סחים, הם קלאסה אחרת (2)

הבטחתי, ואני מתחיל לקיים.

נדמה לי שלא אקח סיכון בטענה לפיה אילו טאמבלר הסחים היה ממשיך לפעול היום היינו זוכים לראות בו תמונה של צעירים בחולצות בעלות מסר פוליטי זועקים ברחובות תל אביב, אולי אפילו אוחזים בבקבוק גולדסטאר. מתחת לתמונה היה מופיע, באופן מתבקש, הכיתוב המובן מאליו “סחים, הם דורשים צדק חברתי!”.

אבל יחד עם זאת, בניגוד לתמונות אחרות שהתגלגלו לטאמבלר ההוא, את זו דווקא בהחלט יכול להיות שמפעילו האלמוני של הטאמבלר היה מצלם בעצמו, ממרחק בטוח של כמה מטרים ומסך אירוני, אין ספק, אולי עם פחית מכבי, אבל מתוך אותה הפגנה.

אני מסתכן כאן באופן מודע לעצמו (אבל לא אירוני) בטענה בעייתית, טענה שעלולה, בקלות, להכעיס כמה מחבריי הטובים. יוזמיה של מחאת האוהלים ורבים מהמצטרפים הראשונים (ההמשך מורכב או אולי דווקא פשוט הרבה יותר, יש להודות), אלה שמואשמים בהיותם מפונקים לא אחת ונשלחים לפריפריה, יצאו למחאה הזו מתוך אותה אידאולוגיה שהולידה את טאמבלר הסחים.

הסנטימנט האנטי-סחי, אולי אפילו הפחד הגדול מפני ההפיכה לסחי, הוא מה שהוציא את האנשים האלה למחאה. כי אלה, בסופו של דבר, האפשרויות הפתוחות בפני מעמד הביניים, לקבל את הכללים, להפוך לסחי, או לצאת לרחוב ולצעוק (או לפתוח טאמבלר).

כשהתחילה ההפגנה הגדולה של שבת שעברה להתפזר אפשר היה סוף סוף להתחבר לרשת, לקבל עדכונים שנשלחו על-ידי ברי-מזל שעמדו כמה מטרים ממני קודם. “סוף סוף דובר שהוא לא היפסטר” כתב מישהו. אני משער שאני יודע באיזה שלב של ההפגנה זה קרה, אני לא בטוח שזה תיאור מדוייק, אבל הוא לא מקרי. לא מקרי גם שדפני ליף זעקה שם מעל הבמה זמן קצר קודם משהו על כך ש”כשרצים כל הזמן אחרי שכר דירה ושכר לימוד אין זמן לחלום”.

כי המחאה הזו, בסופו של דבר, נהגתה ונולדה אצל בורגני זמן (שימו לב איך אני מערבב את השיח) שלא רוצים להיות בורגני כסף, גם אם הם יכולים. היא נולדה אצל בורגני זמן שרוצים את הזכות לחלום.

אני לא יודע אם יש זכות כזו. אני לא יודע אם יש מקום לזכות כזו. אני יודע שחינכו אותנו כאילו יש, ואני יודע שהויתור עליה כואב.

יכולתי לכתוב כאן עוד כל מיני דברים, קשים וקיצוניים יותר. כתבתי כאלה ומחקתי אותם. כי אני לא לגמרי בטוח בעצמי עדיין.

איך אומרים באינטרנט

brain

13 תגובות ל“סחים, הם קלאסה אחרת (2)”

  1. הזכות לחלום, אם אני מבין נכון, היא הזכות לא להיות עבד (סליחה על הטרמינולוגיה היאיר לפידית)של המשכנתה/שכ”ד/חשבונות. וזו בהחלט זכות.
    נכון שאי אפשר להגדיר מה הוא קיום בכבוד, אבל אפשר להגדיר מהוא לא. והמצב של מעמד הביניים לא עונה להגדרה של קיום בכבוד.

    נכון שהמחאה נולדה אצל מי שיכולים להיות בורגני כסף ובוחרים שלא, אבל היא כבר התפתחה לשלב אחר, היא מיצגת את מי שלא יכולים להיות בורגני כסף גם אם ירצו.

    off topic
    שאפו על ההרצאה ב12 דקות..

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני יודע שהתמקדות ברגע הלידה של המחאה עכשיו היא בעצם בעייתית ומשחקת לידיים של מי שרוצה עדיין להציג אותה כמחאה סהרורית\מפונקת\הזויה, אבל אני מרותק לרגע הזה בכל זאת.
    אני עדיין מתקשה להגיב כאן, אבל רציתי להגיד תודה על ה-off topic, אז בינתיים זהו.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני לא כל כך בטוח אם אפשר באמת להגדיר את היציאה למאבק כמהלך אנטי-סחי (בהנחה שניתן בכלל להכליל את המהלך הזה, אפילו אם מדובר רק בשלביו הראשונים). הרי אם כבר מתבקש יותר לכאורה להגדיר אותו כמהלך סחי מובהק: מאבק עבור דיור, נוחיות, קביעות, זכויות וכו' (שלא לדבר על הדרישה למאבק לא מזוהה פוליטית – המרכז הפוליטי הוא כידוע מפלטו האחרון של הסחי). במילים אחרות, המאבק הזה התחיל, לפחות אצל חלק מסוים מהאנשים, לא דווקא בתור ניסיון לצאת כנגד "כללי המשחק" אלא דווקא בתור ניסיון להשתלב במשחק בהצלחה, וכנגד זה בדיוק הופנתה רוב הביקורת כלפיו מקרב חוגים מסוימים.

    [להגיב לתגובה זו]

    Kipod Reply:

    בדרך חזרה לאוטו מהמצעד (חתכנו מוקדם), שמעתי מישהו מדבר עם זוגתו ברחוב – "מה, אני אגיד לחברים שלים שהייתי בהפגנה? הם יצחקו עלי וישאלו אם לא היו מקומות לשבת בפאב."
    נראה לי שמבחינתו לפחות, התשובה לשאלה ברורה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. התשובה שלי אליך מתחילה בצילומסך שכבר העליתי. הוא לקוח מצ'ט שהתקיים ביני לבין חברה ב12.7, יומיים לפני שהכל התחיל. בערב ה14.7 אני והיא היינו בקורדרוי, בתדר, אפילו – וקשה לי להודות בזה – חלפנו ביום ההולדת של אלון עוזיאל. באותו ערב ישבנו על בירה ודיברנו (שוב) על כך שהמחאה היחידה שיכולה לפעול באמת היא מחאה סחית. אמרנו את זה כך (ואנחנו עדיין מתבטאים כך) לא בגלל שזה משקף איזו מציאות, אלא בגלל שהתרגלנו לדבר באופן מסויים על המציאות שסביבנו ועל המקום שלנו בתוכה.

    היפסטריזם – פוליטי, תרבותי, מוזיקלי – הוא תמיד פשרה. הוא תמיד הניסיון לחפש משהו שלא נמצא כאן ועכשיו באחר כך ובתיכף. במציאות הישראלית כמו שאנחנו מכירים אותה (מינוס השבועיים האחרונים) זו תמיד נראית אופציה לא רעה. להעריץ את משה שרת ואת ברלין כי תל אביב וליברמן לא בדיוק מתאימים לאיך שהעולם היה אמור להיראות בגיל 25-27.

    ואז בא כל הסיפור הזה. לא אתחיל להלל את אביב העמים כי זה באמת לא המצב, אבל דבר אחד היה ברור לכל מי שהגיע לרוטשילד: אנחנו לא מיומנים בדיבור על המציאות הזו. אנחנו יודעים לדבר כלכלה, אנחנו יודעים לדבר פוליטיקה ואפילו תרבות (קרנבל באחטיני של ממש!), אבל בשביל ההווה שזינק עלינו לפתע פשוט אין לנו מילים. במובן הזה, וסלח לי על הצרפתית, אבל סחים והיפסטרים זה כזה קיץ 2010. בין המרמרה לעדן אברג'יל, יכולנו רק להציב את המראה כלפי חוץ ולנסות לסנוור את העולם.

    ולסיום מילה על "בורגנות הזמן" וכו'. די שמחתי להיכנס לשם שוב ולראות שהתגובה שתישאר ראשונה לדיראון עולם הוא זלזול של משפט אחד. הימור שלי: המגיב מעולם לא קרא פוקו או בארת, ואולי לא התרגל לאהוב רעיונות בגלל שכותביהם יודעים להתנסח. את הגלגל שקרן ניסתה באמצעים תיאורטיים דלים כל כך להמציא מחדש, יודע היום כל בן גילנו להגיד בעל פה: אין לנו סיכוי אז התעסקנו בשטויות. פשוט כך, ושוב אני מתנצל על המרקסיזם העייף.

    אז הגענו לנקודת ההתחלה: דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות שלו. לא כסף, חלילה, רק הון תרבותי שחוק. ולנוכח העיר האמיתית (ולא המדומיינת, זו שמתקיימת בשתי גדותיו של דרום אלנבי), איבד הההון הזה – ולו לקיץ אחד – את כל ערכו בשוק הסחורות התרבותי של תל אביב. למען כולנו, הגיע הזמן לומר "אנחנו" אחרת בקיץ 2011. אין לי עדיין מילים לזה, ואולי לא נזכה אי פעם להשתמש בהן. סיכוי גדול יותר שהן יעלו ויתנסחו כשנוכל לדבר על מה שקורה היום רק בזמן עבר.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה.
    יש לי בכל זאת בעיה עם מה שאתה אומר. כי אני לא מקבל, ואף פעם לא קיבלתי את העובדה שהניגוד של הסחים הוא היפסטרים, ולכן גם בפוסט הזה, וגם בכל דיוני הסחים הקודמים שהיו כאן לא ממש התייחסתי להיפסטרים או להיפסטריזם בכלל (כן, זרקתי הערה שמכוונת למי שיצר את הטאמבלר ההוא, וציטטתי משהו שגם אמרתי שהוא לא מדוייק מתוך הדיווחים מההפגנה).
    וזאת בעצם הבעיה שלי עם כל הסיפור הזה (של הסחים, לא של המחאה) מהרגע הראשון, זה שמישהו הצביע על בעיה אמיתית, אבל הציב מולה איז קשקוש חסר משמעות במקום אלטרנטיבה.
    את טענת ה"אין לנו סיכוי אז התעסקנו בשטויות" אני מכיר היטב כבר עשרים שנים, וזה, מן הסתם, רק בגלל שאני צעיר מכדי להכיר אותה אפילו יותר, ולכן אני מניח אותה בצד לרגע, ומנסה לחדד משהו בכל זאת.
    בסופו של דבר אין ברירה, המנעד הוא די קטן, אתה יכול להחליט שאתה הולך עם "החלום הבורגני" עד הסוף, ואז תצליח במידה מסויימת, לא משנה כמה תצליח, זוהר באמת זה לא יהיה, וגם לא מאוד דרמטי. אתה יכול, מנגד, להחליט שלא בא לך, שאתה מוותר על כל העניין הזה, ועושה משהו אחר, אולי באופן זמני, רק לכמה שנים.
    לא חשוב מה ה"משהו האחר" הזה, הוא יכול להיות בקורדרוי, בתדר וביומולדת של אלון עוזיאל באותה מידה שהוא יכול להיות קוטבי להם לגמרי (לא רוצה להסתכן בדוגמאות שיעידו על כמה אני זקן ומנותק), הוא אומר שאתה לא חלק מהדבר הזה.
    פעם, לפני קצת יותר מעשר שנים זה היה אפשרי, אני מעריך שזה עדיין אפשרי איכשהו, כי האנשים האלה קיימים, אבל זה הרבה יותר קשה. זה כמעט בלתי אפשרי. ובסופו של דבר אני עדיין חושב שזה מה שהתניע את המחאה הזו, המציאות שמכריחה אותך להפוך לסחי גם כשאתה לא רוצה, כי יש כאן מציאות שבה אתה לא יכול להתעלם מהדיור והנוחיות שאלי הזכיר (את הקביעות אני עוזב, היא לא נראית לי רלוונטית) ולהסתדר איכשהו בכל זאת.
    ואז אתה מסתכל על האנשים שאתה רוצה לבוז להם בגלל כל מיני הבדלים שחלק מהותיים וחלקם שוליים-חיצוניים ופתאום אתה מגלה שכל הפער ביניכם פחות או יותר נמחק כי אתה נאלץ לחיות כמוהם.
    טוב, אני מקווה שזה יצא ברור לפחות במידה מסויימת. מקווה להמשיך עם זה מחר.

    [להגיב לתגובה זו]

    מודי תולשששש Reply:

    וזו תמצית ההיפסטריות: "המגיב מעולם לא קרא פוקו או בארת, ואולי לא התרגל לאהוב רעיונות בגלל שכותביהם יודעים להתנסח" – איזה עלבון! הוא לא קורא מה שאתה קורא, ומתייחס לרעיונות בלי קשר לכמה טוב מתנסח הכותב!

    But he can't be a man ’cause he doesn't smoke The same cigarrettes as me

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] בשום צורה. זו רק קריאה להצבת אידיאל אלטרנטיבי, או אולי להעדפה מתקנת של בורגנות הזמן ביחס לבורגנות […]

  5. מאת אבשלום הנתן- ביצקוב:

    מה שמטריד אותי בדיון הזה הוא קשירה בין בורגני הזמן ובין החלום. רשמתי פעם בפייסבוק שאני חולם להיות בורגני שיש לו חלומות. אבל אני חושב שמידת מה צריך לחיות עם האפשרות שזה לא יקרה ובכל זאת לחלום גם כעני, בכלל נראה לי שהבורגנות הזמן הדי שבעה, היא משהו שאנחנו קושרים חזק מדי עם היכולת לחלום וליצור, הווה אומר אני רוצה לחשוב ויותר מזה אני מרגיש שליצירה שלי יש חשיבות גם אני עושה לחצי שעה פעם בשלושה שבועות כשאני מתפנה מסידורים שוטפים גם כשאין לי לא זמן ולא כסף להרבה מעבר. זה חייב להיות נכון כי נראה שכך היה לרוב האנשים רוב הזמן, כי בכל מקרה שפע של זמן ואנרגיה כנראה לא יהיה אף פעם, צריך איכשהו לחיות עם העומסים השוטפים ובכל זאת לנסות לחיות עם זה.
    לכאן נכנס בסך הכל הליגטימיות הבסיסית ואפילו המרעננת גם של ה"בורגנות" שמוחאת, נניח שנוצר הישג כלשהו, יהיה מגובל ככל שיהיה, זה עדיין הישג למען אוכלוסיה רחבה של אנשים, שנלחמים על החלומות שלהם לא במובן אספקיסטי וכזה שבהכרח הוא לא בר קיימא, אלא בדיוק להיפך חלומות שניתנים להשגה שמאפשרים גם בתוך כל המטחנה של חיי היום יום, הבנות אחרות.
    (יותר נכון הרבה דברים הטרידו אותי אבל זה צץ כשאני קורא עוד פעם את הדיון),

    [להגיב לתגובה זו]

  6. אבשלום, זה מזכיר לי שהרבה אמנים גדולים יצרו מתוך לא לגמור את החודש-הם היו מוכנים לשלם את המחיר,
    לדוגמה: הביטלס, ובארץ- משינה, החברים של נטאשה.
    והיו גם את אלה שעשו קאמיקזה על היצירה שלהם ומתו בגיל 27.
    הם בורגני זמן או עניי זמן?
    או שאולי בשביל לחיות מלחם ואלכוהול בדרום העיר אתה צריך היום עבודה מסודרת.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. […] אודות | סחים, הם קלאסה אחרת (2) […]

  8. […] לי ינון בתגובה לפוסט קודם. וגם דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות […]

  9. […] בשום צורה. זו רק קריאה להצבת אידיאל אלטרנטיבי, או אולי להעדפה מתקנת של בורגנות הזמן ביחס לבורגנות […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting