תוגת הישראליוּת בניכר – מחשבות פזורות על הרומנים של מאיה ערד

קלישאה מקובלת (ולפיכך נכונה מן הסתם) טוענת כי הרומן הראשון של כל סופר משמש גם, אולי בעיקר, כדי להיפטר מכל המטען האוטוביוגרפי המחפש דרך לצאת החוצה, רק אחרי השחרור של אותו מטען חופשי הסופר לצאת לדרך עצמאית ולחפש את הקול הספרותי שלו. במקרה של מאיה ערד, נדמה לי לפחות, אפשר לאתר מאוד בקלות את אותו שחרור קיטור אוטוביוגרפי בשלושת הרומנים שפרסמה עד היום.

ההקדמה הזו אינה באה לבטל את ערכם הספרותי, נהניתי מאוד משלושתם, ואני חושב שהם ראויים לשבחים שקיבלו, היא כן באה להכשיר את העיסוק החטטני משהו (אולי) במערכת היחסים המורכבת שמנהלת ערד עם הישאליוּת לאורך שלושת הרומנים האלה.

הערה סגנונית לא קשורה לכאורה: את שבע מידות רעות (חרגול \עם עובד 2006), הרומן הראשון של ערד, יצא לי לקרוא דווקא אחרי שני הרומנים המאוחרים יותר שלה. כיוון שהציר העלילתי שלו הוא מאבק על קבלת משרה אקדמית נחשקת וכיוון שהעברתי לא מעט שנים במסגרת האקדמית, נהניתי ממנו מאוד. יחד עם זאת, בעודי קורא את פרקי הפתיחה שלו מצאתי את עצמי חושב שיש בהם להעיד על הבוסריות של ערד ככותבת פרוזה בשלב ההוא של הקריירה שלה. מעט אחר כך יצא לי לקרוא את אותם פרקים בקול, החוויה, אני חייב להודות, היתה שונה באופן מפתיע. מה שנדמה כמניירות ילדותיות בקריאה חרישית הפך למוצלח בהרבה כשנקרא בקול.

מכאן ואילך ספולירים אפשריים לשלושת הרומנים (ובעיקר לשבע מידות רעות וחשד לשיטיון).

סצינות הפתיחה של שבע מידות רעות ממוקמות באופן מדוייק מאוד באוקטובר 1999, כשנה לפני איוש המשרה שהתחרות עליה תניע את העלילה כולה. ערד נוקבת בתאריך המדוייק של פתיחת העלילה (23 באוקטובר 1999) ומדייקת גם בתאריך שבו חל ראש השנה העברי באותה שנה. מצד שני, באופן קטנוני ומעצבן למדי, התאריך המדובר נפל באותה שנה דווקא ביום שבת, מה שאינו מונע ממכון המחקר שבו נפתחת העלילה להיות פעיל לחלוטין באותו יום, לרבות נוכחות של החוקר הישראלי, דוביק, שאמור להיות שומר מצוות, או לפחות מקפיד על מנוחה בשבת, כפי שמתואר בהמשך.

עמודים ספוורים לתוך הספר אנחנו מוצאים את אותו דוביק, שכבר הובטחה לו משרה באוניברסיטת בר אילן מתנצח עם חוקר ישראלי אחר, יואב עברון. עברון הוא “שמאלני קיצוני” (עד כמה שניתן להבין מהטקסט), דוביק הוא שומר מצוות, אבל מתון (הוא מזמין מנה חלבית במסעדה לא כשרה). שניהם, ככל הנראה, שותפים לראיית הכיבוש כחטא. דוביק מתיימר להיות פרגמטיסט, מצדיק את המשרה בבר אילן כהזדמנות “לשנות מבפנים”, עברון נוקשה יותר בעמדותיו. גם בהמשך הספר הם שוקעים בויכוח ערני על הפוליטיקה הישראלית.

אבל יש משהו סטרילי מאוד בויכוחים שלהם. השנה היא 1999 כאמור, ראשית ימיו של אהוד ברק כראש ממשלה, השמאל הישראלי, חלקו הגדול לפחות, עוד תולה בו תקוות, שמח בנצחון הגדול שנחל בבחירות, תהליך השלום אמור להבשיל סוף סוף, להגיע לסיומו המאושר. אבל עברון ודוביק מנהלים ויכוח שכאילו נתלש משעת מחנך אקראית מתישהו בארבעים השנים האחרונות, לא מתייחסים לשום דבר מהותי שאכן קרה בישראל בתקופה ההיא (למעט האזכור ההכרחי של רצח רבין).

בהמשך הספר, קצת יותר משנה אחר כך מוצא את עצמו עברון מתלבט אם לקבל משרה שהוצעה לו באוניברסיטת תל אביב. יש לו סיבות טובות מאוד לקבל את המשרה המדוברת, כלכליות, אישיות ומשפחתיות. דווקא הפוליטיקה נעלמת פתאום כלא היתה. השנה היא 2001 להזכירכם, אחרי מהומות אוקטובר, אחרי הקריסה הכואבת של קמפ דייויד, בלב האינתיפדה השנייה, לקראת מחיקתו הבלתי נמנעת של השמאל הישראלי. אבל עברון, שקודם הוצג כדמות פוליטית מאוד, שהצהיר שרגלו לא תדרוך ב”אוניברסיטת יגאל עמיר”, לא מתייחס כלל למצב הפוליטי החדש בישראל בבואו לקבל החלטה חשובה כל כך.

הישראליות של שתי דמויות בספר (אחת מרכזית מאוד, אחת שולית למדי) אם כן, היא שטחית מאוד. יכול להיות, אני מנחש, שערד כתבה את הספר מתוך מחשבה או תקווה שיתורגם לאנגלית שאין טעם להכביד על עלילתו במה שייראה כלא יותר מניואנסים פוליטיים לקורא האמריקאי. יכול להיות שאני טועה. זה לא כל כך חשוב. הספר הזה נוגע בשלב רגיש בחייה של ערד (ושל בן זוגה רויאל נץ שהקריירה האקדמית שלו מזכירה מאוד את זו של עברון) השלב שבו התקבלה ההחלטה להשתקע בארצות הברית ולהשאיר את ישראל, אולי את הישראליות, מאחור. השטחת הישראליות לכדי אותם ויכוחים פלקטיים שמנהלים עברון ודוביק בראשית הספר היא חלק הכרחי במנגנון המאפשר את הניתוק הסופי, ולו לכאורה, הזה.

לרומן השני של ערד, אמן הסיפור הקצר (חרגול \עם עובד 2009), כבר התייחסתי בעבר, אבל לא בדיוק בהקשר הנוכחי. ראוי להבחין שאמן הסיפור הקצר הוא הרומן הישראלי היחיד של ערד – כלומר היחיד שעלילתו מתרחשת בישראל. איני בקיא במיוחד בנבכי עולם הספרות הישראלי, ומעטות הדמויות ברומן שהצלחתי לזהות למי הן רומזות, אבל ברור שיש בו גם אלמנט משמעותי של סגירת חשבון עם חלקים בעולם הספרות הישראלי.

מעל הכל, אולי, יש בו ביקורת על העולם הספרותי שדרש מערד “להתבגר” ולנטוש את משחקי הסגנון והצורה של יצירותיה המוקדמות (מקום אחר ועיר זרה וצדיק נעזב המחורזים, ואוסף הנובלות תמונות משפחה שיצא לאחר שבע מידות רעות) לטובת הסוגה הנכונה של הרומן.

ערד, במידה רבה, בוחרת בספר הזה לירוק יריקה חיננית, לא מתריסה או אלימה מאוד, אל הבאר ממנה היא שותה, לבקר את הסגירות ואת הקרתנות של עולם הספרות הישראלי למרות, אולי בגלל, האופן האוהד מאוד שבו קיבל אותה.

בחשד לשיטיון (חרגול \עם עובד 2011), הרומן האחרון, לעת עתה, של ערד, היא חוזרת שוב לזירה המזכירה מאוד את זו של שבע מידות רעות – זוג ישראלי לשעבר באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית. רותי, שמנקודת מבטה אנחנו מקבלים את הסיפור, נשואה לגיורא, פרופסור מבריק להנדסה, על סף פרישה. חיי האקדמיה המצטיירים בספר הזה הם נינוחים למדי, הרחק מהתחרותיות השוחקת של רומן הביכורים. שניהם כבר החליטו מזמן לוותר על הישראליות שלהם, כמו גם על האפשרות להביא ילדים, רותי מצידה החליטה לוותר גם על שאיפותיה המקצועיות לטובת גיורא.

כל ההחלטות האלה, שלכאורה התקבלו מזמן ובשיקול דעת, תתגלינה כפחות החלטיות במהלך הרומן הודות לתהליך שנפתח בפלישתה הלא מתוכננת של הישראליות, בדמות זוג צעיר של אקדמאים ישראליים לחייהם השלווים של השניים.

מהר מאוד מערער התהליך הזה את שגרת חייה של רותי, ערעור המגיעה לשיאו לקראת סוף הספר בנסיון התאבדות. הישראליות, למראית עין, ובעיקר חוסר היכולת להשתחרר ממנה באמת, אחת ולתמיד, מוצגת אם כן, כאיום קיומי שכמעט מביא למותה של רותי.

אבל משהו אחר קורה באותם עמודים. רותי שלמדה לחיות נכון כמצוות קליפורניה, שמקדישה לא מעט זמן ומאמץ לטיפוח עצי הפרי שלה, שמקפידה על הליכות ספורטיביות בגבעות שליד ביתה, שגאוותה על מטבח בריא ומודרני, בוחרת באותו יום ממש לחגוג לעצמה יום הולדת “כמו פעם”. היא מכינה לעצמה את אותה עוגת צנע כבדה, שמנה וחסרת ערכים תזונתיים שהיתה אימה מכינה לה בילדותה. לא רק שהיא מכינה אותה, היא גם אוכלת ממנה עוד ועוד באותו ייאוש שמוביל גם לנסיון ההתאבדות.

העוגה הזו, שהיא חריגה קיצונית כל כך מאורח החיים שאימצה רותי לעצמה, שגם היא, לא פחות ואולי יותר מאותו זוג מאיים ומטריד, חזרה בוטה של הישראליות לחייה, היא שמרפדת את מערכת העיכול שלה, סופגת את מנת היתר של הכדורים שנטלה, ובסופו של דבר מצילה את חייה.

הישראליות, שהושטחה בשבע מידות רעות, מתגלה בחשד לשיטיון, אם כך, כמורכבת, דווקא על רקע הבחירה לנטוש אותה. זו בחירה בלתי אפשרית, אומרת ערד, בחירה שאין דרך לבצע אותה עד תום (הפוליטיקה הישראלית, אגב, כמעט נעדרת מהספר, אלא אם בוחרים לקרוא את העיסוק במחירי הנדל”ן בתל אביב על רקע מחאת הקיץ האחרון). היא לא מרפה לעולם, ויש בה יכולת להרוס ולהחריב, אבל היא גם זו שאחראית לגאולה של רותי.

על הרקע הזה ראוי לחזור לרגע לביקורת של אמן הסיפור הקצר על הספרות הישראלית, ביקורת שחלקים ממנה ניסחו ערד וחבריה מפורשות בכתב העת הו! ערד של חשד לשיטיון אולי אינה חוזרת בה מהביקורת הזו, אבל היא מודה שאותה עוגה ילדותית של סצינה ספרותית נלעגת ופרובינציאלית משהו היא גם שהצילה אותה מגורלה של רותי.

2 תגובות ל“תוגת הישראליוּת בניכר – מחשבות פזורות על הרומנים של מאיה ערד”

  1. אמנם קראתי רק את שבע מידות ואמן הסיפור, אבל ההתרשמות שלי היא שערד אינטליגנטית, כותבת היטב, חדה וכו' אבל גם שונאת אדם. לפחות בשני הספרים שקראתי אין אמפתיה לאף אחת מהדמויות אלא רק לעג.
    על רקע זה הייתי מפרש את היעדר הפוליטיקה הזועמת של עברון דווקא בשלב בו מונחת לפניו הצעה ממשית למשרה כעוד אצבע שערד מפנה אל הצביעות האנושית (במקרה הזה של השמאל האקדמי).

    מצד שני, לא הייתי דורש בכתרי אותיות. אולי פשוט התפלק לה, כמו שהערת על אי הדיוק בתאריכים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני רוצה לסגת קצת מהתגובה הקודמת. בדיוק סיימתי לקרוא את חשד לשיטיון והוא דווקא די מעודן, אפילו אמפתי, ביחס לדמויות שלו (בעצם יש בספר דמות אחת, השאר רק ניצבים, כלים ספרותיים, למרות שגיורא ולא רותי, הוא לדעתי הדמות העגולה).

    כמה מחשבות בעקבות הקריאה:
    1. וואו – כמה אמפתיה לרותי שחוסר הסימפטיות שלה יכול היה לפרנס יצירה פרודית וארסית.
    2. מצד שני, היה פחות כיף לקרוא. כנראה שאני נהנה מהרישעות יותר ממה שאני מוכן להודות (ולצקצק אח"כ).
    3. איכשהו הספר נראה לי קצת דידקטי. מין החטא (או הפגימה) ועונשו. וסוג של גאולה קטנה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting