ב’ זה אינטרנט

בדרכו הקצת מתחמקת יחזור הפוסט הזה לנושא שהבטחתי לחזור אליו מזמן – שורשי המחאה של הקיץ האחרון. באחד הפוסטים שדובי כתב על המחאה בעודו צופה בה מקנדה, הוא התייחס לשאלה המטרידה “למה דווקא עכשיו?” והתשובה שהציעה דובי היא “במקרה” או “למה לא?”. הוא צודק כמובן, בטח כשמנסים לשאול “למה עכשיו ולא לפני שנה או שנתיים?” למרות חוסר התוחלת הבסיסי של עיסוק כזה, נדמה לי שיש כמה דברים שלא נאמרו לגביו, ובעיקר לגבי הקשר שבינו לבין האינטרנט.

ב-זה-אוהל

המובן מאליו

הקשר הראשון, זה שכבר דובר עליו רבות כמובן, הוא זה של האינטרנט (ובעיקר פייסבוק וטוויטר בעצם) כמאפשר של המחאה. נקודות הציון המרכזיות ידועות ומוכרות לכולם, החל מ”מהפכת הטוויטר” האיראנית, דרך האביב הערבי, חרם הקוטג’, ועכשיו גם וול סטריט. סיכום מוצלח של הסיפור הזה אפשר למצוא אצל עידוק. אין לי הרבה מה להוסיף לסיפור הזה, רק לעצור לרגע ולמסור ד”ש למלקולם גלדוול.

אבל לאינטרנט, אני מבקש לטעון, היה תפקיד לא רק כמאפשר טכני של המחאה אלא גם כחלק משמעותי מהסיבות שהובילו אליה. ושוב, כמו בחלקים הקודמים, אני מבקש להפריד בין המחאה המקורית (זו של מאהל רוטשילד בימיו הראשונים) לבין הדבר הגדול והמורכב הרבה יותר שהיא צמחה להיות.

אורבנות הכרך ואורבנות הרשת*

בימים הראשונים למחאה, כשאף אחד עוד לא ממש הבין מה קורה, אפשר היה לשמוע לא מעט אנשים מדברים על כך שהפתרון האמיתי למחירי הדיור בתל אביב הוא בתהליך טבעי של יצירת מרכז עירוני-תרבותי חדש. אנשים הזכירו שתל אביב של שנות השבעים היתה עיר זקנה שצעירים בחרו לברוח ממנה, שדווקא הריקון ההוא של מרכזה משך אליה כוחות יצירתיים שנהנו מירידת מחירי הדיור והקימו את מה שהפך, שניים או שלושה עשורים אחר כך, לתל אביב המיתית שכל הצעירים (ולא רק הם) מבקשים לגור בה.

אבל האינטרנט, אני מבקש לטעון (או לפחות להעלות אפשרות) הרג את היכולת המסורתית של מרכזים אורבניים חדשים לצמוח כתחליף למרכזים קיימים שהסתיידו, התנוונו והתייקרו.

זו טענה מוזרה מעט, אני מודה, לפחות בשמיעה ראשונה. האינטרנט הרי מחק במידה רבה את הפער הבלתי נפתש ששרר פעם בין מרכזים תרבותיים עירוניים לבין הפריפריה. יכול אדם לגור במצפה קטן בגליל או בחוות בודדים בנגב, לקרוא פיצ’פורק, להוריד מוזיקה חדשה ולכתוב בלוג שיהפוך אותו לדמות בעלת משקל תרבותי.

אבל דווקא האפשרות הזו היא גם האחראית לחוסר היכולת של המרכז היצירתי לנדוד ממקום למקום. האפשרות הזו מונעת את התפתחות המצע שעליו יכול מרכז חדש כזה לצמוח.

אם יש מקום שבו נולדה תל אביב הנוכחית שיורקת את צעיריה החוצה, המקום הזה הוא שינקין של סוף שנות השמונים. גם אם לקח לו הרבה פחות מעשר שנים להפוך לפרודיה על עצמו, שינקין של סוף שנות השמונים היה, באמת ובתמים, אבן שואבת לכוחות יצירתיים. באמצע הרחוב עמדה אז “האוזן השלישית”, ואנשים טרחו להגיע אליה מרחוק. היא היתה אחד ממספר קטן להחריד של מקומות בהם אפשר היה לשמוע מוזיקה אחרת, להתעדכן, לקנות תקליטים שלא יובאו לארץ על-ידי החברות הגדולות. היום זה לא יכול לקרות, אפילו הדרך לארון נראית כמו משהו שלא שווה לצלוח אותו כדי לשלוף ממנו דיסק להאזנה.

דווקא כשאין מרכז לכאורה, דווקא כשקל כל כך לייצר ולצרוך תרבות בלי תלות בסביבה גיאוגרפית, קשה לדמיין את התהליך שייצור גרעין פיזי סביבו יכול להתפתח מרכז תרבותי חדש. האינטרנט, אם כן, מכריח את הצעירים להמשיך ולנהור לתל אביב, חונק את אפשרות הצמיחה של מרכז אלטרנטיבי לעיר. כי מקומות הבילוי, בתי הקפה, האווירה, כל אלה נמצאים בתל אביב, אבל הם נוצרו סביב גרעין שאולי כבר אינו קיים, שאולי לא יתקיים שוב לעולם בשום מקום.

האינטרנט כפתיל השהייה

המחאה הזו, בישראל ובארצות הברית, במערב בכלל, הגיעה באיחור של עשרים שנה פחות או יותר.

יודע היום כל בן גילנו להגיד בעל פה: אין לנו סיכוי אז התעסקנו בשטויות.

כתב לי ינון בתגובה לפוסט קודם. וגם

דור שהתרגל לא לשאוף הוא דור שלמד להרוויח מהציניות שלו. לא כסף, חלילה, רק הון תרבותי שחוק.

הוא צודק, כמובן, אבל הוא צדק גם לפני עשרים שנה. זה בדיוק התיאור שפתח כל מיני כתבות צבע על דור ה-X בתחילת שנות התשעים. דיברו אז על דור שרכש השכלה אקדמית רק כדי לגלות באיחור שהוא Overqualified לכל מה שהחיים יכולים להציע לו, על דור שגדל בשנים של צמיחה כלכלית שנראתה כאילו לא תעצור לעולם, ראה את ההורים שלו מתקדמים ועולים ברמת החיים שלהם בלי הפסקה וציפה להמשיך משם, אבל גילה שהמסיבה נגמרה בדיוק כשהגיע הרגע שלו. אז הוא אימץ אורח חיים בטלני, ברח לעבודות זמניות וחסרות משמעות ולא ממש ידע מה לעשות עם החיים שלו, אז הוא בהה בשידורים חוזרים של סדרות טראש בטלוויזיה.

ואז הגיע האינטרנט.

פתאום נדמה היה שהיכרות מעמיקה עם כל פיתולי העלילה ודמויות המשנה של מלחמת הכוכבים יכולה להיות הדרך לעשות מיליון ראשון בגיל עשרים וחמש. כל מה שצריך היה זה להקים אתר ולמשוך משקיעים שלא ממש מבינים לאן כל זה הולך, אף אחד לא הבין לאן כל זה הולך.

אבל גם אחרי שהבועה המופרכת של סוף שנות התשעים התפוצצה, גם בלי קשר למקרים הקיצוניים שנרשמו במסגרתה,  האינטרנט יצר, יש מאין כמעט, כלכלה שלמה חדשה שלא היתה כאן קודם, כלכלה שייצרה מקומות עבודה והזדמנויות בדיוק לכל אותם מוחות יצירתיים ומשכילים שגילו שעבדו עליהם כמה שנים קודם, ושאין להם עתיד. האינטרנט יצר מקומות עבודה לגיקים עם התארים המדעיים, אבל גם לבעלי תארים באמנות ובספרות. במקום מלצרות אפשר היה לחלטר בכתיבת אייטמים סתמיים לאתרי תוכן, להתקדם לכתיבת תוכן שיווקי לחברות מסחריות.

לקח למערכת כמה שנים של תנודות וחוסר בהירות כדי להתעשת, לתקן את עצמה ולשרטט מחדש את הקווים, והדור של עכשיו, זה שהתחיל את המחאה הזו מגיע לבגרות כשפתיל ההשהייה של האינטרנט כבר מיצה את עצמו. כן, יש עבודות באתרי אינטרנט ובתעשיות לוויניות שצמחו סביב הרשת, אבל אלה משרות שכבר אינן שונות מהותית מהמקג’ובים של שנות התשעים המוקדמות, אין בהן הבטחה, או אפילו רמז של הבטחה, לעתיד טוב יותר. בדיוק כמו לפני עשרים שנה הדור הזה גילה שאין לו סיכוי להצליח והחליט להתעסק בשטויות, והפעם לא הגיע איזה גלגל הצלה מפתיע בדמות האינטרנט, אז נמאס לו להתעסק בשטויות שרק מטשטשות את העובדה שאין לו סיכוי להצליח.

ואז, אז אתם יודעים מה קרה.

חצי דיסקליימר: כמו כל תיאוריה שמתיימרת לדבר על דורות, כדאי לזכור, היא עוסקת בעצם בשכבה מצומצמת מאוד של צעירים מפונקים יחסית ששפר עליהם גורלם והם יכולים להתחבט בבעיות האלה. על אנשים משכילים שמצפים שהעולם ייפתח בפניהם בזכות כישוריהם, בזכות ההשכלה שלהם, בזכות מי שהם. היא לא עוסקת בבני דורם שנשארים לכודים לנצח בחוסר יכולת לצאת ולברוח מנקודת הפתיחה המחורבנת שאליה נולדו**. התיאוריה הזו, במלים אחרות, מתארת קבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שיכולה להיות להם משמעות סמלית עצומה, אנשים שעושים סרטים וכותבים ספרים, אנשים שעליהם עושים סרטים וכותבים ספרים, כאלה שקל מאוד לקרוא להם “מפונקים” ולנסות לפטור בזה את כל הטענות שלהן כבכיינות ילדותית.

* כן, אני יודע שאין מילה כזו באמת, אבל לא עמדתי בפיתוי.

** והיא גם לא עוסקת באלה שנולדו עם משרה מובטחת בדירקטוריון או באלה שהצליחו לזנק לאחת כזו בהרבה נחישות, או באלה שגם היום חיים את חלום האקזיט, לפעמים אפילו בהצלחה.

15 תגובות ל“ב’ זה אינטרנט”

  1. אורבנות היא כמו אורבניות?
    רשומה מצוינת, בכל מקרה, וגם קצת עצובה. אבל ראוי לציין שאתה נשען על אותה הנחה חבוטה שהאינטרנט מחליף את העולם האמיתי, ולהזכיר איפה היא נופלת; להוריד אלבומים חדשים ולכתוב עליהם אפשר מעומקי הנגב, אבל לא לשמוע הופעות חיות, וודאי שלא לנגן בהן. ואם, נניח, אפשר עוד לוותר על כל השקות כתבי העת הספרותיים וערבי הקריאה, לביקור בגלריות אין תחליף. כשהתרבות באמת תהא מבוזרת זה יהיה מוזר בהרבה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    האמת היא שכתבתי פעם משהו על הניגוד המרתק שבין "אורבני" לבין "בורגני", שתי מלים שמיתרגמות ל"עירוני" אבל בעצם מסמלות משמעויות קוטביות מבחינה חברתית-תרבותית היום.
    בכל מקרה, "אורבניות", נדמה לי לפחות, היא יותר מכלול תכונות שהופך משהו או מישהו ל"אורבני", "אורבנות" היא בחירה מתחכמת שלי כדי להתייחס למעמד של אנשים אורבניים, על משקל "בורגנות" (וכך, כמובן, לרפרר לבורגנות כסף ובורגנות זמן).
    ולהשגה שלך: אני לא חושב שאני יוצא מנקודת הנחה שהאינטרנט מחליף את העולם האמיתי, להפך. הבעיה שאני מצביע עליה (ואולי אני טועה) היא שבעולם האמיתי יש תשתית נרחבת ליצירה ולקיום של חיים תרבותיים בתל אביב, ובמקומות אחרים לא קיימת תשתית כזו. בגלל האינטרנט, אני חושש, יהיה הרבה יותר קשה לייצר גרעין שסביבו תתפתח תשתית כזו במקום אחר.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מאת bad cover version:

    עכשיו יש לי חשק עז לצטט את כל המילים של Glory days
    Oh we were brought up on the Space-Race,
    now they expect you to clean toilets.
    When you've seen how big the world is,
    how can you make do with this?
    ויש לי תחושה פאלפ הם טרום דור X .
    אכן המחאה באה מתחושה עמוקה שאין עתיד , לאור הגלוגבליזציה של המחאה ( לא פרסמת את המפה בבלוג ) כנראה העתיד מצוי במחסור בכל מקום .
    אז בהחלט למדנו יותר מדי ( ואני כנראה הולכת לכיוון של ללמוד עוד ארבע – חמש שנים) ועדיין שאני מעלה את נושא ילדים לדיון עם הבן זוג הוא אומר לי שהוא לא בטוח שכדאי להביא ילדים למצב חברתי -כלכלי כזה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, משפט הסיום שלך הופך את התגובה הזו למשהו שקשה לי מאוד להגיב עליו.
    אם בכל זאת, אז כן, בעצם האייטיז של תאצ'ר (ושל רייגן) היו המצע שעליו צמחו שורשי המחאה שאמורה היתה להתפרץ בניינטיז לפני שהאינטרנט הגיע ושינה לגמרי את המציאות הכלכלית והחברתית.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. לא לגמרי הבנתי איך האינטרנט מונע הקמתם של מרכזים עירוניים. הכוחות שמשפיעים על היווצרות מרכז חדש – הכוחות שאתה מתאר – עדיין קיימים. הרי מרכז עירוני הוא לא תופעה אנרכית באמת, מכיוון שגם המורדים החלוצים שעוזבים את המרכז הקיים ומייסדים חדש הם בדרך כלל אותם בעלי-אמצעים שאתה מתאר, שיכולים לזהות הזדמנות וגם מחזיקים במיומנויות ובמשאבים הדרושים לשם כך.

    בקיצור, ניפגש עוד עשור בברים האופנתיים של בת ים.

    (וכן, נכוויתי ברותחין מדיון הדורות, נזהר אחושילינג עכשיו בצוננין)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני לא חושב שזה בלתי אפשרי לייצר מרכז תרבותי חדש, ונכון שאלה שעושים את זה בסופו של דבר הם אותם בעלי-אמצעים. אני חושב שהיום הרבה יותר קשה ליצור מקום שאנשים ירגישו ש"חייבים להגיע אליו" מסיבות תרבותיות, ואחר כך גם "חייבים לגור לידו" כדי לנהל חיים תרבותיים, ולכן, במידה מסויימת התהליך הזה מותיר על כנם את המקומות שכבר הצליחו להתייצב שמרכזים תרבותיים ומחניק את האפשרות של מרכז פיזי אלטרנטיבי להתפתח.
    אבל ברור שזו ספקולציה מאוד מרחיקת לכת. יהיה מאוד מעניין ומשמח להתבדות.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. למה עכשיו? כן, אינטרנט. ולא רק כפתיל השהיה. הדור הזה הוא הדור הראשון שנולד לתוך האינטרנט. אנחנו ראינו אותו נולד (את האינטרנט), אבל לא ממש גדלנו בתוכו. הם לא מכירים משהו אחר.
    וכנראה שזה באמת משנה הכל. מהפכת המידע שמערערת מבני כח קיימים – כל האמירות שהפכו כמעט לקלישאה – הנה זה קורה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    זה לא שאני לגמרי חולק עליך, אבל אני קצת נזהר מאוטופיזם טכנולוגי שיכול להשתמע מקביעה כזו.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרגוליס Reply:

    זה לא בהכרח אוטופיזם, אם כבר יותר דטרמיניזם טכנולוגי. ואכן, מכלול הגורמים הוא מסובך ומורכב ומכיל גם תרבות וחברה והרבה גורמים מלבד טכנולוגיה. ועדיין במבט היסטורי טכנולוגיות מידע (כתב, דפוס) נראות כמו קטליזטור מרכזי בשינויים גדולים, וזה נראה כך גם הפעם. (אם היה לנו זמן לחכות 200-300 שנה ואז לדבר היה נחמד, אבל אני לא קורצווייל אז לא נראה לי שזה יקרה).

    [להגיב לתגובה זו]

  5. לא יודע בקשר למחאה שלנו, אבל בעשור האחרון (כלומר בעידן האינטרנט), כאלטרנטיבה למחירים הלא שפויים בסיטי הפכה ברוקלין למרכז אורבני תוסס והיפ, עם היצע תרבותי וכו'.
    רק שעכשיו גם המחירים בברוקלין בשמיים.

    ומחזור רגע לארץ – הבעיה במציאת אלטרנטיבה לתל אביב היא סוג מסויים של אורבניות שמתאשפרת בעיקר בזכות קומת החנויות שנמצאת באיזורים יכבדים של העיר. תל אביב שמרה על המיסחר האורבני וזה איפשר את הפריחה. איכשהו, אני בספק אם התשתית קיימת בערים אחרות.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כן, ידעתי שברוקלין תצוץ כאן מתישהו.
    יכול להיות שאני טועה כמובן, ונכון שבמובנים מסויימים של סקאלות אפשר לטעון שאני עושה לעצמי הנחה גדולה מאוד, אבל נדמה לי שלא מופרך לטעון שהנדידה של המרכז התרבותי (או של מרכז תרבותי מסויים) לברוקלין היא המקבילה של עלייתם ונפילתם של מתחמים מוגבלים בתוך תל אביב שאנחנו ממשיכים לראות כל הזמן.
    ובהחלט יכול להיות שישראל בסופו של דבר היא פשוט קטנה מידי ולכן יש בה שתי אפשרויות בלבד: או שיש מרכז כזה (בתל אביב) או שאין מרכז כזה בכלל.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. בין מנהטן לברוקלין מפריד נהר פיזי ותודעתי עמוק לא פחות מזה שבים תל אביב לחולון או בת ים. ואני לא חושב שישראל קטנה מדי אלא שתכנון הערים בה לקוי מאוד. לפחות לקוי במובן האורבני, גם אם לא בזה הבורגני (ע"ע מודיעין).

    [להגיב לתגובה זו]

  7. סעממק. קניתי מקלדת ארגונומית ומאז מספר התקלדות שלי עלה במאות אחוזים. סליחה. (מוציא קיטור, מתנצל, נכלם).

    [להגיב לתגובה זו]

    אבירן באינטרנט Reply:

    אני באותו מצב אל תדאג, כנראה שהחלפת מחשב נייד שלא בעל אותו מקלדת ורם ל(ח)וסר באותיות וברווחיםבין המילים, קורה לי לא מעט בשבוע האחרון.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. יש לי תאוריה חלופית וקונקרטית כתשובה לשאלה "למה עכשיו?".

    כי אי אפשר היה לנסוע לסיני הקיץ.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting