Ever get the feeling you’ve been cheated?

אזהרה: פוסט זה כולל ספוילרים מהותיים, גם ברמת העלילה וגם ברמת הרעיון לספרו של גבי ניצן “שובה של המלכה”. ראו הוזהרתם.

אז קניתי וקראתי את שובה של המלכה, ספר ההמשך לבאדולינה, ועכשיו אני ממש כועס על גבי ניצן.

זה לא ממש מפתיע.

במידה רבה קניתי וקראתי את שובה של המלכה במטרה להתעצבן על ניצן.

חשבתי שאכעס על המעטה הדק, כמעט לא קיים, למניע הכלכלי הברור לכתיבת הספר, על ההחלטה לנסות לשחזר את ההצלחה המסחרית המפתיעה של באדולינה, על הצעדים המסחריים שנעשו במקביל כדי להרחיב ולמתוח את המותג הבאדוליני.

חשבתי שאכעס על האידאולוגיה הבעייתית כל כך של ניצן (למרות, בעצם בגלל, שאין בכלל מילה כזו בבאדולינית), על היומרה להטיף לאנשים למצוא את המלך שבתוכם בלי קשר לתנאי חייהם החומריים, בזמן שהספר שזור תיאורי ארוחות במאות דולרים ודמויות שעבורן “כסף הוא לא בעיה”. חשבתי שאכעס על העלילה הקלושה, על הדמויות השטוחות. חשבתי שאכעס על האופן שבו ניצן מנסה להיות מודע לכל הביקורת שנכתבה כבר על באדולינה ולהשיב לה בין השורות, מעמיס על הספרון הקטנטן הזה הרבה יותר מודעות עצמית מכפי שהוא יכול לשאת.

צדקתי, פחות או יותר, אני באמת כועס על כל אלה, אבל פסקה קצרה אחת באמצע הספר הצליחה להסיט את הכעס שלי מכל אלה ולרכז אותו בה. אני כועס על ניצן בעיקר כי הוא בגד בחוזה הבסיסי בין סופר לקוראיו, והבגידה הזו מרתיחה אותי.

אבל קודם קצת רקע.

ניצן היה אליל נעוריי, בערך מאז שהפציע בכותרת ראשית עם “בגבו למצלמה”, אהבתי את הכתיבה המושחזת, את הדעתנות הפוליטית, את האומץ להביא אז לעיתונות גם נושאים לא מוכרים של איכות הסביבה, אהבתי את הפמיניזם הלא מתנצל שלו בחלוקת אות מיסטר פיגי. אהבתי את ניצן גם בימיו בחדשות, פעמיים בשבוע קניתי את העיתון רק כדי לקרוא אותו. אהבתי אותו גם כשחרג מהפוליטי, כשטען שבקבוק שמן זית הוא העדות האמיתית למטבח ביתי ראוי לשמו (הרבה לפני שזה היה ברור לכולם). אפילו כשנשלח לעבור טיפול קוסמטי כחלק מסדרת כתבות על “הגבר החדש” אהבתי אותו.

ואז הוא נעלם. להרבה זמן.

את באדולינה, הספר, לא קראתי. אבל קראתי את שמונה הרשימות של ניצן ב”תרבות מעריב” שהפכו לספר ההוא בסופו של דבר. זאת היתה החזרה של ניצן לחיי, אחרי ההיעלמות ההיא. ניגשתי לקריאה בהתרגשות עצומה, על גבול חרדת קודש. משבוע לשבוע התגברה האכזבה, ובכל זאת גררתי את עצמי עד הסוף.

קצת אחר כך, אני חושב שזה היה במקביל להפגנות הסוערות בסיאטל התיישבתי וכתבתי מייל לניצן. האשמתי אותו בכך שבגד בי, אמרתי לו שהוא אמור היה להיות הקול הישראלי של המחאה העולמית ההיא. אמרתי גם שאני יכול להבין שאין לו כוח למשימה כזו, שהיא לא מתאימה לו כרגע, שמותר לו לעסוק באישי. כתבתי לו שזכותו לזנוח את הפוליטיקה, אבל שאין לו זכות להטיף לכולם לזנוח אותה.

ניצן השיב לי, מעט במפתיע. אני כבר לא זוכר מה בדיוק הוא כתב (תיבת האימייל ההיא נמחקה עם סיום התואר הראשון שלי), למיטב זכרוני זה היה משהו בסגנון “אבל זה בכלל לא מה שכתבתי בבאדולינה”.

עכשיו, יותר מעשור אחרי שהוא אכזב אותי בבאדולינה, עשור שבו לא טרחתי לעקוב אחרי כל דבר שעשה, מסתפק בהיתקלויות אקראיות בעיתונים מתחלפים, קניתי וקראתי את שובה של המלכה. את האכזבה וההתפכחות כבר עברתי מזמן, הפעם, כאמור, באתי כדי להתעצבן.

עלילת הספר, עד כמה שיש כזו, מתרכזת בהחלטה של המספר\ניצן, אחרי שאיבד את “הגל הבאדוליני”, להיאחז בשביב מידע שקיבל כדי לנסות ולאתר את מלכת באדולינה, בה, הוא מבין באיחור, הוא מאוהב כבר שנים בלי לדעת זאת.

כבר בפתיחה פוגש ניצן בג’יפסי, מישהי שהכיר בעברו הרחוק בהודו, הם עוקצים זה את זו ועוזרים זו לזה, ואז בשלב מסויים, בערך באמצע הספר, הם גם שוכבים זה עם זו. זה אמור להיות כחלק מתהליך שעובר על שניהם או משהו כזה, וזה מתואר באופן מעט מגושם ומאוד מביך כמו אירוע קוסמי (לעבור איתה את הסף, למצוא חיים… מתמזגים ככה זה בזה ובעולם כולו…).

ביום שאחרי, ניצן פוגש את מלך באדולינה, קורים כל מיני דברים, ואז ג’יפסי מזמינה אותו לישון אצלה על הספה, מוסיפה גם ש”מה שקרה אתמול בלילה לא יוכל לקרות בשום לילה אחר”.

ואז כותב ניצן

היא כנראה צודקת. ואני אכן יודע ששום דבר נוסף לא יקרה בינינו. ג’יפסי ואני לא צועדים אל השקיעה בסוף הסיפור, אנחנו ממש לא בז’אנר הזה.

(ההדגשה שלי)

אתם יודעים מה קורה בסוף הסיפור? נכון. ג’יפסי והמספר\ניצן צועדים אל השקיעה.

ועל זה, יותר מכל דבר אחר בספר, אני לא מצליח לסלוח. בעיקר כי אני חושב שזו בחירה מכוונת מאוד של ניצן, בחירה אידאולוגית.

יש לי, ראוי לציין, חיבה לרעיון של מספר לא אמין, למרות שלא תמיד הרעיון הזה מבוצע כהלכה. אני דווקא אוהב לגלות, בדיעבד, איך ההיצמדות לנקודת מבטו של המספר יצרה תמונה מעוותת של המציאות הסיפורית, אני אוהב את העמימות שמספר בלתי אמין מאפשר, את האי-וודאות שהוא יכול להשאיר בי, כקורא, גם בסיומו של הספר. זה לא מה שניצן עושה בפיסקה הזו. מה שניצן עושה כאן, לא כמספר, אלא כמחבר, אולי בעצם כסופר, זה לשקר לקורא במצח נחושה. לא מספר לא אמין אלא סופר לא הגון.

ניצן מעביר בשנים האחרונות סדנת כתיבה תחת הכותרת “מי כותב את החיים שלי?”, עליה הוא (אני משער שזה הוא) כותב

“מי כותב את החיים שלי?” היא סדנת יום מרוכזת, יצירתית ומפתיעה שבה מתורגמים הרעיונות האלה לכלים מעשיים ופשוטים, שבעזרתם אפשר לשנות את המציאות ולכתוב כרצוננו את הפרקים הבאים של חיינו.
במהלך הסדנא ניכנס אל אחורי הקלעים של תסריטי-חיינו, ודרך תרגילי כתיבה והתבוננות נלמד איך להפוך את העט למטה קסמים של ממש, כזה שיכול לספר את סיפור חיינו מחדש.

(ההדגשות שלי)

זה, בסופו של דבר, גם המסר המרכזי של שובה של המלכה, זה המסר שבשמו מרשה לעצמו ניצן לשקר לקוראים שקר גס באמצע הספר, בטענה שאנחנו ממש לא בז’אנר הזה ואז להחליט, לקראת סופו שזה דווקא כן הז’אנר.

זה המסר שניצן מבקש למכור לקוראיו, זה מה שהוא מבקש להעביר לתלמידים בסדנאות שלו, הרעיון שכל אחד מאיתנו הוא הסופר והתסריטאי של חייו, שביכולתו להחליט כאן ועכשיו שהוא משנה את התסריט הזה, מחליט להפוך את מה שחווה עד היום כדרמה ריאלסטית מלנכולית לקומדיה רומנטית קלילה. יש לי, כאמור, לא מעט בעיות עם המסר הזה ועם ההשלכות הפוליטיות שלו, אבל יש לי גם, במקביל, לא מעט כבוד למסר הזה, במידת מה אני מוכן להאמין בו, לפחות בחלקים ממנו.

אבל בשם המסר הזה, כבר אמרתי, ניצן מרשה לעצמו לבגוד בחוזה הבסיסי ביותר שאני יכול לחשוב עליו בין סופר לבין קוראיו. אילו היה מתפרסם שובה של המלכה בהמשכים כמו קודמו, אילו היה מתחזה ליומן שנכתב בזמן אמת, הייתי יכול לוותר לניצן על השקר הזה. אילו היה מופיע המשפט הזה, בשינוי קל מאוד, כתשובה שהוא נותן לג’יפסי במסגרת הדיאלוג ביניהם הכל היה נראה אחרת. אבל כיוון שלא זה המצב, כיוון ששובה של המלכה מוגש לנו כספר שכתיבתו כבר נשלמה, כיוון שהאזכור של ג’יפסי בגוף שלישי מבהיר לנו שניצן פונה ישירות אל הקורא ברגע הזה, הרי שניצן משקר לקוראיו. כן, בדיעבד יש שם איזה “כנראה”, ויש גם יכולת להיאחז בפער הזעיר מאוד במקרה הזה שבין המספר לבין המחבר לבין המחבר המובלע, ועדיין, במרכזה של אחת הנקודות החשובות ביותר של הספר עומד שקר.

זה מכעיס אותי כקורא ממש כשם שהיה מכעיס אותי למצוא את מחברו של ספר מתח משקר לי באשר לזהות הרוצח, אבל זה מרגיז אותי עוד יותר כשאני חושב על האופן שבו השקר המכוון הזה משרת את אידאולוגיית “מי כותב את החיים שלי?” של ניצן.

 

דממה דקה ל“Ever get the feeling you’ve been cheated?”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting