עשרה ספרים ששינו את חיי

ושוב אנחנו כאן במסגרת הפרויקט של חנית.

לא, אלה לא בהכרח הספרים הטובים ביותר שקראתי, חלקם טובים יותר, חלקם טובים פחות, חלקם, אם להודות על האמת, לא ממש ספרים, לא בשום מובן מקובל, אבל כולם היו שם באיזה רגע רגיש, כזה שבו הייתי פתוח לרעיונות חדשים, לכיוונים חדשים, חלקם פתחו בפניי עולמות חדשים וחלקם היו מעין התגשמות רעיונות גולמיים שלי בדמות דיו ונייר.

  • האיליאדה והאודיסאה\הומרוס – לא, לא תרגום המופת של טשרניחובסקי, זה שיבוא יום ואקרא אותו, אלא דווקא אלבום גדול עם כריכה כתומה בהוצאת 'סטימצקי'. זה היה הספר האמיתי הראשון שאני זוכר את עצמי קורא. ההקדמה הקצרה על הומרוס, הקסדה האדומה וקווצות השיער הזהובות של אכילס מבצבצות מתוכה, הדו קרב ההוא והגופה הערומה של הקטור נקשרת למרכבה, נגררת אחריה, האימה למראה אנשיו של אודיסאוס הופכים לחזירים, והשיבה הביתה שהיתה מושלמת כל כך למרות, ואולי אפילו בגלל, מרחץ הדמים, כל אלה הבטיחו שאלים, מפלצות ולוחמים ימשיכו להיות אמיתיים עבורי לא פחות, לפעמים יותר, מכל מה שאמור להיות אמיתי בעולם ההוא שמחוץ לספרים.
  • בסימן החד-קרן\רוג'ר זילאזני – דווקא הוא ולא תשעה נסיכים לאמבר, ולא מתוך בחירה, מדף המד"ב\פנטזיה של ספריית בית הספר היה דל כל כך שמהר מאוד מיציתי את כלו, שני ספרים מסדרת אמבר היו עליו, בסימן החד-קרן וממלכות התוהו, וכך מצאתי את עצמי צולל לתוך אחת מסדרות הפנטזיה היותר מורכבות, ודאי עבור קורא צעיר, דווקא מהכרך השלישי שלה, משתדל לעקוב אחרי העלילה והרעיונות הנפרשים בתוכה, מצליח רק בקושי לנשום. זה גם היה הספר הראשון שבו העולם האמיתי, המשעמם עד זרא, שלנו, היה חלק ממשהו גדול, מורכב וקסום הרבה יותר.
  • שר הטבעות\ג'. ר. ר. טולקין – נו טוב, זה הרי חייב היה להגיע. הגינה שליד ביתינו, זאת שאנחנו יורדים אליה עם הילדה תישאר תמיד גם המקום שבו עצרתי לרגע, כדי לפתוח את הכרך הראשון, למהר ולשקוע לתוך העולם הזה שההוביט היה רק הקדמה קצרה ולא מספקת אליו. הרבה שנים ושלוש קריאות אחר כך שמעתי מישהו מסביר שלא קל להיכנס לספר הזה, "קשה הרבה יותר לצאת ממנו" עניתי.
  • D&D: The Basic Set – הקופסה האדומה, כמו שנהוג לקרוא לו, קראה לי מחלון הראווה של מדרחוב גרמני, התממשות של שמועות שטפטפו במשך השנה על סוג חדש ושונה של משחק, רגע לפני שפצחנו בנסיעה מטורפת אל תוך הלילה כדי לא לישון חס וחלילה על אדמת גרמניה המקוללת הצלחתי לקבל אותו כמתנת יום הולדת, בגרמנית. שבוע אחר כך, בארץ, הוא נפתח כמה ימים לפני המועד שנקבע. הורדתי לא מזמן את ה-pdf שלו, ונדהמתי לגלות באיזו חדות אני זוכר כל איור. שש שנים המשכנו לשחק, קניתי אינספור ספרים, חוברות ועזרי משחק, ובשום שלב בדרך לא נהניתי כמו בימים הראשונים ההם עם האיורים הפזורים בתוך טקסט בשפה בלתי קריאה.
  • בעל זבוב\ויליאם גולדינג – בשש השנים שעברו אחרי שר הטבעות קראתי רק, או כמעט רק, מדע בדיוני, פנטזיה, וספרי הרפתקאות של קארל מאי או ז'ול ורן, עד שקיבלנו מטלה בבית הספר, לקרוא את בעל זבוב, קשה לזכור למה התפעלתי ממנו כל כך, אבל זה היה הספר ששכנע אותי לפרוץ את הגטו הז'אנרי שלי.
  • היום שבו ירו בראש הממשלה\עוזי וייל – אפילו לא הספר, רק סיפור הנושא, זה שנכלל ברשימת הסיפורים המומלצים בתחרות של הארץ, זה ששכנע אותי שספרות ישראלית יכולה להיות טובה, זה ששכנע אותי שספרות טובה יכולה להיות מאוד ישראלית, זה שהכיר לי את עוזי וייל, ודרכו עוד רבים.
  • החטא ועונשו\פ. מ. דוסטויבסקי – ושוב בית הספר, קריאת חובה לבגרות. יש ספרים שמשאירים אותך ללא מלים, יש ספרים מושלמים.
  • ירקות\שרי אנסקי  – ספר הבישול הראשון שקניתי, באיזו מכירה מיוחדת לחיילים בבסיס, לא הספר שהשתמשתי בו הכי הרבה, אבל זה ששכנע אותי להעז להיכנס למטבח, שלימד אותי על קיומו של ארטישוק ירושלמי, ועל חשיבותם של עשבי תיבול.
  • High Fidelity/Nick Hornby – הורנבי נחת עליי בעיצומה של תקופת התמכרות, התמכרות לספרי צייטגייסט, אחרי כמה אירווין וולשים, ניקולס בלינקואים ואחרים שטוב ששכחתי את שמם, אבל הורנבי הוכיח שגם לחנונים חובבי מוזיקה ובעיקר אובססיביים בעריכת רשימות חמשת הגדולים למיניהן יש מקום בצייטגייסט הזה.
  • גליון ה-22 בפרואר 1999 של הניו יורקר – בנובמבר 97' חזרתי מניו יורק מאוהב, מאוהב בבר בשם Hell שהתפריט שלו כלל כמה עשרות וריאציות על המרטיני הקלאסי, מאוהב בחנות הספרים של סט. מרקס, בחנויות בגדים יד שנייה בווילג', בניו יורק טיימס, נו מספיק, הבנתם. דווקא את הניו יורקר לא סבלתי, ניסיתי גליון אחד בתקופת השפל של טינה בראון ונרתעתי, אבל במרץ 99', עם גליון נושאי שמוקדש לעיר עצמה, הייתי חייב לנסות אותו שוב, לא היה לי שום מושג שדייויד רמניק מונה לעורך ושהעיתון חוזר לימיו הגדולים. אבל הגליון היחיד ההוא שכנע אותי להמשיך ולנסות, ניסיון שעליו אני שמח עד היום.

לא נכנסו לרשימה: נו טוב, כל הספרים שלא מופיעים בה, אבל יש כמה שאולי היו נכנסים ביום אחר, המניפסט הקומוניסטי, אולי כתבי שחרות, אולי דווקא רשות הרבים של שלמה אבינרי, Underworld של דון דלילו, משהו מסדרת המוסד של אסימוב, חשבון אינפיניטסימלי של מייזלר, או דווקא Mathematical Methods של ארפקן, מוסקבה פטושקי. נו יופי, עכשיו ברור שלא יכולתי לוותר עליהם, אבל אין את מי להוציא מהרשימה הזו, טוב, ככה זה הרי עם רשימות, לא?

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור

10 תגובות ל“עשרה ספרים ששינו את חיי”

  1. טוב, זה כמעט כמו לבקש מהקוראים שלך לכתוב את שלהם. באופן מפתיע (או שלא?) קראתי רק שלושה מהספרים שציינת. בעצם שניים כי את רוג'ר זילזאני קראתי תוך כדי שמירה בתצפית שאול והוא לא הותיר עלי שום רושם. החטא ועונשו השאיר עלי רושם עצום בפעם השניה שקראתי אותו (הפעם הראשונה הייתה במסגרת לימודי ספרות. לא ספר לבני נוער). בעל זבוב, לעומת זאת, הותיר בי רושם כבר בתיכון.

    אשר לרשימה שלי, אין לי בעצם. יחד עם זאת אני סבור שרשימה ללא "מאה שנים של בדידות" אינה שלמה. קשה לקרוא את הספר בלי שישנה את חייך. "זכרונות אדריאנוס" הוא ספר חובה לכל חובב הסטוריה שרוצה לקבל קצת פרספקטיבה על מיקומו האמיתי של הישוב היהודי בזמן האימפריה הרומית (רמז, מזכיר קצת את אפגניסטאן של היום). "עשיו" הוא ספר חובה לכל ישראלי. גם "מנוחה נכונה".

    [להגיב לתגובה זו]

  2. רגע רגע, מה זאת אומרת קראת תוך כדי שמירה בתצפית שאול, חכה כאן שנייה ואני מתקשר לבועז ממשרד הרס"ר (ככה קראו לג'ינג'י ההוא, לא?).
    אהבתי מאוד את "מאה שנים של בדידות" שקראתי מיד אחרי או מיד לפני "רומן רוסי", אבל שניהם מתקשרים אצלי למהפך שהתחיל עם בעל זבוב. את "עשיו" לעומת זאת לא הצלחתי לקרוא, אולי בגלל הדברים שתום אמר על מאיר שלו במסגרת פרויקט "אושיית התרבות" שלו. בנוגע לעמוס עוז, בשנים האחרונות אני מגלה שהתגברתי על הרתיעה האישית ממנו, זו שמנעה ממני לקרוא ולו ספר אחד פרי עטו, מי יודע, אולי אתחיל בקרוב, וסביר להניח שזה יהיה דווקא מ"סיפור על אהבה וחושך".

    [להגיב לתגובה זו]

  3. כמו שנכתב פה למעלה, זה באמת כמעט כמו לבקש מהקוראים שלך לכתוב את שלהם. וברור שעכשיו אני הופכת והופכת ומוציאה ומכניסה ספרים מן הרשימה. לא יכולה להציע ספרים ככה בשלוף, אבל בקרוב. אולי.
    מתוך הרשימה שלך, אגב, קראתי 4.666 ספרים. באופן קצת מפתיע אף אחד מהם הוא לא "ירקות" (אבל כן הורנבי, בעל זבוב, חטא ועונש, וייל ושני שליש טולקין).
    ואם כבר, אותו הים. תתחיל ממנו. הוא מופלא. כל כך מופלא.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. בועז קאשי….

    אם מנסים לדלות את הספרים ששינו את חיי אני מניח שיהיו כמה ספרים די בינוניים, או לכל היותר לא רעים, שפשוט הדליקו איזשהו תהליך מחשבה משמעותי מאד. "הזנב הארוך" של כריס אנדרסן למשל, או "המדריך לבוני מותגים" של דן הרמן. אני מעז לומר ש"הקנוניה נגד אמריקה" הוא ספר כזה למרות שלא עבר מספיק זמן הנחוץ על מנת באמת להווכח.

    היו גם ספרים שדחפו אותי בדיוק לכוון ההפוך ממה שהתכוונו, ועשו זאת באופן משמעותי, כמו "הספורטאים הצעירים" (הספר בו אלון ורפי עוברים לשטחים המשוחררים ומקימים את מכב"י שכם והפועל חברון סימן את תחילת יחסי השנאה שלי עם ההתנחלויות).

    אבל אני רוצה דווקא להתייחס לעמוס עוז ולמאיר שלו. שניהם שייכים, בסופו של דבר, לפנתאון של הספרות העברית ובצדק. מאיר שלו הוא סופר מיוחד במינו ועשיו הוא לטעמי ללא ספק הטוב שבספריו. יצירת מופת אמיתית שאותה לא הצליח לשחזר אם כי יתר ספריו ראויים ואף יותר. יחסיי עם עמוס עוז מורכבים בהרבה. אני מזדהה עם הרתיעה, הייתי אפילו אומר סלידה, ממנו ומנפיחות חשיבות העצמית אותה הוא משדר. זכור לי במיוחד ראיון אותו ערך עם יצחק בן אהרון ובו, במקום לנצל את היותו האחרון המראיין נפיל ציונות צלול בן 99 ולהוציא ראיון מיוחד במינו, בחר לנאום שוב ושוב על תפיסת עולמו הוא. את מפעל כתיבתו הייתי מחלק לשני חלקים – לפני ואחרי "קופסה שחורה". התקופה הקדומה היא נפלאה. "מיכאל שלי" ו"מנוחה נכונה" הם ספרים יוצאים מן הכלל – אמיצים מאד, נוקבים מאד ורגישים מאד. קופסה שחורה הוא ספר מחורבן – שטוח, צפוי, משעמם – ולטעמי גם אלו שבאו אחריו (למעט, אולי, האוטוביוגרפיה שלא הצלחתי לסיים).

    שכחתי להזכיר את א.ב. יהושע ואת "מסע אל תום האלף" וכמובן את יעקב שבתאי ו"זכרון דברים", אולי מחשש מוצדק שלא להפוך לשבלוני מדי. יחד עם זאת אי אפשר שלא להזכיר אותם כצמד שמשלים, מבחינתי, את הרביעיה המובילה של הספרות הציונית החדשה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. בכל פעם שאני קוראת את המשפט הנבוב הזה – ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדרפור
    אני חושבת לעצמי שהיה מזל גדול לאנושות שלא היה אינטרנט בשנות המלחמה הגדולה השניה כי באמריקה כנראה אנשים היו מסתפקים בלכתוב את המשפט הנבוב הזה שמשחרר את כותבו מעשיה ומטהר את מצפונו למשך פרק הזמן שמפריד בין כתיבת בלוג אחד למשנהו.מזל שלא היה אז אינטרנט ואנשים עלו על ספינות מלחמה ויצאו לנצח את הרשע.
    לעזאזל,אולי במקום לכתוב ולטהר את המצפון תלך עם כל האחרים שמסתפקים בלכתוב את המשפט הזה ותעשו מעשה ?
    ומלבד זאת יש להכליל ברשימה את התגנבות יחידים של קנז ואת אהבה בימי כולירה (שמרגש יותר ממאה שנות) ואת שדים (שטוב מהחטא ועונשו) ואת חיי נישואים של פוגל

    [להגיב לתגובה זו]

  6. דנה את קצת מגזימה, אני חושב. אם כבר את רוצה להשוות לארה"ב בזמן מלחמת העולם השניה אני מניח שתגלי שהאמריקאי המצפוני הממוצא לא עשה כלום. את יודעת מה? גם האמריקאי הלא ממוצע לא עשה כלום. בטח לא להצלת היהודים. אפילו לא האמריקאי היהודי הממוצע. הנשיא עשה, הצבא עשה, מנהיגים עשו, אבל לא הציבור הרחב. יש ערך גדול ביצירת מודעות. אני מסכים שהתרומה לא מתחילה ונגמרת בכך אבל לקרוא למשפט "נבוב" זה קצת מוגזם. אגב, איך את מצילה את העולם אם מותר לשאול?

    אהבה בימי כולירה הוא באמת ספר פלא אבל מאה שנים של בדידות הוא ספר מונומנטלי. חזק מאד ונוקב מאד. עלי הוא השפע מאד. אגב, אני מרגיש קצת טרחן, אבל התרגום המדויק של השם cien anos de soledad קרוב יותר למאה שנים של בדידות מאשר למאה שנות בדידות.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. דנה: אין ספק שנגעת בנקודה רגישה, למעשה יש לי התלבטות מתמדת בכל פוסט אם להוסיף את השורה "הנבובה" הזו או לא, ועד עכשיו לא הצלחתי לגבש עמדה. כשהתחלתי את כל העניין הזה קיוויתי שהוא יתפוס תאוצה מהר מאוד, או לחילופין, שאף אחד לא ישים לב שליו ואז אכול לרדת ממנו באלגנטיות אחרי שהוא ייכשל. אני מסכים שלשורה הזו בסוף הפוסט אין הרבה משמעות, אבל אם שורה כזו תופיע בתחתית מאמר המערכת היומי של הוושינגטון פוסט זה כבר יכול להיראות אחרת, אולי. אז עד שאהיה העורך של יומון רב תפוצה ובעל השפעה בינלאומית זה מה שיש, ואני אמשיך להתלבט ולהתחבט.
    בנוגע לספרים החסרים, הצהרתי די בבירור שלא מדובר בספרים הטובים ביותר שקראתי אלא בכאלה שהשפיעו על חיי, כך שלא ברור לי מה הטענה שלך. ובנוגע לשדים, יש בו מעט יותר מידי קטעים של רומן מפתח בהם דוסטויבסקי סוגר חשבון עם תנועות פוליטיות שאכזבו אותו מכדי שאחשיב אותו כטוב יותר מ'החטא ועונשו'.
    ענר: כמו שאמרתי, לקח לי הרבה שנים להשתחרר ממחסום שמנע ממני לקרוא כל מה שהוא לא מד"ב-פנטזיה-הרפתקאות, ועד כמה שנים להשתחרר מאיזו עוינות בסיסית לספרות עברית. כל זה התבטא בעובדה שנדמה היה לי שאין לי סיבה לבזבז זמן על עוז-יהושע, גרוסמן ושלו איכשהו הצליחו לטפטף פנימה, אבל, כאמור, בזמן האחרון אני מתרגל למחשבה שאת עוז לפחות כדאי לקרוא.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שחר, אם כבר קראת את הספרים הללו, אתה יכול למכור אותם דרך אתר למכירת ספרים משומשים בוק טרייד:
    http://www.BookTrade.co.il

    כך גם תקבל כסף לקניית ספרים נוספים וגם אנשים שאין להם כסף לקנות ספרים חדשים יכלו להנות מהספרים הללו.

    בהצלחה עם מניעת רצח העם בדרפור, אם אלוהים לא עוצר את זה, איך אתה תעצור את זה? בהצלחה הכל אופן.

    לא לשכוח לקנות ספרים יד שניה.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. מאוד ייתכן שאני כותב מילים אלו באיחור רב (כן, תקלתי בבלוג שלך רק לפני מספר שעות) אך אני חייב לציין ספר ששינה את החיים שלי.
    פארנהייט 451 של ריי בראדבורי.
    אני משער שאפשר להכניס לרשימה גם את "חוות החיות" של אורוול, ו"שר הטבעות" של טולקין.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. הקופסה האדומה אצלי בכלל היתה עותק משוכפל, בשחור לבן עם מסקינטייפ ירוק שמחזיק את הדפים. בגיל 8 או 9 ראיתי את החוברת, או יותר נכון את הציור שעל השער, אצל בן דוד שלי והייתי חייב עוד ועוד ועוד. לצורך זה הייתי כמובן צריך ללמוד אנגלית, מה שעזר/דחף אותי להיכנס לתחום המקצועי שבו אני עד היום (תרגום תוכנות, למי שמתעניין). בקיצור, אני מי שאני בגלל לארי אלמור.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting