בורגנות ההדחקה, היא קלאסה אחרת

ניסיתי להסביר את עצמי, ניסיתי להסביר לעצמי, ניסיתי לעורר דיון. כי כבר יותר משנה אני גורר את התחושה הזו שמשהו בדיון סביב הסחים בחברה הישראלית (ובכלל) הוא משמעותי, שיש משהו נכון ועמוק מאחורי הלעג הריק לאנשים שיושבים על חוף הים עם בקבוק בירה. זה לא כל כך הלך, לא לגמרי לפחות, ובכל זאת משהו כן קרה שם. ינון כתב תגובה ארוכה וחשובה שכללה גם את המשפטים “אז הגענו לנקודת ההתחלה: דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות שלו. לא כסף, חלילה, רק הון תרבותי שחוק”, ואני, כשאומרים לי דור, אתם יודעים מה קורה.

ואז, קצת אחר כך נזכרתי בביקור הראשון שלי ברוטשילד, “ברוטשילד. לא ברור לי למה” כתבתי אז בפייסבוק, וינון (שוב הוא) היה זה שענה “לראות את בורגנות הזמן מרימה ראש”, ופתאום נזכרתי שבשיא המהומה סביב הפוסט ההוא של קרן התחלתי לכתוב פוסט שאף פעם לא הושלם, ואיכשהו כל מיני דברים התחברו לכל מיני דברים אחרים, אבל לא לגמרי, אז גם הפוסט הזה הוא רק התחלה של משהו.

אני מתחיל עם הפוסט ששכב בטיוטות שלי מאז דצמבר תחת הכותרת

בורגנות ההדחקה

למי שהצליח איכשהו לפספס, לפני קצת פחות משבוע פרסמה קרן שפי פוסט שכותרתו “בורגנות הכסף ובורגנות הזמן” ב”הסיפור האמיתי והמזעזע של”. כדרכה של קרן, מדובר בפוסט מבריק, מבחינת המבנה והשפה, זה פוסט מושלם. אבל הפעם, כיוון שלא כרונוטופים או שאר מושגים ספרותיים מעורפלים עמדו במרכז העניין, יצא שפגמיו של הטקסט נחשפו בהדרגה, ואולי לא פגמיו, אולי כל אחד ראה בטקסט הזה את עצמו, וכל אחד מצא גם את הפגמים באופן שבו הוא תואר. יותר מזה, יכול להיות שכל אחד מצא שם את עצמו ונדרש, בניגוד כמעט מוחלט לציווי המרכזי של חייו, להתבונן רגע אל עתיד של חרדה קיומית.

אז נהיה שמח.

מתישהו הרגשתי מחנק. הרגשתי כאילו מידת האינטנסיביות הרגשית של הדיון שם גדולה עליי, והחלטתי להתרחק לרגע. אז פרסמתי פוסט שהוא סוג של פרודיה על כל מה שקרה סביב הפוסט המקורי של קרן. אבל לא יכולתי להסתפק בזה. כי הפוסט של קרן הצליח, גם אצלי, לגעת בלא מעט נקודות רגישות.

אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא את הפוסט המקורי, כמו גם את התגובות (לפחות את חלקן) כי התקציר שיימסר כאן חוטא, באופן בלתי נמנע בהפשטה גסה. במרכז הפוסט עומדת הבחנה בין “בורגני כסף” לבין “בורגני זמן”, כשההבדל ביניהם, כך קרן, נעוץ בשאלה איזה משני המשאבים האלה הם מעדיפים לרכוש\לבזבז. בקצוות ישנם בעלי הכסף הגדול, אלה שיכולים להרשות לעצמם הכל, או אלה שחייהם הם מאבק קיומי מתמיד. אבל בתווך נמצאת הבורגנות והיא נדרשת להכריע בין שתי האפשרויות. בורגני כסף הם אלה שבחרו ללמוד מקצוע פרקטי, ש”הסתדרו” עם משכורת טובה, הם יוצאים, פעם או פעמיים בשנה לחופשה קצובה בזמן, עם מלונות מוזמנים מראש. בורגני הזמן הם אלה שבחרו ללמוד משהו אחר, ועכשיו הם עובדים שעות מבית קפה על ספל אחד של הפוך קטן, החופשות שלהם אקראיות, אבל הן יכולות להיות, גם לקראת גיל שלושים, היעלמות לחצי שנה בהודו.

טוב, זו חתיכת הפשטה, כבר אמרתי, אבל אין טעם לצלול עוד ועוד לתוך הפוסט ההוא, לכו לקרוא אותו וזהו.

הפוסט ההוא של קרן הוא אמיץ ופחדני במידות שוות כמעט.

הוא אמיץ כי הוא עושה צעד בכיוון הנכון, חושף את המבוכה של מי שנמצא עכשיו בתחילת חייו הבוגרים (וכן, הוא בגיל שבו הוריו כבר תהו אם ראוי להביא ילד שלישי לעולם ככל הנראה, אז מה?) ולא ממש יודע מה קורה כאן לעזאזל.

הוא פחדני כי הוא מנסה, אולי מתיימר, לשכפל את הדגם היחיד שהוא מכיר גם להמשך החיים. הפוסט (ואני די מתעקש להפריד בינו לבין קרן, זה איזה קטע לא ברור עם מחבר מובלע, אבל תעזבו עכשיו) הזה מנסה להיאחז בניואנסים שיש להם חשיבות דרמטית בשלב מסוים של החיים כדי לנסות ולהתבונן אל העתיד.

וכשהוא עושה את זה הוא מדחיק, הו כמה שהוא מדחיק!

להדחיק את היין

הפוסט המקורי של קרן, כדאי לשים לב, מתחיל בתיאור של מסע יזום “בכמה שיותר פאבים באזור רוטשילד-נחלת בנימין-הרצל-לילנבלום התל אביבי” ובמסקנות שנבעו מאותו מסע. במרכז המסע עומדת האבחנה (ההדגשה שלי)

בפאבים שבדרך כלל לא היינו נכנסות אליהם, אנשים שלא נראו כאילו הם מרוויחים יותר מאיתנו הזמינו בקבוקים שלמים של וודקה יקרה להחריד במקום להסתפק בחצי גולדסטאר עם הצ'ייסר. והיה ברור שזה חלק מהעניין בלצאת לתל-אביב ביום שישי בערב: להפגין שאתה יכול להרשות לעצמך, להנות מזה, אפילו אם אתה לא באמת יכול להרשות לעצמך; ולא פחות מזה היה ברור, פתאום, עד כמה היציאות שלנו הן הפגנות של אי ראוותנות, אי בזבוז.

Free Beer

שני דברים בולטים בקטע הזה. הראשון, זה שבחרתי להדגיש, הוא שנקודת המוצא של הפוסט שונה לחלוטין, כמעט הפוכה, לנקודה שהפכה מהר מאוד למרכז הדיון שהתפתח סביבו. מדובר, כמו שקרן אומרת, במשחק. היא משחקת בהפגנה של אי ראוותנות, האחרים, אלה שיושבים במקומות שהיא לא הייתה נכנסת אליהם, משחקים בהפגנה של ראוותנות. שני הצדדים מרוויחים פחות או יותר אותו דבר, או לפחות נראים כך.

אבל מה שמרתק עוד יותר הוא הניגוד שנמתח כאן בין וודקה יקרה להחריד (ועוד בקבוקים שלמים ממנה) לבין חצי גולדסטאר עם צ’ייסר. זו נקודת מוצא מוזרה מאוד לדיון על בורגנות. כי המשקה של הבורגנות, מעל לכל ספק, הוא יין. כן, יין הוא עניין מורכב ורציני, יש בורגנים שיקנו שלושה בקבוקים של יין צ’יליאני נחמד במאה שקל ויש כאלה שיקפידו על ההמלצות של דניאל רוגוב. אבל אלה, בסופו של דבר, גבולות הגזרה האלכוהוליים של הבורגנות.

עד כאן הטיוטה ההיא

היה לפוסט ההוא המשך מתוכנן, מהדחקת היין הוא אמור היה לעבור להדחקה של קסטרו לטובת קונפליקט מדומיין בין בורגני כסף בחליפות שלושה חלקים ובשמלות ערב לבין בורגני זמן שמתאימים את הסוודר הישן שמצאו בארון של סבא למכנסיים שמצאו במחיר מצחיק בחנות יד שנייה ולכובע שסרגו בעצמם. באופן דומה אמורה היתה להגיע התייחסות גם להדחקה של איקאה. אחרי העלייה ההדרגתית הזו מכוס יין עד ארון ספרים בהרכבה עצמית אמורה היתה להגיע הקפיצה הגדולה – להדחיק את שילב, ואחריה מכת המוות בדמות להדחיק את המשכנתא.

כל אלה, בדרגות הולכות ועולות של חומרה ביקשו להגיד משהו אחד – הקונפליקט הבסיסי בפוסט של קרן הוא מדומיין, הוא נאחז בסממנים חיצוניים שוליים, אפילו זניחים, כדי לתאר סביבם הבדל עמוק של אורח חיים ושל בחירה אידאולוגית. אפשר, בדוחק, לגרור את ההבדל הזה לאורך כמה שנים בהן המשקה על הבר, הבגדים בארון והריהוט בסלון הם החלטות כלכליות מרכזיות. קשה, כמעט בלתי אפשרי, לגרור משהו מההתעקשות הזו בהמשך הדרך.

מחאת האוהלים פרצה (ושוב, אני מתעקש לעסוק בשורשיה, ברור שמאז היא כבר התפתחה למשהו גדול הרבה יותר) בגלל מציאות שלא אפשרה את ההדחקה הזו יותר, בגלל מציאות שבה שכר דירה לחורבה מעופשת בדרום תל אביב זורק את מי שמחפשת לעצמה חיי בורגנית זמן היישר לשלב המשכנתא של חייה.

כמו שכתב תורין תריסלון בתגובות לפוסט הקודם: “או שאולי בשביל לחיות מלחם ואלכוהול בדרום העיר אתה צריך היום עבודה מסודרת”.

המשך יבוא, ובו התייחסות לשאלה “למה דווקא עכשיו?” ללימבו שבו אלה תמיד שנות התשעים, לפרוייקט דורות, לסחים ולרשתות חברתיות.

כהכנה:

6 תגובות ל“בורגנות ההדחקה, היא קלאסה אחרת”

  1. אני חושב שאני לא ממש מסכים איתך. אם אני מבין אותך נכון, בעיניך ההבחנה בין "בורגני זמן" ובין "בורגני כסף" (ובאופן דומה האבחנות לגבי הסחים) היא הבחנה קוסמטית בעיקרה. כלומר שכשמסתכלים מתוך ה-"שיטה" אז אפשר אולי להבחין בהבדלים הקטנים הללו, אבל בסופו של דבר כולנו מוצאים את עצמנו קונים בקסטרו, לוקחים משכנתא ועומדים איפשהו על הסקאלה בין 3 יינות צ'יליאנים ב-100 ש"ח לבקבוק מיין בוטיק איטלקי ב-250 ש"ח. יש כאלה שמגיעים לזה ישר אחרי הלימודים ויש כאלה שיקח להם כמה זמן, אז בינתיים הם משחקים ב-"נדמה לי".
    אם להמשיך לצעד שלא עשית – ואין לי מושג אם בכוונתך לעשות – אבל שהרבה אחרים כן עושים ועשו גם בתגובה לפוסט ההוא של קרן, הרי שהתגובה לחלוקה הזו ולתלונות של "בורגני הזמן" היא להגיד להם "תתבגרו." זו המקבילה של "תלכו לפריפריה, יא מפונקים" המופנה כלפי המוחים (ושוב, "הסיפור האמיתי והמזעזע של" מקדים את זמנו). כי אם זה בסך הכל שלב קצר בחיים שלא מעיד על ההמשך – רק הדחקה בדרך ל-"עסקה הגדולה" – למה צריך בכלל להתרגש מהסיפור הזה? למה אנשים שהולכים ללמוד תארים "בלי ערך אמיתי בשוק העבודה", כדברי אחד המגיבים בפוסט של קרן, חושבים שחייבים להם משהו?

    אז יש לי כמה תשובות, ואני חושב שבתגובות לפוסט של קרן ניסיתי לגשש אחריהן. בקצרה – בין היתר כי לפני שאני משתפך כאן הייתי שמח לשמוע אם באמת הבנתי אותך נכון – אני חושב שבורגני זמן היא קטגוריה קיימת (וכך גם סחים). אמנם תחת כל המגבלות של חלוקות סוציולוגיות, שהן אף פעם לא שלמות וחדות, ותמיד משאירות הרבה מקום אפור. ובורגני זמן הם *חשובים* – לתרבות, לשיח, להבנת גבולות המשחק, לחיים. אז אני לא חושב שמדובר רק בהדחקה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני לא חושב שלגמרי הבנת אותי (אם אני זוכר למה בעצם התכוונתי אז) – ההדחקה, אני טוען, קיימת בשני הצדדים, בורגני הזמן אולי דנים יותר בהבדלים ומנסים להבין אותם, לתת להם הקשר רחב יותר, אבל ההבדלים האלה חשובים לא פחות לבורגני הכסף. שני הצדדים חיים ומגדירים את עצמם על בסיס ההבדלים האלה ועל בסיס הפערים העמוקים לכאורה שהם מייצרים ביניהם.
    ושני הצדדים, אני טוען, מדחיקים באותה מידה, את האופן שבו הם נעים לקראת עתיד שבו ההבדלים האלה הופכים לקוסמטיים ואז מיטשטשים.
    עכשיו זה לא אומר שאין תפקיד אמיתי לבורגני זמן, וזה לא אומר שלא קיימת גם איזו "בוהמה" (בימים שהפוסט הזה נכתב בטח הייתי משרבב לכאן משהו על היפסטרים) ושאין לה תפקיד תרבותי חשוב. זה רק אומר שחלק ניכר מהאנשים שמשחקים בניגוד הזה של זמן מול כסף מדחיקים את העתיד הקרוב מאוד והדי מייאש שבו, ובכן, time is money.
    (זוהי תגובה ראשונה במסגרת פרוייקט A Blast from the Past – תגובות לפוסטים בין חברים הרבה אחרי שזה היה רלוונטי)

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    אוקיי. זה נשמע מעניין, ונראה לי שאני יותר נוטה להסכים עם הזווית הזו. אבל אני אחכה לפוסט ההמשך :)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אם מותר לי להגיב בלי לחזור ישירות אל הדיון ההוא, זה באמת מדהים ודורש הסבר עד כמה לבורגנים צעירים וחסרי משפחה – נניח, אני – אין שמץ של מושג מה המשמעות הכלכלית של הטרנספורמציה לבעלי משפחה. כלומר, אני יודעת כמה כסף אני מוציאה ברמת החיים הנוכחית שלי, אני יודעת כמה אני יכולה לחסוך אם ארד ברמת החיים וכמה יעלה לי לשפר אותה, אבל אין לי שום מושג כמה אני צריכה לשאוף להשתכר בעתיד כדי להמשיך לחיות באותה רמת חיים בתור חצי מזוג עם שני ילדים.
    וזה נכון לא רק לגבי האנשים שמסביבי, אלא גם לגבי כל האירופאים מאותם גיל ומעמד שהכרתי בחודשים האחרונים (לא מדגם מייצג, ובכל זאת) (אבל לא לגבי ההודים בני אותם גיל ומעמד שהכרתי, אגב. הם לגמרי מודעים לכסף. וחוץ מזה, בגילי כבר יש להם משפחה. זו יכולה להיות התחלה של השוואה מעניינת)
    אבל להגיד שהבורות נובעת מהדחקה, זה נשמע לי תשובה לא טובה. או לפחות, לא מספיקה. העובדה שההפיכה לאם, ובמידה פחותה אבל לא זניחה גם ההפיכה לאב, מומשגת בתרבות שלנו קצת בדומה להפיכת-הלב האוגוסטינית בתור קרע מוחלט בין מי שהיית קודם ומי שאחר כך היא אולי אחת הסיבות, אבל אולי אחת התוצאות. לאיודעת. צריך לחשוב על זה. מעניין.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. ושוב אני נטפל לזוטות (שבמובן מסויים מראות כמה לא השתניתי לאורך שנים [לא טוב] ולתחושות שיש לי נגד רוטשילד) – במציאות נושכת, שהיה סרט מבריק לפרקים (ומביך לפרקים אחרים) פשוט לא סבלתי את איתן הוק. הוא היה בעיניי טיפוס נפוח, צדקן, בלתי נסבל ובעיקר מלאכותי, בניגוד לבן סטילר שבעיניי היה רק כאילו מלאכותי. למעשה, טענתי אז בלהט שאם הסרט לא היה פחדני ושבלוני אז וינונה הייתה נשארת עם בן סטילר, או לחלוטין הסוף היה נשאר פתוח.

    ועכשיו לרוטשילד – יש שם כמובן זרמים ותתי זרמים ועיקר כוחה של המחאה הזו בעמימות ובסתירות המרובות (ואלו גם הבעיות העיקריות שלה).
    אני אתייחס כאן לאחד הזרמים ברוטשילד – הזרם הבורגני (שלדעתי הוא מיעוט במהלך השבוע והופך לרוב מאסיבי בהפגנות סוף השבוע). בשבת דיברנו עם חברים – בורגנים תומכי רוטשילד שקצת נעלבו כשאמרתי להם שהשלטים (הלגיטימיים, כמובן) שהם צריכים להניף הם 'העם דורש בורגנים מדושנים' ולא 'העם רוצה צדק חברתי'*. לא שאלו לא בהכרח דרים בכפיפה אחת, אבל חייבים לחדד את ההבדלים. מאידך, הסיסמא 'העם דורש בורגנות מדושנת' לא מוציאה לרחוב במוצאי שבתות מאתיים אלף בורגנים מדושנים (ונטולי פנסיה) שיושבים בבתי קפה במשך השבוע.

    *הצדק החברתי (ההכרחי), לא ממש ייטיב עם הבורגנים המדושים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. דאם, הייתי בחו"ל כשזה פורסם. שמח להיות הטריגר לדיון הזה. מכיוון שעברו בערך עשר שנות-אינטרנט מאז שזה פורסם, אומר רק שבזמן שהותי באותו חו"ל יצא לי לנהל כמה שיחות מרתקות, עם הורים לילדים מצד אחד ועם סטודנטים למדעי החברה מצד שני. אלה וגם אלה הבהירו לי (שוב) עד כמה מושגי המציאות שלנו – דברים כמו הכנסה ממוצעת, "העתיד" הנגזר מתואר כזה או אחר וכו' – הם סובייקטיביים להחריד. בקיצור, עד כמה נגזרנו לראות רק מטר מעבר לאף שלנו.

    אבל, גם אם לא הייתי מעביר כל כך בקלות קו ישר בין יין טוב למשכנתא, ההתמקדות בהדחקה היא מדוייקת בעיני. יש לה הרבה סיבות, למשל הפיכת הדיון הכלכלי (עד הארבעה עשר ביולי, לפחות) לשדה בלתי נגיש לרוב האוכלוסיה, למשל בנק-סבתא המממן חלקים נכבדים ממרכז תל אביב, אבל אין ספק שההכרה בה חיונית לדיון הזה. אז תודה.

    (ועוד הערה אחרונה-אחרונה: שוב הוכח שדיון תרבותי, כלומר דיון על התרבות, הוא שדה בפני עצמו. שדה כיפי למדי, אבל מנותק מזה הכלכלי)

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting