סחים, הם נדחפים לתמונות

שמח על העסקה לשחרור גלעד שליט, אבל לא שוכח את המחיר הכבד שאנחנו משלמים: מחמאות לנתניהו.

כתב עידו קינן בפייסבוק יום למחרת הידיעה על עיסקת שליט ובכך סימן לא רק את המשבר האמיתי אליו נקלעה קהילת האינטרנט העברי, אלא גם, בדיעבד, את האופן הקל והצפוי מידי שבו, לכאורה לפחות, היא הצליחה לצאת מן המשבר הזה.

במשך שבוע שלם הילכה המולטיספירה בחוסר-וודאות משתק, לא בגלל השאלה אם תצא העיסקה לפועל בסופו של דבר, בגלל המצב הבלתי נסבל שבו ציניות היא במידה רבה לא לגיטימית. כן, פה ושם היו בדיחות, רובן מעודנות יחסית, מתחמקות מלגעת בגרעין. גם כך הן הובילו לאיום אחד ברצח (לכאורה).

ואז הגיע היום הגדול עצמו. לאט לאט אפשר היה לשחרר את הציניות, המראיינת המצרית יכלה לזכות לטיפול הולם, גם ההמולה התקשורתית וההקרנה האינסופית של לופים בני כמה שניות של כל שבריר שנייה של שליט, אבל זה עדיין לא הספיק. עד שהגיעה תמונה מגוחכת אחת של נתניהו משקיף מהצד על החיבוק שבין שליט לבין אביו, עין חדה ועבודת פוטושופ זריזה של אורי שטרייגולד ומשהו שהיה עצור וחסום במשך שבוע התפרץ באחת למבול של תמונות המשך ושל וריאציות, יוצר את מם האינטרנט העברי הסוחף ביותר עד היום (למי שאין לו מושג על מה אני מדבר: הנה הסקירות של חדר 404 ושל חורים ברשת).

בראש טאמבלר הסחים המשותק עוד ניצבת אותה תמונה שפיארה אותו מימיו הראשונים, בשלב מסויים של חייו הוסיפו לה, בפינה הימנית התחתונה, משל היתה תמונת פרופיל בפייסבוק, את העיגול המפורסם עם הלוגו של הקריאה לשחרורו של גלעד שליט. ואני, כשמישהו צץ בכל מקום (גם אם זה נתניהו באמצעות פוטושופ), מייד אני חושב על הטאמבלר ההוא.

sachim2

זה עובד בכמה רבדים

אז כן, הנה מצאה לה הציניות מטרה נוחה ומתבקשת, כזו שתמיד היתה שם, מול העיניים, בדמותו של נתניהו, אבל גם כאן היא מתחמקת, לא נוגעת בסוגיות אמיתיות שעומדות על הפרק, בנקודות הקשות שעולות מן העיסקה הזו, נטפלות שוב לאיזה ביביהו מדומיין שכל כולו פוטו-אופים וסאונדבייטים.

אם יש לקח פוליטי חשוב אחד ללמוד מביצועה של עיסקת שליט, הלקח הזה הוא ניצחונם הגדול של הסחים. קל מאוד, מתבקש מאוד, היה ללעוג במשך שנים ל”צבא החברים של גלעד”, למחאות פייסבוק ריקות מתוכן של תמונת פרופיל, הם באמת היו מטרה נוחה מידי, עד שהם ניצחו.

וכך, בזמן שהמחאה החברתית הגדולה של הקיץ מתפוררת לכדי גירסה מורחבת של “הנסיך הקטן” (תודה לינון) או של “הגדה השמאלית” ולמסיבות רחוב ברוטשילד, מתרכזת, כמו ברגעי ההתחלה שלה, בחבורה מצומצמת של היפסטרים תל אביבים, דווקא הסחים חוגגים את ההצלחה הפוליטית הגדולה שלהם, דווקא הם הצליחו לשנות את המציאות ולהרחיב את גבולות האפשרי.

ועם זה באמת קצת קשה לחיות, איזה מזל שאפשר לצחוק על ביבי.

13 תגובות ל“סחים, הם נדחפים לתמונות”

  1. מתחדישי הקיץ של האוהלים: אנרכו-סחים.
    (הזכויות לעפרי אילני, אאל"ט)

    היות שהצלחתי לפספס את כל המם, ובכלל את רוב הקרנבל התקשורתי של הימים האחרונים, לא נותר לי אלא לציין בעצב שאתה צודק לגמרי לגבי מחאת רוטשילד שהתכנסה לכדי מסיבת רחוב היפסטרית, חסרת מטרה או מסר מלבד עצם קיומה (ותודה לשוטרים שעצרו שני משתתפים ונתנו לנו דלק מהפכני, או לפחות תחליף דלק שעזר להעביר את הלילה.)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כבר חמש שהסחים מחליפים את תמונת הפרופיל שלהם ועושים כל מיני שטויות בפייסבוק ובאופן כללי דוחפים את גלעד שליט לכל נושא שיחה אפשרי, ובכל זאת גלעד שליט שוחרר דווקא עכשיו. גם מבלי להכנס לכל מיני תיאוריות קונספירציה שונות באמת שקשה לי לראות קשר כלשהו, רופף או לא, בין השניים. אפשר כמובן להגיד שביבי עצמו סחי אבל בזה הוא הרי לא שונה מכל פוליטיקאי אחר ולכן ההישג שלו בשחרור גלעד שליט לא מצביע בהכרח על נצחון של מחנה חברתי כזה או אחר.

    לגבי המם ביבי עצמו אני לא יודע, זה פשוט לא הצחיק אותי הפעם. אני מאוד אוהב לצחוק על ביבי ומאוד אוהב ממים (כידוע), אבל הפעם זה נראה לי די מאולץ ופשוט לא מצחיק (לפחות ברוב המכריע של המקרים). אולי פשוט אהבתי יותר ממים לפני שהם היו מיינסטרים, מי יודע…

    אבל מה שכן, אני בהחלט מסכים לכך שהפעם הציניות מצאה לה כאן מטרה נוחה מאוד בדמותו המדומיינת של ביבי וכך למעשה התמסמסה לגמרי ואיבדה את כוחה הביקורתי. מה שיש לנו כאן הוא בעצם בורגנות מרוצה מעצמה במסווה של ציניות מפוכחת וחתרנית. ולכן אולי מדויק יותר לומר שלא הסחים – בדמות אנשים כאלה או אחרים – ניצחו כאן, אלא דווקא הסחיזם – בדמות הלך רוח מסוים – ניצח כאן.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. הניסיון להעמיד את כשלון המאבק החברתי של הקיץ מול ההצלחה של המאבק לשחרור שליט נוגע לא לסחיות ולא להיפסטריות, אלא בעיקר לחומרים האנושיים המגזיניים מהם עשוי הסיפור של האחרון- החומרים האלה מעולים לציניקנים וגם לרומנטיקנים.

    עם כל הכבוד, תמונות בפייסבוק פרו-השחרור או השתלחויות משעשעות בטוויטר הם לא גורם לקידום או טרפוד העסקה והגרעין הקשה והמושחז של קהילת האינטרנט הישראלית, עם כל הערכתי אליו, עדיין לא ממש מעסיק אף אחד ממקבלי ההחלטות במדינה הזו.

    מי שכרגע מושך בחוטים בהנהגה שלנו יודע היטב לנווט את השיח למחוזות הבטחוניזם הידועים מראש, ובמובן הזה- יותר קל לשחרר אלפי מחבלים מאשר לשחרר מאות אלפים של ישראלים מכבליה של כלכלה חונקת ונפוטיסטית.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני לא חושב, וגם לא חושב שטענתי, שתמונות פייסבוק פרו-השחרור הן שגרמו לעיסקת שליט להתבצע. אבל אני בהחלט חושב שלמאבק הסחי של "צבא החברים של גלעד" על כל מה שכרוך בו, שליחת הילדים בחולצה לבנה לביה"ס ביום שנקבע מראש, משפטים נבובים לכאורה של צביקה הדר בגמר כוכב נולד, וכן, גם תמונות פרופיל בפייסבוק, לכל אלה היה חלק, אפילו משמעותי, בכך שהמאבק הפרטי של משפחת שליט הצליח להוביל לעיסקה בסופו של דבר.
    תנאי הכרחי להשתתפות (אני לא מדבר על ניהול ועל יוזמה כרגע) הוא לא להרגיש את הגיחוך שלך אף פעם, לא להשתעמם מלחזור על אותן מנטרות שחוקות, לא לחפש משהו יותר מתוחכם או יותר חתרני לעבור אליו הלאה.
    אז כמו שאני מנסה להגיד כאן כבר די הרבה זמן (אבל אני מודע לעובדה שלא כולם קוראים קבועים), הסחיות היא תופעה אמיתית לגמרי ולא סיפור של מריבת אינטרנט מגוחכת, והיא תופעה משמעותית ומרתקת לטעמי. לא במקרה אני כמעט ולא משתמש במילה היפסטרים, בטח שלא כדי לסמל את מי שעומד מול הסחים (המילה כן מופיעה בפוסט אבל בהקשר מאוד ספציפי ומצומצם), כי אני חושב שהנגדה כזו באמת מרדדת את אפשרויות הדיון בסחיות.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מה שאתה אומר זה שבניגוד לכל הציפיות, דווקא הרוב בישראל הצליח להשפיע על סדר היום המדיני? באמת משונה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    ממש לא.
    ראשית, שיעור התמיכה במחאה (לפי סקרים) הוא די קרוב לשיעור התמיכה בעיסקה, אחרי שכבר נחתמה (שוב, לפי סקרים).
    שנית, אולי אני טועה, אבל לתחושתי הרבה מאוד אנשים בחרו להתייחס לקריאה הממית לשחרור שליט כאל סוג של מס-שפתיים שהרוב הזה משלם כדי להרגיש שהוא נוקט עמדה במשהו חשוב. אני לא טוען שזה נכון (בטח לא עכשיו) אבל שמעתי יותר מידי אנשים מדברים כך.
    אז נכון, זה לא אמור להפתיע, אבל מה לעשות שזה כן.

    [להגיב לתגובה זו]

    נדב פרץ Reply:

    המפלגה הכי סחית בכנסת היא קדימה. לא במקרה, זו גם המפלגה הגדולה ביותר.
    אתה מניח, משום מה, שיש משהו מפתיע בניצחון פוליטי של הסחים. אבל בדמוקרטיה – ולא רק בדמוקרטיה – הניצחון הפוליטי של הסחים הוא המובן מאליו. כשאריק שרון אמר ליוסי שריד ש'הכלבים נובחים והשיירה עוברת' – השיירה היא הסחים, והכלבים זה המם המגניב שמראה איזה אידיוט אריק שרון.
    מה שמדהים במחאה החברתית זה בדיוק זה שהיא הצליחה לחבר את ההמון הסחי לתופעות כל כך אנטי סחיות.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    שוב: אני לא חושב שיש משהו מפתיע באמת בנצחון של הסחים, אני כן חושב שיש נטייה, מאוד טבעית ומובנת, לזלזל בפוטנציאל של הסחיות להביא שינוי או לממש את הפוטנציאל הפוליטי שלה. במישור הזה ההצלחה היא כן מפתיעה, ולא משנה כמה היא ידועה מראש.
    אני חושב שהדעיכה של המחאה החברתית לגרעין של פעילויות תל אביביות (היפסטריות?) הוא, בין השאר, תוצאה של חוסר נכונות או חוסר יכולת לאמץ דרכי פעולה סחיות יותר.

    נדב פרץ Reply:

    הדבר היחיד שמפתיע במקרה גלעד שליט הוא זה שלקח כל כך הרבה זמן לסחיות לנצח. כלומר, מה שמפתיע זה לא ששחררו את שליט, אלא זה שזה לקח חמש שנים.
    אם אולמרט היה סוגר עסקה – או לחלופין, אם נתניהו היה סוגר עסקה חצי שנה אחרי הבחירות – קמפיין גלעד שליט היה נשאר הרבה יותר קטן, והיינו הרבה פחות מופתעים מהשחרור.
    מה שקרה זה שביבי הצליח לעמוד מול הקמפיין הסחי במשך תקופה די ארוכה, באופן די מפתיע, ולכן כשהקמפיין כבר הצליח, נראה לנו שיש כאן סיפור. אבל הסיפור לטעמי הוא ביבי (שאני רואה בו את ראש הממשלה האידיאולוגי ביותר שהיה כאן בעשורים האחרונים), ולא הסחים.

    שחר Reply:

    כן, גם אני מנסה (וזה די קשה) לשכנע אנשים שנתניהו הוא ראש ממשלה הרבה יותר אידאולוגי מכל מי שהתרגלנו לראות בפוליטיקה הישראלית.
    ואני מסכים שהוא אכן סיפור גדול, אבל הסיפור הוא בטח לא ההידחפות שלו לתמונות. זה סיפור ישן ולטעמי מאוד לא נכון – הסיפור של איש המכירות המאוהב במצלמה, שהוא בעצם הסיפור שהרבה אנשים אוהבים לספר על נתניהו (ואני חושד שנוח לו איתו, גם אם לא ממש נעים), הסיפור של פוליטיקאי חלקלק ונטול אידאולוגיה.
    מה שהופך את הסיפור של נתניהו בעסקת שליט למעניין הוא העובדה שזה האיש שכתב את "מקום תחת השמש" וניסח בו אידאולוגיה שאני בטוח שהוא מאמין בה בלב שלם. זה שאותו איש חתם על העסקה הזו כן מלמד משהו עליו ועל התפקוד שלו.
    אבל לא ביקשתי לנתח כאן את העסקה או את נתניהו אלא (בעיקר) את ההצלחה הקיצונית של הביביבומב ואת השאלות שהיא מעלה.

  5. […] אמרתי אז כן, הנה מצאה לה הציניות מטרה נוחה ומתבקשת, כזו שתמיד היתה שם, מול העיניים, בדמותו של נתניהו, אבל גם כאן היא מתחמקת, לא נוגעת בסוגיות אמיתיות שעומדות על הפרק, בנקודות הקשות שעולות מן העיסקה הזו, נטפלות שוב לאיזה ביביהו מדומיין שכל כולו פוטו-אופים וסאונדבייטים. […]

  6. אני רוצה להזכיר, שאת עסקת שליט לא חתם נתניהו עם סילבן שלום או עם ליברמן.

    יש איזו נטייה לראות בנושא סוגייה ישראלית פנימית – כמו נאמר הורדת מע"מ או מימון מעונות יום. העם רוצה ולוחץ עד שהממשלה מתרצה, או שאינה מתרצה. במצב כזה יש מקום לניתוחים כמו כאן, שיסבירו למה מאבק אחד הצליח ואחר נכשל.

    העניין הוא שלעסקת שליט היה צד שני חיצוני, עם מערכת שיקולים ולחצים משלו (אם להזכיר רק חלק מההתפתחויות האחרונות – המהלך של אבו-מאזן, הכוח הפלסטיני המתחרה, באו"ם; התערערות המשטר בסוריה, שם שוכנים חלק מראשי חמאס). העסקה אינה תוצאה של התגמשות הצד הישראלי בלבד, כתוצאה מלחץ ציבורי (סחי). המתווה הכללי לעסקה גובש כבר בשלב די מוקדם; בחלק מהסוגיות שנותרו פתוחות ויתר החמאס (בעיקר שחרור אסירים בכירים) ובחלק – ישראל (שחרור ערבים-ישראלים).

    היו שטענו טענה הגיונית, שהלחץ הציבורי רק חיזק את נחישות חמאס והעלה את מספרם ו"איכותם" של האסירים ששוחררו בעסקה, אבל הוא לא תרם לעצם קיומה. שחרור שליט במבצע צבאי לא היה כנראה אפשרי מראש, וגם הפקרתו לא היתה אופציה – כך שהדרך שנשארה הייתה עסקת חילופי שבויים, כמו שנעשה בעסקאות קודמות, והויכוח היה על המחיר.

    [להגיב לתגובה זו]

    דודי Reply:

    במחשבה נוספת, המקבילה הסחית למאבק האוהלים היא חרם הקוטג' ודומיו.

    השורה התחתונה של ההשוואה בין המאבקים (יעיל – לא יעיל, קונקרטי – ערטילאי) יוצאת די דומה להשוואה שעשית בין צבא החברים של גלעד לצבא החברים של דפני וסתיו.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting