הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!

מבוא תיאורטי

הכל התחיל בתגובה של קרן לפוסט ישן של איתמר ומיטל במסגרת פרוייקט “כך הרבה הספרות את חיי”.

חכו רגע! לפני שאתם מתחילים לזרוק זה על מצחו (הגבוה או הנמוך) של זה חופנים בוציים של הון תרבותי, מה דעתכם על ההיפותזה-בשקל (בשבילך גיברת בחצי מחיר) הבאה: אולי אפשר לנסח את ההבדל העקרוני בין X גבוה ל-X נמוך, בזה ש-X נמוך מציע את ההנאות האופייניות/ייחודיות לX באופן גלוי ומפורש, ו-X גבוה הוא X שאפשר להתענג עליו באותם אופנים אבל מבלי להכיר בכך שעושים את זה, תוך העמדת פנים שלא יצא לכם מזה כלום, עניין-נטול-אינטרס וכל זה (העגבניות לבורדייה)? כלומר, בקיצור, שההבדל בין הגבוה לנמוך הוא בכך שהנמוך הוא זה שמבצע את התחבולה כשהיא מעורטלת?

קצת אחר כך ענתה לה מיטל

קרן, בתור החפרפרת שונאת האל-מציאותי בבלוג הזה, אני חייבת להתרעם. יש לא מעט ספרים שאינם פנטזיה ומד"ב שמערטלים את התחבולות שלהם. הייתי אומרת פרק, אבל זה יהיה כבר קומי.

לכך השיבה קרן

לערטל את התחבולה ולהשתמש בתחבולה מעורטלת זה דברים שונים לגמרי.

ומאז אני לא מצליח להפסיק לחשוב על תחבולות ועל ערטולן. לפחות כשאני מצליח להפסיק לחשוב על סחים, או על בורגנות כסף ובורגנות זמן (היי, שוב פעם קרן).

הקדמה אישית, Do you remember the first time?

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי. בהחלט.

היינו בכתה ב’ אני מנחש, ידענו כבר לקרוא טקסט קצר ברצף, גם בלי ניקוד איכשהו. אח של מישהי, אח גדול כמובן, כתב סיפור בהמשכים והיא הביאה את אחד הפרקים שלו לכתה. אני כבר לא זוכר שום דבר מהסיפור. אני זוכר שהכותרת שלו היתה שני שמות עצם – “משהו והבלון האדום”, וששניהם לא הופיעו בעלילה.

בשורה האחרונה של הפרק שאלה אחת הדמויות “אז מי לעזאזל קרא לפרק ככה?”

והראש שלי התפוצץ.

ערטולי תחבולה, הם בכל מקום

אבל מאז זה לא הפסיק להגיע, צץ ותוקף מכל פינה אפשרית. ערטול התחבולה, ראוי לזכור, הוא פעולה חתרנית בבסיסו, וראוי לו שייעשה באופן מושכל, כזה שיהיה בו כדי להפיק אמירה ביקורתית או לפחות משמעותית על התחבולה שאותה הוא מבקש לערטל.

ערטול לשם ערטול הוא חסר ערך. לא תמיד זה היה כך, אני משער. פעם די היה בעצם הערטול כדי לפוצץ לי את הראש כאמור. אבל הרבה זמן עבר מאז, הרבה אנשים צעירים ראו את ראשם מתפוצץ כך פעם אחת, ופעם שנייה, ואז הם התרגלו. כי ערטול לשם ערטול הוא קל מידי, כולנו הרי חכמים מספיק, כולנו מכירים את התחבולות שסובבות אותנו, והערטול, מהר מאוד הופך לתחבולה, ואחר כך אפילו לתחבולה מעורטלת.

ככה נתניה, הכל בככרות

הפיג’מות, למי שאינו מכיר, היא סדרת ילדים מהסוג שנהוג להכתיר כאינטליגנטית, היא משודרת כבר שבע עונות בערוץ הילדים. שבע עונות של ערטול תחבולה אינטנסיבי, הדמויות מרבות להתייחס לחוזה שלהן, לחמוק למסך לבן או שחור שבו הן פונות לקהל ומסבירות איך ההפקה מתערבת להן בעלילה, פרקים נבחרים מבוססים על ציטוט כבד מסרטים קלאסיים של ערטול תחבולה (אושן 11, להיות ג’ון מלקוביץ’).

יש לי לא מעט ביקורת על המסרים שהסדרה מעבירה, בסופו של דבר, בכל הנוגע למערכות יחסים, על האופן שבו היא מחיה, לכאורה בקריצה, הומור עדתי וסקסיסטי ונותנת לו לגיטימציה, תמיד תחת הכסות המגנה של ערטול התחבולה.

כן, יש לסיפור הזה גם צדדים חיוביים, בזכות הערטול הזה יודעת תמר להבין מתי מישהו מנסה למכור לה משהו בחסות של “מופע מיוחד”, בזכותה היא אולי תדע לקרוא סדרות אחרות בעין מעט ביקורתית יותר.

4 עונות שיחקתי בתוכנית הילדים "הפיג'מות", ובשתיים האחרונות הצטרפתי גם לצוות התסריטאים. כתבתי חמישה פרקים.

אמרה ימית סול בראיון לבלייזר.

1 פרק בעונה האחרונה כתבתי בעצמי. כולם שם כותבים, אז גם אני רציתי. כזאת אני, ילדה נגררת.

אמרה דנה פרידר, גם היא משחקת בסדרה בראיון לאותו עיתון.

“כולם שם כותבים” כל כך פשוט.

כי ערטול התחבולה הוא מלאכה קלה, כאמור, קלה מידי. אז הנה, מספיק לשזור כמה בדיחות עם רפרור עצמי למלאכת ההפקה הטלוויזיונית, וכבר אתה הופך משחקן לתסריטאי. פרידר וסול כתבו, אני משער, פרקים מוצלחים לא פחות משכתבו האחרים, לא הן העניין, אלא אווירת ה”כולם כותבים”.

אנשים שכותבים בבלייזר באופן אירוני ומודע לעצמו

יש משהו סמלי בכך ששני הראיונות האלה נערכו דווקא בבלייזר, כל אחד לרגל גליון שבו כיכבה אחת משתי השחקניות על השער (נו, כן, מעורטלת חלקית כמובן). בלייזר אחרי הכל הוא עוד מוסד תרבותי שכל כולו מתבסס על היומרה הריקה לערטול התחבולה. הוא “מגזין גברים”, אבל כולו מודעות לנחיתות המובנית של היותו כזה. תחת הכסות הזו הוא יכול להשלים סיבוב מלא ולהמשיך לעסוק באותם נושאים בדיוק, אבל לכאורה אחרת. לא פלא שזה המקום ממנו צמח הנגע הממאיר של “אנשים שצריך להרוג” כשהוא מתחזה לאיזה הומור, ספק מתחכם ספק חתרני.

לא מזמן למשל, במלאת לו עשור, ערך בלייזר תחרות של דירוג השערים שלו מכל השנים, אבל בלייזר, מתוחכם ואירוני לכאורה כדרכו הכריז על תחרות לבחירת “השער המכוער בכל הזמנים”, וניצל את ההזדמנות כדי להציב במיקום בולט ב-ynet הפניה לגלריית השערים המדוברת. השערים של בלייזר, אתם יודעים, לא ממש נשפטים על העיצוב שלהם או על הרעיון המקורי, כשבלייזר קוראים לכם לבחור את השער המכוער ביותר הם הרי שואלים, באיזו קריצה שאמורה להכשיר את השאלה הזו "מי מבין הדוגמניות\שחקניות\פליטות ריאליטי שבחרנו להפשיט על השער היא הכי מכוערת?” ואולי בעצם זה לא מה שהם שואלים או שהם צוחקים על קורא טיפוסי מדומיין, בתול מזדקן שמפטיר “מה שמו את המכוערת הזו על השער?” או שאולי זה בכלל משהו אחר, אני כבר לא לגמרי בטוח.

אבל אני יודע, בוודאות שעל אחד השערים האלה אפשר היה למצוא את ימית סול, ועל שער אחר אפשר היה למצוא את דנה פרידר. בפנים הן סיפרו שכתבו כמה פרקים לפיג’מות, השתתפו בעוד איזו סדרת בדיחות מטא-מגזין גברים שנשזרו בין הצילומים שלהן, ואיכשהו בין כל ערטולי התחבולה האלה של הפיג’מות ושל בלייזר יצא ששתי כוכבות של תכנית הילדים הכי פופולרית בארץ היום מרוחות בפוזות פרובוקטיביות על השער של מגזין גברים, על תקן כוסיות החודש.

yamit

לערטל את הערטול

זה לא פשוט, אבל צריך לעשות את זה. ערטול התחבולה, כאמור נעשה לתחבולה השחוקה והמתבקשת ביותר במחסן התחתמושת של כל תסריטאי, פרסומאי, עיתונאי או סופר. זה מרגיז, זה גם משעמם מהר מאוד, ויותר מידי פעמים זה נעשה כדי להכשיר חזרה לאותה נקודת פתיחה שמרנית, אבל באופן שמעקר מראש כל אפשרות עתידית לביקורת. מישהו צריך להכריז שהעסק הזה כבר לא עובד, מישהו צריך לערטל את הערטול.

או לפחות לצעוק בינתיים.

הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!

22 תגובות ל“הבני-זונות, התחבולה מעורטלת!”

  1. זה טוב. זה טוב מאוד. ונכון מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה.
    מרגיש כמעט כמו התום החדש cc @roee_r #פתיתים.

    [להגיב לתגובה זו]

    רועי Reply:

    אני צריך להתחיל להריץ גוגל אלרט קבוע גם על הניק וגם על פתיתים. זה לא יכול להיות שאני אשמע על הדברים האלה רק כי מישהו הלשין.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. באמן ומרגריטה החתול והשותף השני שלו מנסים להכנס למועדון הסופרים המוסקוואי בו כולם שותים שמפניה ואוכלים קוויאר. השומר בכניסה שואל אותם האם יש להם תעודת סופר. החתול בהמות שואל אותו למה צריך תעודת סופר? כלום לדוסטוייבסקי הייתה תעודת סופר? ואף על פי כן, מספיק לקרוא חמישה עמודים אקראיים מכל אחד מספריו כדי לדעת שהוא סופר.
    לדעתי זו טעות לתקוף את זה מהצד הפורמליסטי. דוגמניות בבקיני מהשער של בלייזר יכולות לכתוב יצירת מופת אדירה (לגמרי במקרה כאן זה לא קרה), ואנשים עם ברט אפור וטלאי עור בשרוולי המעיל שיושבים בבית קפה קטן בגדה השמאלית שלי הסיין ומעשנים גולואז בשרשרת יכולים לכתוב חרא טהור.
    דרך אגב, בגלל זה אני לא סובל את גודאר: העיסוק הכפייתי של בגבולות המדיום ובכניסה ויציאה ממנו הוא בעיני בעיקר משחק אינטלקטואלי מעייף ולא קולנוע. אבל כשגודאר עשה את זה ב-1970 זה עוד היה איכשהו מגניב. ב-2011 זה בעיקר עבש ופג תוקף. מה גם שאתה יכול לשבור את המסגרת רק אחרי שהפכת למאסטר ביצירתה, ואם אתה עושה את זה בתסריט הראשון שלך אתה סתם פאתט.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כמו שאמרתי, אני לא חושב שהפרקים שכתבו פרידר\סול לפיג'מות הם פחות טובים מאלה שכתבו אחרים, חלקם שחקנים אחרים בסדרה, אתרע מזלן להיות גם ראויות למריחה פורנוגרפית למחצה על השער של בלייזר ובכך להוות דוגמא בפוסט הזה.
    מה שמרתיח אותי הוא אווירת ה"כולם כותבים", זו שבה ערטול התחבולה הפך לתנאי מספיק (ולא הכרחי) כדי להיחשב ליוצר ואולי אפילו יוצר חתרני, "תראו אני יכול לשחק עם גבולות הז'אנר" כאילו עצם המשחק, גם אם עשו אותו אלף פעמים לפניך, הופך אותך ליוצר מקורי.

    [להגיב לתגובה זו]

    נתאי Reply:

    זה שכולם כותבים לא מזהם ולא פוגם בכתיבה הטובה. זה שהם מתיימרים לכתוב טוב ובעצם כותבים חרא לא פוגע גם בכתיבה הטובה. כמו שפעם כותבים גרועים הקפידו על כתיבה בפנטמטר ימבי לא-מחורז, ועדיין כתבו חרא, היום כותבים גרועים מערטלים את התחבולה, ועדיין כותבים גרוע. גם זה שמישהו חותר תחת מוסכמות חברתיות לא הופך אותו אוטומטית לאורוול. לרוב הוא רק מחפש תירוץ להראות ציצים לקהל.
    תמיד כולם כתבו, אז פעם זה היה שירה ומחזות, והיום כל אחד מסתובב עם פורמט ותסריט. בסוף איכשהו הטוב צף והגרוע שוקע. אני רק מרחם על הילדים שההורים שלהם מרשים להם לראות את החרא הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    יכול להיות, אני אפילו מקווה שזה נכון, שהתמזל מזלך ואתה מגיב כאן ממציאות אחרת מזו שאני מכיר. אבל לצערי אני מכיר מציאות שבה עצם ערטול התחבולה של הפיג'מות, עצם המודעות העצמית של בלייזר, די בהן כדי להכשיר את השרץ.
    ושוב, אני לא שופט את הכתיבה של אף אחד, גם אני, כשיוצא לי, צוחק לא אחת מפרקים של הפיג'מות. בלייזר לא קראתי כברתשע שנים, אז אין לי מושג.

    אבנר Reply:

    נתאי – אני חושב שההתנגדות של שחר מזכירה קצת את ההתנגדות שלי להלחמים כאמצעי לתחדישי שפה. זה לא שאי אפשר לכתוב טוב ככה, אבל זה פשוט נורא קל לכתוב גם רע.

  3. זה הדבר שהפריע לי בבלייזר מאז שהופיע. וזה מה שמפריע לי באתר Something Awful, שהוציא בזמנו תחת ידו ופורומו קטעי הומור משובחים, אבל היה מתובל כל הזמן במשהו שלקח לי זמן להגדיר למה הוא גורם לי לחוסר נוחות. וזה מה שמפריע לי בכל מיני אנשים שאני מכיר, אנשים נורמטיביים ואינטלינגנטיים ומודעים לסביבתם שמשחקים יותר מדי על הקלף של האירוני והמודע לעצמו.
    כי מודעות עצמית היא לא קלף מחילה אוטומטי על הכל, ויותר מדי אנשים שהכרתי השתמשו בה בתור תירוץ לגזענות, וסקסיזם, וסתם רעות רוח, תחת כסות ה-"אני בן זונה, אבל באופן מודע לעצמו". זה הכל טוב ויפה, אבל זה עדיין משאיר אותך בן זונה.

    [להגיב לתגובה זו]

    עדיגי Reply:

    אשכרה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. בליזר?! בליזר?! זה שכותבים החליטו להזנות את כישרון הכתיבה שאולי יש להם ואולי אין להם זה גם לא חדש. עמוס קינן המציא את זה הרבה קודם. וגם עמוס קינן לא המציא את זה בכלל. מאוחר מדי בלילה בשביל ניים דרופינג. וגם אם למישהו היה פעם כישרון כתיבה ובמקום לכתוב משהו עמוק הוא בוחר להצחיק מילואימניקים בנגמ"ש בזמן שהם מגרדים בביצים שלהם, הל איטז א פרי קאנטרי!

    [להגיב לתגובה זו]

  5. מאת מודי תולשששש:

    לא ברור לי למה אתה מתכוון ב'ערטול התחבולה'. כלומר, חשבתי שהבנתי, אבל אז הבאת את אושן 11 כדוגמה ובלבלת אותי לגמרי.

    חוץ מזה, הדבר היחיד שאני חושב שכן הבנתי הוא שערטול התחבולה הוא דבר כל כך פשוט שאפילו דוגמניות יכולות לעשות בלי בעיה. אני, למשל, לא יכול לעשות את זה. זו אחת הסיבות שלטעמי העונות המוקדמות של הסימפסונס היו טובות בהרבה ממה שבא אחר כך: הכל נהיה מטא-מולטי-התייחסות-עצמית שזה אכן מאוד מצחיק אבל מתחיל לעייף אחרי קצת זמן.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    וידוי: אושן 11 היה אמור להוות את הופעת הבכורה שלי ככותב בעין הדג, אבל לרד פיש היו לא מעט הערות עריכה ואני בדיוק יצאתי לחופשה וכך קרה שכתיבת הביקורת הופקדה בידי מישהו אחר.
    אולי בגלל זה אני זוכר תחושה חזקה מאוד לפיה מדובר בסרט שכמעט כולו עוסק בעצם בעשייה הקולנועית, במושג הכוכבות ועוד כל מיני דברים מאותה סביבה. בניגוד לפיג'מות (ולכן קראתי לו קלאסיקה) הוא עושה את זה כמו שצריך ולא מערטל רק לשם הערטול, מה שאומר שאפשר, ודאי ממרחק השנים, לזכור אותו גם כסרט כיפי עם עלילה מעניינת ולא רק כתרגיל אינטלקטואלי.
    לגבי העובדה של באמת "כל אחד" יכול לכתוב פרק לפיג'מות, ברור שאתה צודק, אבל מצד שני, כמו שאמרה פרידר בראיון, "כולם כותבים", כי למי שנמצא בעולם הזה באמת קל לכתוב פרק כזה, קל מידי, כאמור.

    [להגיב לתגובה זו]

    מודי תולשששש Reply:

    אתה מתכוון לאושן 11 הישן עם פרנק סינטרה או החדש? את שניהם אני זוכר כסרטים כיפיים עם עלילה מעניינת ולגמרי לא כתרגיל אינטלקטואלי. אולי זה באמת ההבדל בין נמוך וגבוה: האם קהל היעד שלך הוא אנשים שרואים ביצירה תרגיל אינטלקטואלי (כמוך וכמו הכותבים בסיפור האמיתי והמזעזע), או סתם אנשים שרוצים כיף. ואז יש הבדל בין תרגיל אינטלקטואלי מעניין ובין תרגיל סתמי ו/או ריקני.

    ועכשיו נזכרתי שאני בעצם כן יכול לכתוב ערטול תחבולה – האמת היא, שערטול זה הדבר היחיד שיש שם. http://moddysblog.wordpress.com/2008/01/18/55/

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    התכוונתי לרימייק כמובן.
    אני לא חושב שההתרשמות שלי ממנו היא חריגה, אבל ללא ספק, כמו שאמרתי, הוא לא מסתפק בערטול לשם ערטול, ולכן גם אין לו את טעם הלוואי החזק מאוד של מי שמסתפק בעצם הערטול כדי להרגיש טוב עם עצמו כמו שתי הדוגמאות שהבאתי כאן ועוד רבות אחרות.

  6. בהקשר אחר, לא ממש קשור ועדיין לא החלטתי אם ראוי לפוסט עצמאי, אז ננצל את תיבת התגובות כאן כדי לגלגל את הרעיון:
    ערטול התחבולה נפוץ מאוד בספרות ילדים, הרבה לפני הגיל של 'הפיג'מות'. הדוגמא האולטימטיבית היא הנסיך שמציל את הנסיכה מהדרקון: בשלב מסויים שמתי לב שאין לי בספריה אף ספר שבו הנסיך אשכרה מציל את הנסיכה מהדרקון הרשע, אבל יש לי המון ספרים שמערטלים את התחבולה הזו: שהנסיכה מצילה את הנסיך, שהנסיך מציל את הנסיכה אבל היא מעדיפה לא להיות מוצלת, שהנסיך מגלה שהדרקון הוא בעצם אחל'ה בחור והם יוצאים יחד לבירה, וכו'.
    עכשיו, כמובן שאני מודע לבעייתיות של התחבולה המקורית. ולא בטוח שהייתי רוצה בספריה ספר עם התחבולה המקורית. אבל זה מציב בסימן שאלה את השימוש בערטול התחבולה.
    אם אנחנו מחליטים שיש בקורפוס התרבותי שלנו דברים שנזקם עולה על תועלתם, ושצריך להשליך אותם – אחל'ה. אבל אז אי אפשר להמשיך לרפרר אליהם כאילו הם עדיין נמצאים בקורפוס הזה.
    או במילים אחרות, במיוחד אצל ילדים – צריך קודם כל להכיר להם את התחבולה, ורק אחר כך לערטל אותה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מעניין, היה לי פעם רעיון לכתוב סיפור ילדים שלפחות חלק ממנו היה בקווים שאתה מתאר כאן (דרקון לא היה שם, וגם הנסיכה לא תמיד היתה נסיכה באמת, כחלק מאותו ניסיון בעצם).
    בכל מקרה, כן, פוסט עצמאי.

    [להגיב לתגובה זו]

    העלמה עפרונית Reply:

    אבל נתאי, אם יש ספר מוצלח שבו הנסיכה מצילה דרקון, מה זה משנה אם הילד כן או לא מבין שזה מרפרר לקלאסיקה ומשחק? בעיני דווקא ההפך הוא הנכון – עולם שבו כולם יכולים להציל את כולם הוא עולם שיוויוני יותר. דווקא זה שהנסיכה היא הגיבורה (או שהדרקון הוא בעצם דרקון טוב) בלי להציג את זה כעניין חריג, הופך את ארון הספרים הספיציפי למוצלח יותר. ויותר מזה, אם מתוך חמישה ספרים רק באחד מהם הנסיך מציל את הנסיכה (ובאחר היא מצילה אותו, ובשלישי הם מצילים את עצמם ביחד), זה הופך את הסוגיה של איזה-מין-מציל-איזה-מין לחסר חשיבות.

    [להגיב לתגובה זו]

    העלמה עפרונית Reply:

    כלומר, נדב. נדב!
    אוף איתכם, האחים פרץ.

    [להגיב לתגובה זו]

    נדב פרץ Reply:

    אין לי שום בעיה עם ספר טוב שבו הנסיכה מצילה את הדרקון מהנסיך הרשע.
    הבעיה היא שברוב המכריע של המקרים* זה לא סיפור טוב, אלא ערטול התחבולה – כלומר, הכותב(ת) מניח שאנחנו מכירים את הסיפור המקורי, ולא טורח בכלל לכתוב את הסיפור עצמו, אלא רק את הספין אוף.

    וזה בסדר, אחרי עשרות זקנים קיבוצניקים שלא יודעים להבדיל בינינו אחרי 35 שנה, כבר התרגלנו…

    * 'הסיפור המושלם' לאלדד אילני הוא חריג בולט לטובה

    העלמה עפרונית Reply:

    השאלה היא אם מנקודת המבט של הילד, שלא מכיר את "הגירסה הקלאסית" מדובר בסיפור מפוספס או לא. רוצה לומר, אם הספין אוף מוצלח בפני עצמו, מה זה משנה אם הוא נשען במשתמע על סיפור אחר? ואם הוא לא מוצלח בפני עצמו, מה זה משנה אם הוא כן-או-לא מתבסס על קלאסיקות של מאות שנים? (מה גם שאני, אישית, אם הייתי צריכה לבחור בין סיפור מחורבן על נסיך שמציל נסיכה לבין סיפור מחורבן על נסיכה שמצילה את עצמה, הייתי מעדיפה את השני. עם כל הכבוד למקום שתופסים מערטלי התחבולה וסיפורי-הספין, הם עדיין לא גירסת המיינסטרים).

  7. מאת ליהי יונה:

השארת תגובה

Subscribe without commenting