בלוגלי פפראצי, לקרוא את דה מונטיין בתל אביב

יום חמישי, שבוע שעבר, יורד למטה לקחת חבילה מיותרת מהדואר, עוד ארגז קטלוגים שפעם אולי יוזמן מהם איזה פריט. הדואר סגור, ובדרך חזרה מכונית חונה בחניון שמולנו, ואי אפשר לטעות בבלורית הזו שמגיחה מתוכה, כן, התמונה בקפה קצת מטעה, משווה לו איזה חספוס, מוסיפה חמישה קילו אולי, בעיקר של שרירים, ומהמכונית דווקא מגיח מישהו צנום למראה, כבר אמרתי, אבל שוב, הבלורית הזו, אי אפשר לטעות בה, ובכל זאת, הרגליים משתהות, מעצמן, העיניים עוצרות לרגע, וגם הגבות המכווצות האלה, גם בהן אי אפשר לטעות. אז אני עומד לרגע, קצת כמו מי שנתקל פתאום באמצע הרחוב בנינט, או במשה סיני, נניח. תוהה אם לגשת, להגיד משהו, כמה מלים חמות, איזו מחמאה, ואם כן אז איך, משהו ישיר? לנסות להיות שנון? לעבור בראש מהר, אולי למצוא איזה ציטוט מתאים, אולי מאיזה שיר אייטיז? זה בטוח יעשה את העבודה. לא, תודה, לא חשוב, ממשיך ללכת. אנחנו פונים, כל אחד לדרכו, והוא משתהה לרגע, כשמישהי מסמנת לו, מצטרפת אליו לצעידה. מלמעלה אני מסתכל שוב, מנסה לבחון את מקום החניה, להבין אם הוא עובד כאן עכשיו, והראיות מצביעות על תשובה שלילית ככל הנראה.

אלה הסלבז שלי, כוכבי עיתונות שזרחו לרגע, שבראו את עצמם, שרפו את עצמם, והולידו את עצמם מחדש באמצעות מלים. אלה האנשים שמפגש אקראי איתם ברחוב מבלבל אותי, מערער את תחושת המציאות שלי לכמה שניות. אנשים שאני כבר אף פעם לא אמנה עליהם, ועדיין
יום ראשון, השבוע, הוא כותב על רוסו, ויש שם בפוסט חלקים שלמים שיכולתי להעתיק לרשימה המתוכננת שלי על דה מונטיין, על הבלוג בן מאות השנים, על האיסוף לספר, על הכותב ככותב, כאילו לא באמת חשוב מיהו, איך קוראים לו, אבל גם ההכרה שחשוב, חשוב מאוד אפילו.  אז הקדמה כזו תיכתב, ואולי לא, אבל דה מונטיין יגיע, בקרוב. את כולנו הוא מכניס בכיס הקטן שלו, האיש שהמציא את הפוסט, רק שבמשך מאות שנים התבלבלנו וקראנו לו מסה, האיש ששולח טרקבקים אלף חמש מאות שנים לאחור בכל שורה. כל הבלוגוספירה, אפשר להגיד, היא רק הערות שוליים לדה מונטיין.

אז זהו, החלטתי לקחת את ההתחכמות הזו שלי כפשוטה, ומעכשיו, על בסיס כרונולוגי לא  יציב יעלו כאן פוסטים במסגרת פרויקט לקרוא את דה מונטיין בתל אביב, פוסט שלי לכל פוסט שלו, אולי לפי הסדר. בקרוב, באמת.

לא, לא חושב שמישהו ירוץ עכשיו לקנות את הספר רק בשביל לעקוב אחרי הפרויקט שלי, אז בלי שום קשר, קנו אותו, תמצאו איזו סיבה טובה.

2 תגובות ל“בלוגלי פפראצי, לקרוא את דה מונטיין בתל אביב”

  1. בדיוק לפני כמה ימים ציטטתי משהו שסתם מצאתי של מונטיין, בבלוגי בקפה
    דווקא לא מנוסח כל כך טוב, תרגום ישן וקצת עבש
    יום אחרי כן קניתי את המסות.. דפדוף ראשוני גילה לי טקסט נפלא קל לקריאה מלהיב זורם למדני יצירתי אנושי זורם פיוטי עם אמיתות על החיים ואסוציאטיבי כאחת, איש רנסאנס במלוא מובן המילה
    ואכן, ממבשרי הפוסטמודרנה שלנו על כל פוסטיו

    ואני באמת מקווה שלא יאלץ להמתין לפנסיה עם כל השאר :)) למרות שאם המתין מ- 1580, מן הסתם יש לו סבלנות

    אהבתי את הפוסט שלך
    גל

    אני ב:
    http://cafe.themarker.com/view.php?u=96899

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] מזמן כתבתי כאן על גולדן, כתבתי אחרי שנתקלתי בו בחניון שמתחת למשרד שבו אני עובד, […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting