשים בו כ"כ מעט, שמדובר בסכומים זניחים.

    אלה רק שתי דוגמאות על קצה המזלג, כי מדובר במכלול עצום של דרכי פעולה בכל מיני תחומים, שחופפות ומצטלבות ומשתלבות בכל מיני צמתים. זה בחינה מחודשת של סדרי עדיפויות, ושל "אילוצים", ושל כל מיני בחירות קטנות ויומיומיות שמצטברות לאורח חיים ולדרך פעולה.

    זה אולי נשמע כמו "השלום מתחיל בתוכי",* אבל זה מחלחל החוצה – גם ישירות לצאצאים, וגם למעגלים חברתיים. לא מזמן ראיתי פרסום בגלובס על מחקר שבדק את ההשפעה הזאת, של הרגלי הpeer group על הפרט. התוצאות, אפשר לומר, היו מרחיקות לכת. ("עכשיו זה מדעי – אפקט האדווה עובד! שאל אותי כיצד") הדרך לתיקון מתחילה בתאי גרילה וקהילות קטנות, לא תמיד פורמאליות, שמציבות ומציגות אלטרנטיבה לנהיית העדר. במילים אחרות, היא מתחילה בך בי ובחברים שלך שלי.
    [/rant]

    (אה, ולעשות ספורט.)

    * "השלום מתחיל בתוכי, אבל כדאי מאוד שיגמור בחוץ." (שחר_0) י

    [להגיב לתגובה זו]

    מרמיט Reply:

    מה שמזכיר לי את ההרצאה הקצרה והמרטיטה הזאת…
    http://www.youtube.com/watch?v=N1fiubmOqH4

    [להגיב לתגובה זו]

    מרגוליס Reply:

    זה רק לוקח פאקינג יותר מדי זמן. לפעמים נגמרת הסבלנות. ולפעמים גם סתם קשה לשחות נגד הזרם. כל כך קל לטבוע ואין רפסודה באופק.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. קצת קשה לעקוב אחרי כל התגובות כי חלקן אמורות להיות משורשרות והן לא.

    בכל אופן, מחאת הקוטג' נכשלה (והיה ברור שהיא תיכשל) כי היא אמנם הצליחה להוריד את מחיר הקוטג' אבל מחיר של גבינות בסיסיות אחרות עלה ומחיר של מוצרים לא בסיסיים יעלה גם הוא כדי לממן את ההפסד ממחאת הקוטג' (אני לא מניח שיהיו כאן פיטורים או הרעה בתנאי העובדים, למרות שלא לא בלתי מסתבר).

    מחאת הקוטג' ומחאות דומות יכשלו בעתיד כי כל ה"נצחונות" בהן הם נצחונות שאפילו אינם טקטיים אלא בבחינת תודעה כוזבת.

    וזה מביא אותי למרמיט ולקריאתו לצמצום דרסטי של הצריכה (ונדמה לי שגם אני הטפתי לזה לא מעט בתגובות כאן בבלוג). לצרוך מעט אבל איכותי.

    ועוד הערונת על מחאת הקוטג' (גם את זה כבר כתבתי כאן או במקום אחר) – המחאה תפסה לא (רק) כי נראה לאנשים שזה אפשרי להוריד את מחיר הקוטג' – אלא כי הקוטג' שווק כ"גבינה עם הבית" ואנשים יצאו למלחמה על הבית הזה. כלומר הכריזו (במודע או שלא) – "אין לי בעיה שתעשוק אותי במחירים של כל דבר [גבינה לבנה, רוקפור, דלק וטלפון סלולרי], אבל לפחות אל תנסה לעשות לי קשר רגשי עם המוצרים שדופקים אותי".

    [להגיב לתגובה זו]

  14. טוב, קצת מאוחר מידי להשתלב בשיחה שנוצרה כאן.
    אזרק רציתי להגיד שהיא משמחת אותי מאוד ושתמיד רציתי לראות מפגש פסגה של עין הדג בתגובות אצלי.
    ובכל זאת, לגבי האפשרות של "שינוי דרסטי" או "מהפכה פתאומית". לא אין לי הצעה כזו, בטח שלא הצעה קונקרטית, אבל אני חושב שאין טעם להניח כתוצאה מכך שזה משהו שלא יכול לקרות.
    בכיוון אחר לגמרי: קראתי היום את הפרויקט המיוחד של האקונומיסט על עתיד העיתונות. הנה תחום מרכזי מאוד בהוויה האנושית שעבר שינוי קיצוני, אפילו מהפכני, בתוך שנים בודדות, ושאי אפשר לזהות אותו היום. אני מתכוון לא רק למה שקורה היום אלא גם למה שקרה בתחילת המאה ה-19.
    אז נכון, זה אולי נראה כמו משהו פחות משמעותי מהשינויים שמדובר עליהם כאן, אבל אני עדין חושב שיש בזה משהו מרתק. למשל בעובדה שכל הרעיון של ציפייה לאובייקטיביות של התקשורת היא משהו מאוד צעיר שהיום נחשב לחוק טבע כמעט.
    אז כן, בשני המקרים המדוברים אפשר להצביע, די בקלות, על ההתפתחות הטכנולוגית המדוייקת שהביאה למהפכה, אבל כמו שאהרון חוזר ואומר, "ההתפתחות הטכנולוגית" שצריכה להגיע בשביל השינוי שאנחנו מדברים עליו נמצאת מעבר לפינה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting