שוק חופשי ואנשים בו מעט

קחו כמה שניות להסתכל על התמונה הזו, כבר הרבה זמן שהיא לא נותנת לי מנוח.

shaved house

מה אתם רואים כאן?

אולי כאן זה יהיה ברור יותר, עם רמז עבה לתמונה הכוללת.

before and after

זאת השכונה שלנו, שכונה אמידה מצפון לירקון שנתונה היום, כבר כמה שנים בעצם, בקדחת בנייה אינסופית. הבניינים הגבוהים יותר, בני ארבע או שלוש קומות רובם, מתאמצים להוביל איזו הרחבה במסגרת תמ”א 38, שכנים מתעמתים עם שכנים אחרים, מבוגרים שאין להם בצע בהרחבה כזו, רואים רק שנה או שנתיים משארית חייהם מתבזבזות בבית שבו גידלו ילדים ההופך פתאום לאתר בנייה, צעירים שעוד הוזים תכנית בלתי אפשרית של פינוי-בינוי בסופה יאחזו בדירה מפוארת ומאובזרת במגדל מפואר שיוקם על חורבות רכבת שיכונית למראה.

אבל בתים בני שתי קומות הם סיפור אחר, ותעדנה התמונות. שם הכל מהיר יותר, השלל מתחלק באופן טבעי. גינה ומרתף לקומה התחתונה, גג ומרפסת רחבה לקומה העליונה, הרחבה מקסימלית של שטח הדירה. זה קורה, על ימין ועל שמאל.

זאת השכונה שבה גדלתי. כילד קינאתי בהם, באלה שגדלו בבתים האלה, למרות שלא היתה לי סיבה מוחשית. די היה בגג הרעפים שלהם כדי לטעת בי תחושה של שפע, למרות שהדירות היו קטנות וצפופות להחריד. בדיעבד, מסתבר, דווקא הקנאה ההיא היתה מוצדקת. אלה הדירות ששטחיהן מוכפלים ומשולשים עכשיו בלי מאבק אינסופי בשכנים.

בתמונה העליונה, אם כן, אתם יכולים לראות רכבת כזו, ששתי הדירות בקצה שלה גולחו לחלוטין, חושפים אל הרחוב את הקיר הפנימי שחוצץ בינן לבין הדירה הסמוכה. עוד מעט כבר תוקמנה שם מפלצות חדשות. בתמונה התחתונה תוכלו לראות בניין שבו התהליך התמהמה מעט, ועכשיו הקומה התחתונה עומדת בו בעירומה, מחכה לרגע שבו תדמה לפאר שניצב לשמאלה.

אני עובר ליד הבתים האלה מידי בוקר. בוהה בהם ומסרב לעכל. יש משהו מעוות באופן עמוק כל כך בתמונות האלה שקשה לי, למרות ההבנה, להפנים אותן.

אני לא מכיר את הסיפור הפרטי של כל דירה כזו, אבל אני מכיר את הסיפור הכללי, יכול לנחש. מישהו, אני משער, עזב דירה כזו אחרי עשרות שנים של מגורים, אולי נפטר, אולי עבר לדיור מוגן בלחץ הילדים, והדירה הקטנה, 50 מ”ר, אולי קצת יותר, נמכרה במחיר מטורף למשפחה צעירה ובעלת אמצעים שמיהרה לסגור עניין ולהחריב את הדירה שזה עתה נקנתה מן היסוד.

אני מבין, כאמור, יודע שלא הדירה עצמה נקנתה, לא הקירות המתפוררים שנבנו לפני חמישים שנה, לא הצינורות המרקיבים שעוד עוברים בהם, ולא חוטי החשמל המשתלשלים לאורכם. זו אפילו לא הקרקע שנרכשה. זו הזכות, אלה אחוזי הבנייה, זה הפוטנציאל לממש אותם. ועדיין אני נחרד, נחרד למראה מישהו שרכש את הדירה הזו בכמה מיליוני שקלים ומיהר להביא דחפור שימחה את זכר קיומה.

עמדתי פעם משתאה מול מראה כזה, במקום סמוך, ושאלתי חבר ששקל אז צעד דומה. באופן נדיר מאוד מדובר בחבר שהוא גם חסיד עיקש של המיתוס המפוקפק על כוחות השוק. אבל אפילו הוא, באותו רגע, נאנח בחיוך מריר ואמר “זאת לא החלטה כלכלית, אתה יודע”, ומשם המשיך להודות שמבחינה כלכלית נטו זה אולי צעד שגוי, שההשקעה שברכישת דירה לצורך הריסה שלה, קבלת אישורים לתכניות בנייה חדשות ואז ביצוע שלהן לא יכולה “להחזיר את עצמה”, שערך הנכס שיוותר בידיו בסוף נמוך מההשקעה. “אבל זה הבית שלי” הוא הוסיף “אין לי שום אפשרות אחרת להשיג בית כזה במיקום כזה. זו לא החלטה כלכלית, אני לא עובד כדי למקסם רווחים, אני עובד כדי לתת למשפחה שלי את החיים שאני רוצה שיהיו לה”.

וזה הכל בסופו של דבר. זו התשובה, פחות או יותר, לכל הטוענים בזכות “שוק חופשי” של נדל”ן שיידע לווסת את עצמו. אין שוק חופשי בנדל”ן. לא יכול להיות.

זה לא מדוייק, כמובן. יש שוק חופשי בנדל”ן, אבל הוא קיים רק בקצוות. הוא קיים בצד של ההיצע אצל טייקונים שיכולים לקנות ולמכור פרוייקטים גרנדיוזיים זה מזה וזה לזה. יש גם, במידת מה, שוק חופשי כזה בצד הביקוש, וכאן יש שמץ של צדק בקריאות ה”לכו לפריפריה”, בקרב צעירים שיכולים לארוז את כל רכושם בכמה תיקים ולהעמיס אותם על מכונית מסחרית ששאלו מקרוב משפחה.

אבל כאן, פחות או יותר, זה נגמר.

כל השאר, וזה כולל בעלי דירות ששכר הדירה הוא מקור הכנסה מרכזי עבורם, זה כולל משפחות שמנסות לבנות את עתידן וזה כולל סטודנטים שקשורים למוסד לימודים במיקום גיאוגרפי נתון, כל אלה לא יכולים להרשות לעצמם אפילו את קצה האשלייה של שוק חופשי בנדל”ן.

זה לא אומר שאנשים לא מקבלים החלטות נדל”ניות מתוך רצון חופשי כמובן. זה לא אומר שאין גם שיקולים כלכליים בהחלטות כאלה. אבל כל אלה רחוקים מלהפוך את שוק הנדל”ן לחופשי. ההחלטה הסופית לעולם אינה כלכלית נטו, היא כרוכה בכל כך הרבה שיקולים אחרים, שיקולים של אורח חיים (יכול להיות שמעבר לפריפריה משתלם כלכלית אבל מחייב את אחד מבני הזוג, מן הסתם האישה, לוותר על עתיד מקצועי לטובת התמקדות במשפחה), של חינוך, של ערכים.

אבל גם כאן זה לא נגמר. כי מי שיש לו נכסי נדל”ן כהשקעה יכול לסחור בהם בהסתמך על מגמות בשוק, ממש כאילו היו מניות או מכשירים פיננסיים מתוחכמים. כשהוא מצפה לירידת מחירים הוא ימהר למכור את הנכסים העודפים שלו. זה לא עובד ככה עם משפחה שחיה בדירה היחידה שבבעלותה. משפחה כזו לא יכולה להרשות לעצמה ספקולציות כאלה. קנייה ומכירה של דירה כרוכות בעליוית עצומות, כספיות, חברתיות, נפשיות. מכירה של דירה תתבצע אצלה, כמעט תמיד, בצמוד לקנייה של דירה חליפית, היא לא יכולה להמר על ירידה או עלייה של מחיר, כי החטאה של כמה חודשים בניבוי של תהליך כזה יכולה להביא עליה כליה כלכלית.

גם בקצה השני, כזכור, יש כאלה שיכולים, במידת מה לתפקד כאילו שוק הנדל”ן הוא חופשי. אני מדבר על אותם צעירים שמעבר דירה הוא חלק מאורח החיים שלהם למשך שנים אחדות. הקיום שלהם, גם אם הם עומדים כרגע בחזית המחאה התל אביבית, כמייצגיה הבולטים, המואשמים בפינוק, הוא בשוליים, הם לא מייצגים את המסה העצומה של מציאות אפורה בשוק הנדל”ן.

ואף על פי כן יש להם תפקיד חשוב, ועצוב, ביצירה של המצב הנוכחי.

כי יש שוק נדל”ן חופשי, והוא קיים רק בשוליים, אבל כשיש שוק חופשי בשוליים המשמעות היא שהדינמיקה שלו גוררת איתה את כל השאר, את כל אלה שלא יכולים להעמיד פני חופשיים. בדיוק כמו מסחר בנגזרים שממנף כל תנודה קלה, כך השוק החופשי הקטן הזה ממנף איתו את מחירי הדיור כולם.

בואו נדמיין עיירה קטנה בשם צל אדיב, ובה מאה דירות להשכרה. תשעים מהן מאוכלסות במשפחות שכבולות לעיירה, כאלה שתסכמנה לספוג עליית מחירים קיצונית (עד גבול מסויים כמובן) כי כל אפשרות אחרת כרוכה עבורן במשבר עמוק, בצורך למצוא עבודה חדשה, מסגרות חינוכיות חדשות, בקשיי התאקלמות, בפרידה כפויה של הילדים מסביבה חברתית שבה גדלו. עשר דירות נוספות מתקיימות בשוק חופשי “אמיתי”, כפופות לדינמיקה של היצע וביקוש. כשצל אדיב היתה עיירה נידחת היו צעירים שבחרו לעבור אליה ולגור בדירות הפנויות האלה כי מחירן היה נמוך (הן עמדו ריקות). אבל אז פתח אחד מהם גלריה קטנה, ואחר בית קפה, ומישהו יזם פסטיבל תרבותי מוצלח מאוד, ופתאום עוד כמה צעירים כאלה רוצים לגור שם. לא הרבה. אבל כבר יש חמישה עשר מחפשי דירות. לכאורה יש עכשיו ביקוש למאה וחמש דירות מול היצע של מאה, זה אמור להוביל לעלייה כלשהי במחיר, אין ספק, עד שחמישה שוכרים יחליטו לוותר. אבל בפועל המצב הוא אחר לגמרי, כי תשעים דירות לא ממש נכללות במשחק הזה. המחיר ייקבע על בסיס התחרות העזה שתתחולל עכשיו על עשר הדירות הפנויות. מספיק שבין החמישה עשר האלה יש כמה עם הורים עשירים, או אפילו כאלה שמתכוונים לחיות בצל אדיב רק שנה ולכן חרדים פחות מההוצאה הגבוהה כדי להקפיץ את מחירן של כל מאה הדירות ממש כאילו היה ביקוש חופשי למאה וחמישים כאלה.

כן, אפשר לטעון כלפי החמישה עשר שהם “מפונקים”, יש אפילו גרעין של אמת בטענה הזו, אבל מפונקים כאלה תמיד יהיו, וכשהשוק החופשי מתנהל על בסיס הפינוק שלהם יגלו עוד תשעים שוכרי דירות שאף אחד כבר לא טורח לתחזק את הדירות כראוי, ששכר הדירה מטפס למעלה בעוד תנאי המחיה נשחקים. מאחורי הקלעים, יכול מאוד להיות, יהיה גם מי שימהר לקנות את הדירות האלה מבעליהן כי הן הפכו פתאום להשקעה כדאית. אבל אלה אותם מעטים שחיים בסיפור מופרך על שוק חופשי, סיפור שגורר איתו את כולנו.

לא, אני לא כלכלן. כן, אני בטוח שהתיאור שלעיל הוא גם פשטני וגם לא חדש, אבל נדמה לי שהוא נכון בבסיסו. נדמה לי שהטענה היומרנית לפיה “זה שוק חופשי”, טענה בעייתית כמעט בכל תחום, היא אבסורדית עד כדי חוסר משמעות כשמדובר בנדל”ן. אני חושד גם (ועל כך אולי בהמשך) שהמצב הבסיסי הזה מגחיך לחלוטין את עצם הטענה לשוק חופשי בתחום כלשהו.

13 תגובות ל“שוק חופשי ואנשים בו מעט”

  1. הזכרת לי איזה פתגם אנרכו-ליברטריאני, שמזהה את הריבית, את המס, ואת שכר הדירה כשושלת של אמהות-כל-עוולה וניצול. אני לא זוכר איך הפתגם הלך בדיוק, ומי הוליד את מי בשרשרת העיוותים, אבל אולי הטריאדה הזאת יכולה לשפוך אור נוסף על ההרהור המסיים שלך.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כאלה שתסכמנה לספוג עליית מחירים קיצונית (עד גבול מסויים כמובן)

    זו בעצם המשמעות של השוק החופשי, לא? למיקום, או לנוסטלגיה, או לסביבה החברתית יש ערך עבור אנשים רבים; הגבול המסויים שעד אליו הם מוכנים להמשיך לשלם כדי לשמור על הדברים האלה הוא הערך הכספי שלהם. במקום שהממשלה תחליט למי תהיה הזכות לגור בתל אביב, כל אחד בוחר לעצמו אם הפרמייה שצריך לשלם על המיקום הזה שווה את היתרונות שיש למיקום לדעתו. אם לא, הוא הולך לגור במקום אחר. שוק חופשי.

    זה לא אומר שהשוק החופשי מביא לתוצאות הכי טובות, אבל אני לא חושב שקיומם של שיקולים לא-כלכליים הופך את השוק ללא חופשי. אני עומד להחליף את הטלפון שלי במודל חדש ונוצץ יותר בעוד חודשיים, למרות שהוא עדיין עובד מצויין. זה לא אומר שאין שוק חופשי בתעשיית הטלפונים.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני לא חולק על כך שההחלטות של אותם אנשים הן החלטות חופשיות.
    במובן הזה אתה צודק, כמובן, זה אכן שוק חופשי. אבל זה לא מה שנהוג לכנות שוק חופשי עד כמה שאני מבין. מי ששכר דירה בתל אביב לפני חמש שנים והתחיל לבנות בה חיים, בינתיים הספיק להביא שני ילדים, למצוא להם מסגרות, ולמצוא עבודה בעיר יכול להחליט שהוא עוזב את הכל כי שכר הדירה עלה באלף שקלים לחודש. יכול להיות שבטווח ארוך זה גם ישתלם כלכלית, למרות כל הבעיות שזה יוצר (כולל כלכליות) בטווח הקצר.
    אבל מישהו כזה, ולא מדובר במקרה חריג אלא במשהו קרוב מאוד לממוצע המעמד-ביניימי שמרבים לדבר עליו מקבל החלטה כזו בתנאים מאוד מגבילים, העלות הנוספת שלו לביצוע של "החלטה כלכלית" כזו היא עצומה, רק שהוא מתפקד בתוך זירה כלכלית שכן מצייתת לדינמיקה של שוק שהוא חופשי באמת, מולו עומדים אנשים שההחלטה על מחירי שכירות מבחינתם היא באמת החלטה אך ורק על מחירי שכירות.
    זה מצב שבו החופש של המסה הגדולה של אנשים שמעורבים בשוק הזה הוא הרבה פחות אמיתי מהחופש של מיעוט קטן, ולזה אי אפשר לקרוא שוק חופשי.
    במידה מסויימת אתה יכול לחשוב על זה כאילו בבחירת דיור יש "קנסות עזיבה" מטורפים לחלק ניכר ממשתמשי הטלפונים הסלולריים. למרבה הצער אין שום דרך להעביר חוק שיבטל את קיומם של הקנסות האלה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני אקבל את ההנחה שלך בדבר ה-'אין שוק חופשי בתל אדיב'. זה גם אומר שכל הדיבורים על דיור בר השגה בתל אביב הם פשוט לא פרקטיים. נניח ויבנו עוד 200 דירות קטנות ומסובדסות לזוגות צעירים. למה 200, נניח 2000. נניח שיש מספיק קרקעות (או שנבטל את גינדי ו-YOO). אז זה פותר את הבעיה לאותם 2000 שיזכו לדירות ויצליחו לשכנע שהם זכאים כי הם הכי מסכנים וגם סטודנטים. אבל ברור שאין דבר כזה דיור בר השגה לכל מי שרוצה לגור בתל אביב. או בחיפה. כי איפה שזה לא יהיה – אם מספיק אנשים ירצו לגור שם – המחירים יעלו ובכלל לא משנה כמה דירות יבנו. הפיתרון היחיד הוא חוק שמגביל את עליית מחירי הדירות אבל ברור שחוק כזה הוא לא דמוקרטי וגם לא כלכלי.

    מלבד פתרונות טקטיים (ארנונה גבוהה על בתים ריקים, מס שבח ומס רכישה גבוה על בית שני) הדרך לפתור את הבעיה היא על ידי התנחלות. בפריפריה. ובדיוק כמו שבמשך עשר שנים המתנחלים גרו בקראוון על גבעה טירשית ונסעו לעבודה שעה באוטו ממוגן ורק אז בנו להם בתי קבע "טבולים בירוק" ומערכת כבישים סלולה ודו מסלולית, כך גם אנחנו (כלומר מוחי הדיור) נצטרך לסבול שנים עד לפיתרון קבע (שחייב להיות בעדיפות תיכנונית גבוהה, לפחות כמו ההיתנחלויות).
    ברגע שמציגים את המאבק כמאבק אידיאולוגי על שינוי סדרי העדיפויות של המדינה זה חייב להיות מאבק שמשקף נכונות לשינוי סדרי עדיפויות של ההמונים ולא מאבק על הזכות לדיור בר השגה בערים הגדולות – פשוט כי אין זכות כזו. ולו הייתה, אז אין שום דרך לבחור את ה"זכאים" ברי המזל.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    באופן מפתיע מעט (אולי), אני דווקא נוטה להסכים איתך.
    מה שמפחיד אותי מאוד במחאה הנוכחית זה שנדמה שהדבר היחיד שירגיע אותה (בניגוד ליתיש אותה) הוא מהלך יזום לפיצוץ מהיר של בועת הנדל"ן. במלים אחרות, יש לי תחושה שהמחאה הזו היא במידת מה מחאה כנגד זה שהמשבר הגדול של 2008 לא פגע בכלכלת ישראל במלוא עוצמתו.
    הבעיה עם התפוצצות של בועת נדל"ן היא שיש לה השלכות פיננסיות עצומות, כי לאנשים שעבורם הנדל"ן הוא שוק חופשי התפוצצות כזו תסמן מכירה מסיבית של דירות וירידה חדה במחיריהן שרק תגביר את עצמה. זה נגמר עם משפחות שיש להן יתרת חוב למשכנתא שהיא גבוהה משמעותית מערך הנכס שעכשיו מגבה אותה, וכתוצאה מזה מזעזע גם את הבנקים ויכול להתפתח לאסון גדול.
    אז האמת היא שפתרונות ארוכי טווח אפשר לדמיין, וחלקם הולכים בכיוון שאתה מתווה, אבל אלה פתרונות שלא ירצו אף אחד מאנשי המאבק הנוכחי.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני חושב שאני חולק עליך בכמה הנחות ומסקנות. הראשונה היא שנראה שאתה מניח שכו-לם רוצים לגור בתל אביב. כלומר שלא משנה כמה דירות קטנות יבנו, זה לא ישפיע על היחס בין הביקוש להיצע כי הביקוש הוא פחות או יותר אינסופי. אני חושב שהמשחק הזה יותר עדין: מצד אחד יש המון מקום לצופף בניה בתל אביב (גם בלי לבנות לגובה) ומצד שני יש המון אנשים שלא רוצים דווקא לגור בתל אביב. יש כאלה שרוצים לגור בירושלים, נגיד. או בבית במושב צמוד קרקע במרחק נסיעה (פקוקה, מה לעשות) מתל אביב. או בישוב קהילתי הומוגני של אנשים כמוהם (כמו כמעט כל התנחלות, לדוגמא). או אפילו סתם ברמת הגולן או במצפה בגליל.

    כך שבניה צפופה של דיור בר-השגה בהחלט תשפיע על מחירי השכירות ומחירי הדיור באזור המרכז. אבל זה לא כל הסיפור: אם תהיה תחבורה ציבורית נורמלית ובניה עירונית טובה אז גם חולון, בת-ים, גבעתיים ורמת-גן תחלנה להפוך להיות חלק מ-"תל אביב", במובן שהאוכלוסיה שיהיה לה יקר לגור בתל אביב תוכל להרשות לעצמה מבחינה תעסוקתית לעבור לגור בערים הללו ועדיין לעבוד בתל אביב ועדיין ליצור ולחיות בהן. כמו התהליך שעבר על ברוקלין בעשור האחרון.

    אז ברור שהפתרון צריך להיות משולב, אבל דווקא התנחלות בפריפריה היא לא חלק מרכזי מהפתרון לדעתי. ממש לא.

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    התגובה היתה מכוונת לאורן.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    אני לא חושב שהביקוש אין סופי אבל אני חושב שהוא גבוה בהרבה ממה שאפשר לספק. ברור לי שיש אנשים שמעדיפים סוג אחר של חיים וגם ברור לי שיהיו כאלו שיסתפקו בקרבה למטרופולין (וברור לי שחייבים ליעל את התחבורה הציבורית וכו' וכו') אבל כמו ששחר ניסח היטב את התחושות שלי – נראה שמה שישביע את המוחים הוא פיצוץ מוחלט של בועת הנדלן כולל החלקים הלא בועתיים שלה. וזה מטריד. ההשלכות החברתיות/כלכליות של פיצוץ כזה מטרידות אבל לא פחות מכך מטרידה העובדה שסוג כזה של מחאה הופך לכל כך פופולרי (אגב, אני לא באמת משוכנע שהמחאה כל כך מוצלחת, למרות "נחילי האדם ששטפו את הרחובות" ולמרות שביבי נלחץ קצת).

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    אורן –

    אני לא יודע בדיוק מה "ישביע את המוחים." למעשה, המחאה הזו כל-כך הפתיעה אותי ואני עדיין מרגיש שאני כל-כך רחוק מלהבין אותה עד שאני נזהר מלנסות לנבא דברים כאלו.

    לגבי הביקוש וההיצע: לא חייבים לספק את *כל* הביקוש כדי שהמחירים ירדו. אם להשתמש בדוגמא של שחר, אם יש 200 איש שרבים על 10 הדירות הפנויות בצל אדיב או אם יש 12 כאלו זה מאוד משנה. גם במצב של שיווי משקל וגם במצב של שוק דינמי. אז אם 200 איש רוצים לגור בצל-אדיב ואנו מוסיפים 100 דירות, הוזלנו את המחיר של דירה לכל שוכר / קונה. ובתל אביב (האמיתית) יש עוד המון מקום לציפוף דיור, להוספת דירות קטנות במקום מגדלי יוקרה (ורשימת מגדלי היוקרה לא מתמצה בגינדי ו-YOO.)

    והערה אחרונה לגבי בועת הנדל"ן (מכוונת גם לשחר): בועת הנדל"ן היא לא משהו חיובי מבחינה כלכלית. עם כל החשש מפיצוצה הרי שגם קיומה והמשך תפיחתה גורמים נזק עצום. הפיצוץ של בועת הנדל"ן ב-2008 בארה"ב (למעשה הפיצוץ החל ב-2007) גרם לכזה נזק בין היתר בגלל הקשר ההדוק בין שוק המשכנתאות בארה"ב לשווקים אחרים – בדגש על הביטוח והפיננסים. השאלה של מה יהיה הנזק של פיצוץ בועת הנדל"ן בישראל מורכבת ביותר. לא שאני בעד לפוצץ אותה, אבל אני גם לא חושב שקידוש הבועה הכרחי.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורן Reply:

    אני לחלוטין לא מקדש את הבועה. יש כמה וכמה צעדים טקטיים אותם אני חושב שצריך לעשות כדי להוריד מחירים בערים. יש גם תכנון עירוני לטווח ארוך שיאפשר גיוון באוכלוסיה. אבל אני חושב שהתיתרון האמיתי הוא לטווח הבאמת ארוך ועד אז צריך לנשוך שפתיים.

    הנקודה היא שאני מתרשם שיש דרישה לזבנג וגמרנו. וגם להדיח את הראש. ואני חושב שזה מחטיא את המטרה וגם מזיק לה.

    שחר Reply:

    אני חושב שדי ברור לכולם שבועת נדל"ן היא רעה לכלכלה (מי שחושב שלא טורח גם לקרוא לה בשם אחר). אני חושב שיש דרכים לעצור את הניפוח שלה ולהתחיל לרוקן אותה שאינן פיצוץ.
    אני חושד שרנט-קונטרול מהסוג שיוביל לתוצאות מיידיות (שהוא צעד מאוד מסובך לביצוע בלי קשר לכלום) יגרום להתפוצצות מהסוג הבעייתי.

  5. ועוד נקודה: אני חושב שבמבט רחב יותר, המחאה היא לא רק על מחירי הדיור על בכלל על יוקר המחיה. כי כשאדם לא מצליח לגמור את החודש אז אמנם מחיר הדיור הוא המשמעותי ביותר, אבל מחירים של עוד דברים נמצאים שם – תחבורה, בריאות, חינוך וכן הלאה.
    אם מחירי החינוך, לדוגמא, ירדו – כלומר יהיה כאן באמת חינוך חובה חינם מגיל צעיר – אז יותר אנשים יוכלו לחיות ממשכורות שהיום בקושי מספיקות להם.

    זה חלק מתמונה רחבה יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. This problem can be relieved (though not solved) with efficient public transportation. So if you insist of working in X you may be able to live further away. If you insist on living in Y you have access to more jobs. Office areas can move further away and vacate area for housing. And Tel Aviv can certainly double its population on the same are, but that will take a hell of a lot of "shiputzim".

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting