הארי ראה: מות התום

הבהרה 1: לא אוהב פלינדרומים, הם תמיד נראים לי מלאכותיים מידי, אבל הפעם הייתי חייב (הסבר מייד).

הבהרה 2: כמו בפוסט הקודם, ספוילרים בלי חשבון לספר השביעי, ראו הוזהרתם.

סימטריה: לפני שנתיים, אחרי יציאת הספר השישי קראתי אצל אביגיל נוסבאום את הטקסט הבא

Back in 2000 I read an interview with Rowling in which she said that Harry Potter and the Goblet of Fire was a keystone book in the series. I've only now realized what she meant by that. GoF was a moment of dissilusionment–a passing from childhood to adulthood–and all the books that have followed it have mirrored the plots of the earlier, childish books in new, adult ways. Phoenix mirrored Azkaban: in the earlier book, Harry discovered his godfather, learned more about his family's past and his father's boyhood, and saved Sirius Black's life; in OotP, Harry discovered that the idyllic father he had imagined was very far from the truth and, of course, lost Sirius for good. The parallels between Prince and Chamber are too numerous and too obvious to mention. If the pattern persists, book 7 will take us right back to the beginning.

לא בטוח שהספר השביעי מחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, אבל הסימטריה בינו לבין הספר הראשון אכן זועקת.

  • הפרידה מהדארסלים: בספר הראשון נאלצנו לסבול הקדמה ארוכה ומייגעת בבית משפחת דארסלי, עד להגעה של האגריד ולחילוצו של הארי מהמציאות העגומה של שנות חייו הראשונות, בספר השביעי הפרידה מגיעה מהר מאוד, אבל נלוות לה משמעויות הפוכות לחלוטין. הארי כבר לא משתחרר מהמשפחה האיומה שלו לטובת ההבטחה של הוגוורטס ועולם הקסמים. הוא עוזב אותם לטובת הרפתקאה מסוכנת ולא ידועה, וכך, לראשונה מאז תחילת הסדרה הפרידה מהדארסלים היא גם פרידה מהבית. כשהבית החליפי, והמוגן יחסית של הוגוורטס כבר אינו אופציה עבור הארי, אנחנו מוזמנים לגלות שלמרות הכל הארי נקשר רגשית לדארסלים ולבית שבו גדל. הארי נפרד מהדארסלים בספר הראשון כילד, הוא צריך את האגריד כדמות בוגרת שיגיע לחלץ אותו, בספר השביעי הארי מגיע לפרידה כדמות הסמכותית, הוא זה שמעמיד את בני משפחת דארסלי בפני העובדות, הוא מחייב אותם לקבל את המציאות של עולם הקסמים, עכשיו הארי הוא הדמות הבוגרת.
  • לא שמבית-ספר נשאר לנו משהו: בעונה הרביעית של באפי נעשה ניסיון להמשיך את דגם שנית הלימודים של העונות הראשונות על-ידי המעבר של הסדרה לקולג', אבל מהר מאוד התברר שסיפור ההתבגרות של באפי לא יכול להסתיים כשהוא מוגבל למערכת החינוך, הלימודים הלכו ונדחקו עד שנזנחו בסופו של דבר. גם סיפור ההתבגרות של הארי לא יכול היה להיגמר באותו דפוס חוזר של שנת לימודים, משחקי קווידיץ' ומבחני סיום, וכך הספר האחרון מוצא את הארי, רון, והרמיוני, נושרים מבית הספר, כדרך היחידה שתאפשר להם להשלים את סאגת ההתבגרות שלהם. אם הצעד הראשון במסע ההתבגרות הכניסה לבית הספר, הסיום חייב לכלול את הנטישה שלו.
  • אבן החכמים\אוצרות המוות: שני הספרים נקראים על שם חפצים קסומים שאמורים לסמל את הנסיון, הנואש והאבוד מראש, להתגבר על המוות, ושניהם מסתיימים בויתור על החפצים האלה, ואיתם על הנסיון. אם בספר הראשון הויתור הזה מסמל את ההכרה, שלב ראשון בהתבגרות, שהמוות מחכה לכולנו ושאי אפשר להימנע ממנו, הרי שאת הויתור הזה עושה ניקולס פלמל אחרי מאות שנות חיים. בספר השביעי הויתור הזה הוא ההכרה הכואבת של הארי בטבעו הבלתי-הפיך של המוות, ושל האובדן בכלל, הארי מסיים את הספר בהכרה שכל הדברים היקרים שאבדו לו במהלך חייו אבדו לבלי שוב וימשיכו לחיות רק בראשו. זאת ככל הנראה גם התשובה של רולינג לבקשות הציבוריות לספרי המשך.
  • גזענות: כיוון שבשלב הזה כבר ברור שרולינג ניסתה לספר כאן, מעבר לסיפור התבגרות והרפתקאות, סיפור פוליטי על גזענות ועל קבלת האחר, כדאי לשים לב שהספר הראשון מציג את עולם הקסמים כחלומו של כל ילד חריג, המקום שבו החריגות שלו מקובלת, ושיקבל אותו באהבה ובהבנה. הספר השביעי מקצין עד תום את כל הבקיעים שמצאנו בתמונה הזו לאורך הדרך, והופך את עולם הקסמים לאכזרי ושטוף שנאת זרים, הרבה יותר אפילו ממשפחת דארסלי צרת המוחין.

המאמץ המשותף: הארי מנצח את וולדמורט בקרב פנים אל פנים, זה אמנם רגע השיא של פרקי הסיום, אבל הוא מתרחש בצורה שונה לחלוטין ממה שאפשר היה לדמיין, או לפחות מאיך שאני דמיינתי אותו, וולדמורט מגיע לקרב הזה בודד, אחרי שההחלטה של מורי הוגוורטס ותלמידיהם להתייצב מולו, הסתיימה בניצחון גורף, כשכל משרתיו הנאמנים של וולדמורט הובסו. כמו בסיום העונה השלישית של באפי, רולינג מולכדה על-ידי התפקיד הייחודי של הארי בעלילה. הנבואה, העבר של הארי, וכל הספרים עד עכשיו, חייבו מאבק פנים אל פנים בין הארי לוולדמורט, אבל המסר חייב להראות שניתן, וצריך, לנצח את הרוע הפוליטי, את הגזענות ואת שנאת הזרים, במאמץ חברתי משותף, בנכונות לגלות אומץ ולהתייצב בפניהם. הארי יכול היה לשמש סמל למאבק הזה, אבל אסור היה לניצחון שלו להיות ה-deus ex machina שיטה את הכף. כי ניצחון שכולו מושתת על הייחודיות של הארי בעלילה היה מסיר את האחריות החברתית מהציבור שהסכים לקבל את שלטון הרוע ולחיות תחתיו. בדיוק מאותה סיבה חשוב היה לרולינג לפזר את מלאכת ההשמדה של ההורקרוקסים בין שבע דמויות שונות, לרבות נוויל לונגבוטום (למרות שעד לרגע האחרון קיוויתי שהיא תעביר גם את משא הנבואה אליו), ולרבות שניים שהושמדו בטעות דווקא בידי וולדמורט או משרתיו.

עוד יעשו מזה סרט: לפחות בשני רגעים בספר הרגשתי שרולינג כותבת מתוך מחשבה על הסצינה הקולנועית, ומעדיפה לתת הוראות בימוי מראש, כך עם הנשיקה המופרכת של רון והרמיוני על רקע הקרב המשתולל (למרות שההערה של רון על הצורך לפנות את הגמדונים לא מגיעה לידי מימוש, ובסופו של דבר הם אף נוטלים חלק בקרב), ופעם שנייה כשהדמויות מתגלות מתוך הערפל הכבד על רציף תשע ושלושה רבעים באפילוג.

השתפנות (2): עדיין לא ההשתפנות הגדולה של הסיום. אהבתי את פרק הזכרונות של סנייפ בהגיגית, למרות, אולי בגלל, שהוא קוטע את רצף פרקי הקרב על הוגוורטס. אהבתי את הפרק כי הוא גם מצליח להסביר את האמון המלא של דאמבלדור בסנייפ. הנחת היסוד של הסדרה היא שהאהבה היא הכוח החזק ביותר בעולם, זו היתה אהבת אם לבנה שהצליחה להפיל את וולדמורט בפעם הראשונה, וזו אהבתו הנכזבת של סנייפ ללילי שמבטיחה את נאמנותו לדאמבלדור ולזכרה. פחות אהבתי את הצורך בטיהור מוחלט של סנייפ, לא מספיקה הבקשה של דאמבלדור המת מתוך התמונה שסנייפ ימלא את חלקו במרדף בלב שלם, אנחנו חייבים לראות תמונה נוספת ממנה עולה שהפגיעה של סנייפ בג'ורג' היתה תקלה, שהכוונה המקורית היתה להציל אותו.

המתים: לפני שיצא הספר ידענו ששתי דמויות מרכזיות עתידות למות במהלכו, אבל בסופו של דבר לא היה בו מוות שיכול להתחרות בהשפעה הרגשית של מות דאמבלדור בספר השישי. למעשה, המוות היחיד בספר הזה שטופל כראוי ושהצליח ליצור תגובה רגשית, גם אצל הארי וגם אצל הקוראים הוא זה של דובי. נדמה שרולינג נרתעה, ברגע האחרון, מלהרוג את האגריד, שנעלם בנחיל עכבישי ענק רק כדי לצוץ שני פרקים אחר כך ללא פגע.

ארספואטיקה (3): פרק המפגש בין רוחותיהם של הארי דאמבלדור ווולדמורט בתחנת King's Cross הוא נקודת השפל של הספר, של הסדרה כולה. גיבוב ההבלים שכבר הזכרתי בדבר חוקי בעלות המטות מצטרף לקשקוש מטאפיזי לפיו רק הארי יכול לנצח את וולדמורט, ומצד שני שכל עוד אחד מהם חי גם השני חי, שאחד יחיה רק אם השני ימות, ואולי בכלל להפך, לא יודע, לא חשוב. העיקר שדאמבלדור צץ, יש מאין, פרק לפני הסוף, כי זה הרי השלב הקבוע בכל ספר שבו דאמבלדור צריך לצוץ ולהסביר לכולנו מה קרה. רגע לפני שהארי חוזר לגמור את העבודה שלו הוא שואל את דאמבלדור אם הכל קורה בראש שלו או שזה אמיתי, ודאמבלדור משיב לו שהכל אכן קורה בראשו, אבל זה לא הופך את הדברים לאמיתיים פחות. התשובה הזו היא כמובן אמירה, שחוקה למדי, של רולינג על כוחם של הדמיון והספרות, היא הטענה שסיפורי הארי יישאר אמיתיים לחלוטין עבורנו גם אם נולדו בראשה וחיו רק בראשינו.

האפילוג: יפה עשתה רולינג כשמיקמה את האפילוג תשע עשרה שנים בעתיד. אם נזכור שהספר מסתיים כשהארי רון והרמיוני בני שמונה עשרה, הרי שהאפילוג מקפיץ אותנו קדימה לרגע שבו ארועי הסדרה נמצאים רחוק בעברם, קבורים במחצית הראשונה של חייהם, כי לרולינג חשוב להדגיש שעבורה, ועבורם, תשע עשרה שנות החיים שבאו אחר כך חשובות יותר משמונה עשרה השנים שעמדו בצילו של מאבק אדירים בין טוב לרע. למרבה הצער רולינג מנצלת את ההזדמנות הזו גם כדי לטעון שהדבר החשוב היחיד בתשע עשרה השנים האלה הוא העמדתו של דור חדש, אפילו ברמז היא לא מזכירה את התפקיד שממלאים גיבורי הניצחון ההוא בכינונה של חברת קוסמים חדשה וצודקת יותר, העיקר שיש להם ילדים ללוות לתחנת הרכבת.

השתפנות (3): ההשתפנות הגדולה של רולינג היא כמובן היציאה של הארי בשלום מהעימות הגדול עם וולדמורט, דווקא רגע אחרי ההכרה שהוא חייב למות כדי להרוג את החלק מנשמתו של וולדמורט ששוכן בתוכו, רגע אחרי ההחלטה הכואבת והמרגשת להקריב את עצמו לטובת הניצחון הסופי הזה, דווקא ברגע הזה מגיע הפרק המפוקפק של המפגש עם דאמבלדורט וההתחמקות הגדולה מהמסקנה הבלתי נמנעת של הארועים עד אז, ואולי לא.

ב"גדל, אשר ובאך" (אם אני זוכר נכון) נערך דיון משעשע על אחת המגבלות הגדולות של ספרים, העובדה שקיומו הגשמי של הספר מאותת לנו מראש מתי הוא עתיד להסתיים, וכך עוד לפני הסיום אנחנו כבר מודעים לעובדה שנשארו רק עוד שלושה עמודים ומשהו חייב לקרות, או לחילופין, באמצע הספר אנחנו יודעים שהקרב הגדול לא יוכרע כי יש עוד מאתיים עמודים שחייבים להתמלא. הופשטדטר מציע פתרון לבעיה הזו, הוא מציע לסופר להוסיף דפים פיקטיביים בסיום הספר, כדי למנוע מאיתנו ידיעה מוקדמת מתי והיכן יגיע הסוף. אבל לדפים האלה, הוא ממשיך, אסור להיות ריקים, כי אז די יהיה בעלעול חטוף כדי לגלות לנו איפה נגמר הספר, מאותה סיבה הם לא יכולים להיות מלאים במלים אקראיות, אפילו לא בסיפור אחר. למעשה, הוא ממשיך ואומר, הם חייבים להיות מלאים במה שלמראית עין לפחות ייראה כמו חלק מהסיפור. כל הדיון הזה משאיר אותנו עם בעיה גדולה אחרת, אחרי הכל, איך נוכל לזהות את הסוף האמיתי אם מייד אחריו מופיעים עוד פרקים שנראים כחלק מאותה עלילה. אולי אם אחת הדמויות, אולי אפילו הדמות הראשית תעלה פתאום את השאלה אם הכל אמיתי או מתרחש רק בתוך ראשה, אולי אם התשובה שהיא תקבל היא שהכל קורה רק בתוך ראשה, אולי כל זה יגיד לנו שהספר, האמיתי, נגמר כמה עמודים קודם, כשאותה דמות הקריבה את עצמה, ומה שקורה מכאן ואילך הוא הטעיה, סוף מדומיין שמתרחש רק בתוך ראשה.

9 תגובות ל“הארי ראה: מות התום”

  1. מאת אור ברקת:

    בסופו של דבר אני שמח על ההשתפנות השלישית, כנראה שהתרגלתי לקונספט של הפי אנד יותר מידי.

    מסכים איתך לגמרי לגבי סנייפ. למען האמת קיוויתי כל הזמן שהוא ישאר רע לגמרי, ולו כדי לסדוק את דמותו של דמבלדור כיודע כל – להראות שגם הוא נכשל (ולא רק באופן קצר בילדותו).

    ויכול להיות שזה בגלל שאני לא זוכר מספיק טוב אבל קשה לי לחשוב על הקבלות בין הספר השני לשישי. יש לך דוגמאות?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אור: אין לי בעיה עם ההפי אנד, אבל יש לי בעיה עם התחושה שעד לפרק ההשתפנות רולינג הובילה לכיוון הטרגי, שהיא בחרה באפשרות של הארי כהורקרוקס האחרון, ואז, בתפנית עלילתית מופרכת לחלוטין יצאה מהבור שכרתה לעצמה.
    לגבי הקבלות בין השני לשישי, גם הזכרון שלי לא משהו, אבל בשלוף יש את היומן של רידל מול הספר של סנייפ, כשבראשון ג'יני היא קורבן תמים, ובשני הארי הוא כבר הרבה פחות תמים. על זה אפשר להוסיף את היומן כרמז מטרים לכל נושא ההורקרוקסים שצץ בשישי. אם יהיו לי עוד בהמשך, אוסיף.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. על סנייפ אני שמחה. בלי הסתייגויות. כי כאחרונת הסנטימנטליות אני לא יכולה לעמוד בפני אהבה שכזו. וכי לבושתי צהלתי ודמעתי כשהוא שלף/יצר/שילח את הפטרונוס שלו מול דמבלדור. בקריאה ראשונה ונרגשת קראתי את הדמעות בעיניים של סנייפ, וה-"always" שלו. הצטערתי קצת לגלות שהן היו דווקא מתחת לעדשות חצי הירח של דמבלדור.

    אם כבר הקבלות בין הספר הראשון לשביעי, מה באשר לטדי לוּפין, the boy who lived?
    לא, חלילה, כמי שיילחם בכוחות הרשע, אבל כגיבור ה"חבובוטף" של הארי פוטר – הוא חצי זאב והשיער שלו מחליף צבעים. יש טוב מזה? נדמה לי שבסלייט כתבו שההמשכים הטובים ביותר שג'יי.קיי יכולה להוציא תחת ידה יעסקו בדור השני בבית הספר – בחוויות הרגילות של קוסמים רגילים בבתי ספר רגילים לקוסמים. לופין ג'וניור היה משתלב שם היטב – אלמלא פער הגילאים הבעייתי. מה שכן, אני לא אסלח לה בקלות על שחיסלה את שני הוריו.
    וגם אני מצטערת שנוויל לא קיבל עוד דקות-ספר, אבל שמחה על המהפך המתמשך שלו. ולונה, ששברה את לבי עם תקרת חדרהּ. כמה שאני אוהבת אותה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מעניינת ההקבלה בין טדי לופין לבין הארי, כי ברוב ההקבלות הספרים שאחרי הרביעי משמשים כדי להראות דווקא את הצד האפל יותר של הדברים, ואילו בהשוואה בין טדי להארי, בגלל האפילוג, אנחנו מקבלים הקבלה שונה לחלוטין.
    בנוגע ללונה, מוזר, אבל עד לספר הזה תפסתי אותה, אולי בגלל העובדה שהיא הראשונה שרואה את שלדי הסוסים ההם (לא זוכר איך קוראים להם), כילדה חריגה בכיוון הגותי, על סף האימו, ורק בסצינת החתונה קלטתי היא הרבה יותר בכיוון של פריקית עם השפעות סיקסטיז חזקות.
    סנייפ לעומת זאת הפך לאימו המושלם, וגם אני שמח על כך. אני מסוייג רק מהצורך של רולינג לטהר אותו טיהור כפול בסצינת המרדף, או באופן כללי, מהעובדה שהטיהור מתעקש להיות מעט מושלם מידי.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. הגעתי נטולת ציפיות לחלוטין לקראת הספר השביעי. קראתי ספויילרים לפני שיצא והייתה לי הרגשה שאתאכזב. די התבדיתי – הספר עצמו לא היה נורא, עד השיחה של הארי עם דמבלדור.מ אלה אותם פרטי עלילה, יש בערך אחד כזה בכל ספר, שנראה שרולינג עישנה משהו כשכתבה אותם.

    שמחתי לגלות את האמת על סנייפ, גם אם האמת הזו בנוגע לאהבתו ללילי די צ'יזית. חיכיתי במשך שנים להבין למה רולינג התכוונה כשאמרה בראיון שעיניה של לילי הן פרט חשוב מאוד בעלילה ורק כשקראתי את הספר השביעי ואת הסצינה שבה סנייפ מת, הבנתי את הכוונה.
    התאכזבתי מאוד מהנשיקה המאולצת של רון והרמיוני, אבל מערכת היחסים כולה של שני אלה (ובמקביל זו של הארי וג'יני) מאולצת גם ככה וחבל שאמשיך להתבכיין על זה פה.

    האפילוג גורם לי לרצות להקיא. זה סיום נורא אמריקאי בעיניי. בדיוק כמו שכתבת; מה זה משנה אם אם עולם הקוסמים כולו השתנה או לא? העיקר שכולם התרבו. וכהוכחה, רולינג נאצלה לתת פירוט מעט מורחב יותר בכל הנוגע לאפילוג בראיון מספר ימים אחרי צאת הסרט, פשוט מפני שהוא לא מספר מספיק.

    אביגיל נוסבאום ישראלית? והיא זו שכתבה את הקטע במקור? מפני שנתקלתי בתיאוריה הזו דווקא במקומות אחרים.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. שרית: כן, ישראלית. את הקטע המדובר כתבתי שבועיים או שלושה לאחר צאת הספר הששי, כך שאפשרי שהייתי הראשונה שזיהתה את המבנה המקונן של הסדרה. זוהי, אם זאת, מסקנה כל כך מתבקשת שלא קשה לדמיין שאחרים הגיעו אליה באופן עצמאי אחרי או לפני, במיוחד בהתקחשב בקדחת הספקולציות והאנליזה שרחשה סביב הסדרה בשנתיים האחרונות.

    קצת מצחיק בעיני לכנות את האפילוג אמריקאי. הרי האנגליות נוטפת מכל עמוד, פרק וספר בסדרה הזו, והאפילוג, המדגיש את אופיו השמרני וכבול-המסורת של עולם הקסמים, מלא בסממנים האנגליים האלה, ובראשם שליחת הילדים להוגוורטס – מוסד המשקף את בתי הספר הפרטיים האנגליים כמעט בכל מאפייניו.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. שוב תודה על פוסט נהדר ומחכים מבחינתי.

    אני אוהבת מאוד הפי אנדינג ומבחינה זו שמחתי שרולינג השאירה בחיים את הארי למרות כל הרמזים המטרימים (ולא, להרוג את נוויל זה לא פתרון טוב!), אבל כעסתי על ההשתפנות ועל גרירתו של דמבלדור מהקבר כדי לספק תשובות שאין סיכוי שהארי יכול להגיע אליהן לבד. זה דאוס אקס מכינה אול רייט.

    ולגבי הפרדוכסים של "מתי נגמר הספר", נראה לי שטולקין ב"שובו של המלך" (ועוד יותר ממנו, ג'קסון בסרט) הצליחו למצוא פתרון, ולו חלקי, לבעיה: סוף ואחריו עוד סוף, ואחריו עוד סוף…

    [להגיב לתגובה זו]

  8. שיר-דמע: תודה רבה על התגובות. הצלחת גם להוכיח לי שטוב עשיתי כשהתקנתי את תוסף הפוסטים הקשורים (אני מנחש שהתשמשת בו כדי לעבור בין הפוסטים).
    בכל מקרה, אני אכן זוכר את התחושה שזה בדיוק מה שג'קסון עשה בעודי צופה בשעה האחרונה של הסרט השלישי.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. בהחלט השתמשתי בו כדי לעבור בין הפוסטים הקשורים, זה שימושי מאוד.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting