שם הוורדפרס

פרלוד ספקולטיבי

כשהבין הארי סלדון את הכיוון שבו צועדת הקיסרות הגלקטית, את הניוון שאליו עתידה לשקוע ציביליזציה אנושית מפוארת, הוא עמל על פיתוח מדע הפסיכוהיסטוריה, ובסופו של דבר הקים את המוסד כמרכז שישמר את הידע והתרבות ובכך יאפשר ויאיץ את יציאת האנושות מהתקופה החשוכה והברברית שהיא עתידה היתה לשקוע בה.

זה (יחד עם המוסד האחר והמעט מיסתורי) מה שעומד בבסיס טרילוגיית המוסד (שכדרכן של טרילוגיות ז’אנר המשיכה להתרחב עוד ועוד) של אסימוב.

נזכרתי בסיפור הזה אתמול.

foundation_and_press

אינטרלוד עכשיווי

נזכרתי בו בגלל הדיון שהתעורר בעקבות הטור של רענן שקד.

שקד, כפי שהוא נוהג לעשות אחת לכמה שנים, יצא בהתקפה חזיתית על “אנשי האינטרנט” ובעיקר על “הבלוגרים”. הפעם, ראוי לציין, הוא לא בחר להציג אותם כבתולים זקנים וחסרי חיים, אלא לפאר אותם (את חלקם לפחות) ככותבים מצויינים. הכותבים המצויינים האלה, טען שקד, כורתים את הענף עליו הוא יושב. אבל החשש האישי של שקד, גם אם יש לו חלק משמעותי בכתיבה, אינו עומד במרכז הדיון הזה.

כתבתי בעבר דברים ברוח דומה לזו שעולה מהטור של שקד, ואתמול בלילה חזרתי לקרוא אותם. אני עדיין חושב שיש בהם מידה של צדק. אבל ההתמקדות של שקד ב”בלוגרים”, נדמה לי, חוטאת לאמת ולשינוי העצום שחל באקולוגיה של התוכן שחלה בשנים האחרונות.

שניים מהבלוגרים ששקד טרח להחמיא לכתיבתם בטור שלו בחרו להגיב אליו בפירוט: בועז כהן (שסיפק גם את הסריקה של הטור המקורי) ויובל דרור. אחרים הפציעו בדיון שהתפתח בתגובות. כל אלה מסמנים את הכשל הראשון, אבל המינורי, בטיעון של שקד, בהיותם בלוגרים שמתפרנסים (חלקית לפחות) גם מכתיבה, עריכה או הופעה בתקשורת. עבורם הבלוג הוא (גם) אמצעי לבסס בו את המוניטין שלהם, לזכות אותם בהזמנות לכתיבה או הופעה בתשלום (רבאק, אפילו אני מקבל קצת כסף על כתיבה פה ושם).

הכשל האמיתי, הגדול, בטיעון של שקד, כפי שציין יובל דרור במפורש, הוא שמדובר במאבק ישן, משעמם ודי עבש

הטקסט שכתב רענן מנסה להחיות דיון שאבד עליו הכלח. זה מרגיש קצת כמו 1998

אינטרלוד היסטורי

סדרת המוסד מתבססת, בגלוי, על סיפור נפילתה של האימפריה הרומית ועל התפקיד החשוב שמילאה הכנסיה הקתולית, ובעיקר המנזרים הכפופים לה, כמרכזים של שימור ידע שאפשרו את ההתחדשות המואצת של ימי הרנסנס (נניח בצד, בבקשה, את הויכוח העקרוני והמרתק על נכונות התיאור הפשטני הזה).

Monk-at-wordpress

פוסטלוד אופטימי

הבלוגרים, אני מבקש לטעון עכשיו, הם לא האיום על עתיד העיתונות כפי ששקד מבקש (או מתיימר) להציג אותם, אלא התקווה האחרונה לכך שיום אחד היא תחזור לעצמה. הם לא הברברים שקוברים את הציביליזציה שפרחה תחת האימפריה הרומית, אלא הנזירים שמשמרים אותה לטובת העתיד.

גורל העיתונות, כפי שכתבתי לא מזמן, הוא נושא מורכב שאנחנו נוטים לקרוא מזווית צרה מאוד שהמציאות המערבית דוחקת אותנו לתוכה. גם מהזווית הצרה הזו אפשר להבחין במשבר האמיתי ששקד מצביע עליו, משבר שבועז כהן ויובל דרור, בדיוק כמו שקד עצמו, בוחרים להתמקד רק בנקודת מבט אחת עליו.

העיתונות, ולא חשוב איזה עתיד אנחנו בוחרים לדמיין לה, נמצאת במשבר עמוק. זה משבר כלכלי בעיקרו. בניגוד לטענה של שקד, האיום הגדול על כתיבה עיתונאית כבר מזמן אינו בלוגרים איכותיים שמוכנים לכתוב בחינם (או “תמורת קרדיט”).

לא כל כך מזמן יצא רענן שקד (כ-1000 חברים בפייסבוק) בשליחות המוסף שלו לבחון את “משמעות החברות בעידן הפייסבוק”. שקד לא חשב על אותם חברים שנונים כאיום על מעמדו המקצועי, הם לא (בדרך כלל) דעתניים ושנונים, הם לא נראים, במבט חטוף, כתחליף מפוקפק וחינמי לכתיבה שלו. אבל הם כן. הם, ולא יובל דרור, אני או בועז כהן, אלה שקוברים סופית את המודל הכלכלי שעליו התקיימה התקשורת במאה ומשהו השנים האחרונות.

למפרסם או לאיש הפרסום, חשוב לזכור, לא אכפת אם אני נחשף למסר שלו בגלל שהוא מוצמד למלים המבריקות של יובל דרור או בגלל שהוא רוכב על תמונות ממסיבת יום ההולדת של ילד מהגן של הבת הקטנה, העיקר שאיחשף אליו. גם למו”לים לא ממש אכפת אם את שטח הפרסום שלהם הם מצליחים למכור בצמוד לכתיבה מעמיקה ואיכותי או בצמוד למחזור עצל של סטטוסים מפייסבוק.

יום אחד, ואפשר לקוות שהוא אינו רחוק כל כך, יימצא מודל כלכלי חדש שיוכל לשאת כתיבה איכותית, כזו שמחוייבת לאמת ושאינה מתחמקת מדיונים של ממש בנושאים שעל הפרק. קשה מאוד למצוא כתיבה כזו בתקשורת הממוסדת של היום, ויהיה קשה יותר ויותר למצוא אותה בשנים הקרובות. כשיימצא המודל הזה יהיו אלה דווקא הבלוגרים, משוחררים ממחוייבות כספית לשורה תחתונה שישמרו את הערכים העיתונאיים ששקד מבקש לטעון בשמם.

דווקא הברברים שעומדים עכשיו, לכאורה, להשמיד את שאריות התרבות של האימפריה, יהיו הנזירים שיאפשרו את הרנסנס החדש.

8 תגובות ל“שם הוורדפרס”

  1. מי הפריע לך לנהל "דיונים של ממש" גם בעידן עיתונות הפרינט? העיתונות לא נועדה רק בשביל "לעורר דיונים של ממש" – את זה אפשר לעשות בכל בית קפה. העיתונות נועדה, בעיקרה, להציג עמדות מנומקות ולהביא את האמת את האור. את זה מעט מאוד בלוגרים יכולים לעשות. לאיזה בלוגרים יש מקורות מידע עצמאיים? לאיזה בלוגרים יש ידע מקצועי שנדרש בשביל להתמודד, למשל, עם שאלות כלכליות או גיאו-פוליטיות מעמיקות? בלוגרים, במיטבם (והמיטב הזה רחוק מלהיות הממוצע) הם ranters, דברנים, להגנים, פרשנים מוצלחים יותר או פחות; הם מסוגלים אולי להציג זווית מקורית כזו או אחרת שארי שביט או יאיר לפיד לא הציגו בעיתון של הבוקר, ואולי פעם ב- להציג איזה סינתזה חשובה (שמתבססת גם היא מטבע הדברים על מה שנחשף כבר בתקשורת הממוסדת), אבל היא בשום פנים ואופן לא מייצגת תחליף לעיתונות פרופסיונלית, ולדעתי גם לא מתיימרת להיות כזו. רענן שקד, בכתיבתו (להבדיל מתפקידו כעורך) הוא באמת לא עיתונאי, הוא טוראי, הוא להגן, מצחיקול שכזה. את התפקיד של שקד באמת אפשר להעביר לאינטרנט בלי אובדן ערך משמעותי. אבל לא כך את התפקידים של, למשל, יוסי מילמן, סבר פלוצקר או נחום ברנע.
    וכן, עיתונאות היא מקצוע של nine to five, ודורשת לכל הפחות גב כלכלי כלשהו. מה שלא עולה כלום (ובזאת נכלל גם פרסום, שהוא סוג של עלות ברמת המקרו) ברוב המקרים גם לא שווה כלום.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    ראשית אין ספק שאתה צודק. אני חושב שיש הרבה מאוד תפקידים של העיתונות הממוסדת (ואני לא חושב שיש טעם להתמקד דווקא ב"פרינט") שהבלוגרים לא יכולים למלא כרע.
    אני לא חושב שהמצב שאני מתאר כאן הוא אידאלי, אבל אני כן חושב שיש הרבה מאוד ערכים של עולם העיתונות שהכרנו שהולכים ומאבדים את התוקף שלהם. הרבה מאוד עיתונאים הם מזמן לא יותר ממקורביהם של בעלי עניין, למשל. אני לא בטוח שמודלים שייגזרו מוויקיליקס הם פחות אפקטיביים מלהיות זה שמוזמן לשיחות בארבע עיניים עם שר הבטחון.
    אני גם לא חושב שכל הבלוגרים מחוייבים לאיזשהו סולם ערכים, אבל אני כן חושב שיש ביניהם לא מעט שכן משמרים משהו מהרוח שאבדה לתקשורת ההמוסדת (וכן, ברור שהם עושים את זה פחות טוב מעיתונאי שהיה מקבל שכר מלא על עבודה כזו).
    אני כן חושב גם שיש משהו חשוב באופן הבעייתי, אני מודה, שבו חלק מהרוח הזו משתמר דרך הבלוגים.
    ושוב, הנקודה שלי היא דווקא זה שמה שמאיים על העיתונות עכשיו הוא לא הבלוגים אלא הקלות שבה פייסבוק (כמשל מרכזי) מאפשר ייצור סיטונאי של תוכן חסר תוכן.
    לגבי "דיונים של ממש", ובכן, לא מזמן נזכרתי שלפני עשרים שנים היו לא מעט פולמוסים תרבותיים שחצו עיתונים, מבקרים שהגיבו לעמדות של מבקרים אחרים למשל. היום אין דברים כאלה בעיתונות, אבל הם חיים מאוד בבלוגוספירה, ואני חושב שהם חלק חשוב בקיום של איזו זירה תרבותית משותפת לכולם (גם אם ברור שאף אחד לא נחשף להכל).

    [להגיב לתגובה זו]

    רויטל סלומון Reply:

    בכל יום נתון, כמה מאמרים בעיתונות הרשמית (המודפסת, המשודרת ואפילו האינטרנט) עונים על ההגדרות שנתת וממלאים את התפקיד שהגדרת: "להציג עמדות מנומקות ולהביא את האמת את האור"? המספר שואף לאפס.

    וכמה מאמרים, אייטמים ותוכניות הם בעצם פשוט גלגול של הודעת יחצ"נות, במקרים רבים קופי פייסט פשוט? כמה עיתונים בכלל טורחים להביא את נקודת המבט הביקורתית, הנשכנית והעצמאית?

    מצחיק, שהעיתונות ממשיכה לקטר על אובדנה מול הבלוגרים הנודניקים והקוטרים, אבל הולכת בדיוק לכיוון של עיתונות חסרת משמעות, שמבוססת על הודעות של בעלי עניין, כוח והון, שמשרתת כל מיני מטרות מפחידות, אבל בוודאי לא מציגה עמדות מנומקות ובטח לא מביאה שום אמת אל האור. לבלוגר שמקבל קרם ידיים כדי לכתוב פוסט חיובי יש כבר יותר יושרה.

    סתם דוגמא קטנה: למה רק בלוגרים מנהלים מאבק עיקש נגד המאגר הביומטרי, והעיתונות הממוסדת בקושי מתייחסת למאיר שטרית ולדיקטטורה המופרעת שניהל בהובלת החוק המטורף הזה?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אז בעצם אתה מדבר לא בהכרח על העיתונות המודפסת בתור מוסד ספציפי אלא יותר על מושג הספירה הציבורית? (שבמקור אכן התקיימה בין היתר בעיתונות המודפסת).

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כן, בערך. אני מדבר על חלק מאיזה סולם ערכים של הספירה הציבורית שהתגבש במאה וחצי האחרונות (בערך) דרך גלגוליה השונים של תקשורת ההמונים. לא צריך להיצמד דווקא לעיתונות המודפסת, אבל גם אין טעם להמעיט בתפקיד החשוב שהיא מילאה (ואני מאמין שתמשיך למלא באיזשהו אופן) בסיפור הזה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. In the US, the problems started long before Facebook. First, newspapers used to be run by family monopolies, like Mozes/Nimrodi/Schocken but usually with just one or two per urban areas; this has been in decline as newspapers started buying each other out and as the Internet provided alternative sources of news. Second, Craigslist gave people an alternative for classified ads, normally the biggest source of revenue. Basically, newspapers were profitable as long as they held a monopoly on certain kinds of advertising and could charge very high rates for it, and they no longer do.

    On the other hand, what are we going to miss, anyway? In 2006, Stephen Colbert gave a satirical address to the White House Correspondents' Dinner in which he explained the media's role:

    But the rest of you, what are you thinking, reporting on N.S.A. Wiretapping or secret prisons in Eastern Europe? Those things are secret for a very important reason, they’re super depressing.

    And if that's your goal, well, misery accomplished. Over the last five years you people were so good over tax cuts, W.M.D. Intelligence, the affect of global warms. We Americans didn't want to know, and you had the courtesy not to try to find out. Those were good times, as far as we knew.

    But, listen, let's review the rules. Here's how it works. The president makes decisions, he’s the decider. The press secretary announces those decisions, and you people of the press type those decisions down. Make, announce, type. Put them through a spell check and go home. Get to know your family again. Make love to your wife. Write that novel you got kicking around in your head. You know the one about the intrepid Washington reporter with the courage to stand up to the administration. You know fiction.

    Colbert's description was completely accurate; most of what the media writes now is stenography, not journalism. Even relatively analytic columnists like Gideon Levy aren't always as perceptive as your average Hahem blogger. The basic issue with this sort of punditry is that the supply of well-informed writers is huge, but now everyone has access to the public rather than just people who were lucky enough to get a job at a major newspaper or TV station.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] טובים. בתגובה לטור של שקד, כתבו בועז כהן, יובל דרור ושחר מ"תודעה כוזבת" טורי תגובה. אחת הנקודות שחזרה […]

  5. […] לך את העבודה ומזיין את אחותך או משהו,[1] וכל מיני אנשים נכנסו לויבראציות. אבל מה שתפס לי את העין הוא דווקא פוסט של […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting