גולדן צדק!

צריך להעריך את שי גולדן.

הוא יודע לכתוב, נכון, אבל לא יותר מהרבה אחרים, לא זה העניין.

צריך להעריך את שי גולדן על הנחישות שבה סלל לעצמו דרך למקום שבו הוא נמצא עכשיו, על הראייה המפוכחת, יש יאמרו צינית ואכזרית, של עולם התקשורת כפי שהוא מתגבש היום. אפשר לזלזל בו, או לפחות לחשוד בו, במקביל, בדיוק על אותם דברים, על הנכונות להתערטל על המסך ב”מחוברים” מתוך כוונה מוצהרת להפוך ל”טאלנט”, על התפישה הבעייתית של תפקיד התקשורת בעיצוב התרבות. לא כל כך משנה איך בוחרים להתייחס אליו, שי גולדן מבין את ההווה התקשורתי יותר טוב מכל אחד אחר. לטוב ולרע.

ממש מזמן כתבתי כאן על גולדן, כתבתי אחרי שנתקלתי בו בחניון שמתחת למשרד שבו אני עובד, שבו עבדתי גם אז. חלקנו אז פלטפורמה מקוונת. גולדן הבהיק לרגע בצמרת הכוכבים של קפה דה מרקר, נכווה (או לפחות התיימר להיכוות) מהתגובות ומתשומת הלב המוגברת והחליט לפרוש לטובת בלוג בבלוגלי. מאז הוא החליף שלושה מקומות עבודה (אולי יותר), ממשיך בטיפוס הבלתי מתפשר שלו.

אבל בואו נניח לגולדן לרגע.

אבנר קשתן כתב לפני כמה ימים פוסט מוצלח מאוד על זכויות יוצרים, על התחושה המובנת של כל מיני אושיות מדיה לפיה העולם כולו עומד להשתנות (כי הילדים שגדלו עם יוטיוב קיבלו זכות בחירה!!), וגם ביקש למתן מעט את הלהט המשיחי של החזון הזה, להזכיר לנו שרוב האנושות, לרבות החלק שמוריד סרטים וסדרות למחשב שלו בלי לחשוב פעמיים, לא ממש חושבת שביטול זכויות היוצרים עומד במרכז סדר היום הפוליטי והציבורי.

כתבתי בעבר על זכויות יוצרים, ובמידה רבה אני שותף לדעתו של אבנר. אנשים, ודווקא אלה שלכאורה מצויים עמוק בחזית השינוי התרבותי, נוהגים לנתח תופעות תרבותיות מנקודת מבט מצומצמת מאוד, נקודת מבט שמזהה את הכיוון הנוכחי, מזדהה איתו, ומקווה לראות אותו מגיע לכדי מיצוי ומימוש. קל מאוד להיסחף לעמדה הזו, זו העמדה שמכריזה Information wants to be free למשל, מתעלמת מההקשר המקורי שבו נטבע הביטוי הזה, זו העמדה שמכשירה הפרה בוטה של זכויות יוצרים מצד אחד אבל גם מבטיחה איזה תגמול מעורפל למי שיצליח לייצר “תוכן איכותי” מצד שני.

עלעול אקראי בגליונות בני 16 שנים של Wired שנרכשו פעם בחנות הנוצצת של Tower Records במגדל האופרה סיפק לי, לא מזמן, הזדמנות מופלאה להיווכח עד כמה העמדה הזו, הבטוחה כל כך בעצמה ובהבנתה את העתיד טוב מכולם, יכולה להתגלות כמגוחכת.

וכאן, מעט במפתיע, גולדן חוזר לתמונה.

לפני שבועות אחדים התארח גולדן לראיון אצל ניב רסקין במסגרת “המושכים בחוטים”. הם דיברו קצת על רכילות ברנז’אית, על מסע השופינג של דנקנר אצל עיתונאי הארץ, על כל מיני דברים ששני אנשי תקשורת מדברים אחד עם השני כשהם מעמידים פנים שהם מעמידים פנים שהם לא שמים לב שיש מצלמה.

ובכל זאת, בתוך כל שכבות העמדת הפנים אפשר היה לאתר משהו מרתק אצל גולדן. פעם אחר פעם, כשהוא נשאל על העתיד או על המודל העסקי השיב גולדן, בטבעיות מלאה, שמעריב הוא חלק משמעותי בתוך קבוצת IDB, ושהוא רואה אותו כיצרן התוכן המרכזי של הקבוצה.

אז כן, אני לא אוהב את הביטוי הזה, אני לא אוהב את כל עניין התוכן, אבל גולדן, ראוי להודות, צודק. צריך להעריך אותו, כבר אמרתי?

הנה רשימה (חלקית, סביר להניח) של גופים מסחריים שאני משלם להם לא מעט כסף על הזכות להיות מחובר לעולם המקוון באופן רציף: Lenovo, Dell, Asus (שלושה מחשבים בבית), בזק, נטוויז’ן, סמסונג, אמזון (קינדל), D-Link (ראוטר), אפילו את חברת החשמל לא הייתי מזניח. אני משלם להם על הזכות להיות מחובר בכל רגע, על “הזכות הטבעית” לצרוך את התוכן שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ואיך שאני רוצה. אני משלם להם, בין השאר (אם לא בעיקר) על הזכות לצרוך את התוכן הזה “בחינם”. הרבה מאוד כסף, אתם רואים, אני משלם על ה”חינם” הזה.

ואת זה גולדן מבין.

גולדן רואה את העתיד, הוא רואה אותו אחרת מנביאי האוטופיה הדיגיטלית, גולדן רואה את הסימביוזה המתהווה בין זרועתיה של התשלובת המכונה קבוצת IDB, את העתיד שבו נמשיך לשלם הרבה מאוד כסף בעד האשליה שאנחנו יכולים לצרוך מה שבא לנו, מתי שבא לנו, להאמין שאנחנו לא משלמים על זה כלום.

צריך להעריך את שי גולדן, אם לא על שום דבר אחר, לפחות על זה.

2 תגובות ל“גולדן צדק!”

  1. מאת ספקניסטן:

    זו פרשנות מאוד מרחיבה לדברים של גולדן, אני לא בטוח עד כמה הוא שותף לראייה הצינית(?) מפוכחת(?) שלך את ה"אינטרנט החינמי"

    [להגיב לתגובה זו]

  2. שחר, אני לא בטוח שאני מבין את מה שאתה מנסה לומר כאן. מאז ומתמיד הייתה הפרה בין האינפורמציה שרוצה להיות חופשית, ובין החומרה הפיזית שמאפשרת זו. כל עוד אי אפשר לשכפל חומרה באותה הקלות שבה אפשר לשכפל אינפורמציה, מן הסתם תשלם לספקי החומרה והתשתית. אני לא מבין איך זה קשור.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting