ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים

ב-23.11.2011, במסגרת סקירת העיתונות היומית, כתב שוקי טאוסיג כמה דברי טעם על מוסף ספרים של הארץ. טאוסיג נאחז אז בהחלטה מעניינת ונדירה של עורך המוסף (שגיא גרין) להקדיש סיקור רחב מהרגיל לספר החשוב “נשים לגופן”.

על רקע שגרת המקריות של המוסף, הפרויקט הצנוע הזה בולט בכך שהוא מציע את קיומה של יד מכוונת – של עורך – מאחורי הצבר הטקסטואלי שהוא המוסף.

אמר טאוסיג, וטען כי יש בפרויקט הזה כדי לסמן כיוון עריכתי שראוי לו למוסף ספרים לאמץ. הסכמתי אז עם כל מילה של טאוסיג. מעט יותר מחודש חלף וביום רביעי שעבר (28.12.2011) במוסף ספרים, כך נדמה, שעו לעצתו של טאוסיג ופרסמו מוסף המוקדש כולו לנושא אחד. למיטב זכרוני לא היו גיליונות כאלה בעבר (היו גיליונות נושא ליום העצמאות וליום השואה שסקרו במקובץ ספרים בנושאים רלוונטיים, ויש כמובן גיליונות פתיחת\סיכום שנה). לא רק הבחירה בנושא לגיליון היא חריגה, באופן נדיר מאוד, אולי חסר תקדים עבור המוסף, הוא כלל גם שלושה או ארבעה מאמרים רחבים שאינם מוקדשים לספרים כלל.

הגיליון, חשוב לי לציין, מוצלח מאוד. קראתי את כולו כדי לכתוב את הפוסט הזה, אבל ראוי לומר שהקריאה היתה מהנה ברובה המכריע, ושסביר להניח שהייתי קורא כמעט את כולו גם בלי תחושת החובה.

הייתי אמור, אם כך, להתמוגג מהגליון הזה, מתוכנו כמו גם מהכיוון העריכתי שהוא מסמן. במקום להתמוגג אני מרגיש צורך לטעון שנעשה כאן מעשה נבלה תרבותי (טוב, קצת נסחפתי אולי, אבל רק בגלל שבארץ האמורי אמרו שצריך לקלל).

צילום:אלון רון

זה מתחיל על שער המוסף. תמונה של איתי טיראן מתוך הפקה עכשווית של “קברט” בתיאטרון הקאמרי. טיראן, בתפקיד מנחה הקברט, שונה מאוד מהגירסה הקולנועית של ג’ואל גריי שהתקבעה בזכרון הקולקטיבי. בקרחת בוהקת, איפור לבן המשווה לו חיוורון מפלצתי ובידיים פרושות לצדדים. טיראן של הקאמרי ושל שער המוסף מזכיר הרבה יותר דמות מיצירה פוסט-ויימארית חשובה אחרת, את מפיסטו מתוך העיבוד הקולנועי לספרו של קלאוס מאן מ-1936.

הכיתוב על שער המוסף מבטיח הרבה מאוד

רגע לפני הסערה

מהמחזמר “קברט” דרך “ספר ברכט” והאופרה “מהגוני”, ועד תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני. מדוע התרבות והספרות שפרחו בגרמניה בתקופת רפובליקת ויימאר, לפני עליית הנאציזם, ממשיכות לעורר השראה ומה הרלוונטיות שלהן לישראל העכשווית? גיליון מיוחד

קשה לטעות בסאבטקסט של הכיתוב הזה, אני חושב.

עמוד הפתיחה של הגיליון מוקדש לציטוט, מעט חסר הקשר, של שני שירים מתוך האופרה “עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני”. נכון, מאז ימי הטור האישי של הנדלזלץ אין למוסף ספרים “מאמר מערכת”, ואף על פי כן, בהתחשב בהחלטה החריגה, הייתי מצפה למצוא שם כמה מילות הסבר, אולי של עורך המוסף, שגיא גרין, אולי של עורך הגיליון, אבנר שפירא.

בהיעד מילות הסבר שכאלה קשה שלא להתייחס למאמרו של אורי אבנרי הפותח את הגיליון כאל תחליף ארוך לאותו מאמר מערכת נעדר. גם באתר הארץ מתנוסס המאמר הזה של אבנרי מעל שאר הטקסטים בפרויקט, זוכה לכותרת גדולה ובולטת יותר מהם (“המחזמר קברט הוא תמרור אזהרה לכולנו”).

המסר של אבנרי חד וברור, נוקב מאוד, מגיע לשיאו בפסקאות הסיום.

זה כבר קורה אצלנו בשטחים הכבושים. אבל השטחים הכבושים רחוקים מהעין ומהלב. האזרח המצוי אינו מעלה על דעתו שזה יכול לקרות אצלנו בבית. ובכן, זה יכול גם יכול.

בכל סוף שבוע מלאים אצלנו מועדוני הלילה עד אפס מקום, כמו הקברט המוצג במחזמר. שותים, רוקדים, צועקים, מתקוטטים, נהנים. כמו שם. כדאי ללכת ל"קברט" כדי לזכור מה קרה שם – ואיך זה נגמר.

אם אנחנו רוצים שעולם המחר יהיה "שלנו", שדורות הבנים, הנכדים והנינים יוכלו "להיות עם חופשי בארצנו" – מוטב לדאוג לכך היום.

אין לי כוונה להתווכח עם המאמר של אבנרי או עם המסקנות שלו, במידה רבה אני מסכים איתו בסופו של דבר. יש לי מחלוקת של ממש עם הבחירה העריכתית של כיתוב השער והמסר של אבנרי, ועם הפער בין הקריאה החד-משמעית שלהם את “הלוונטיות של ויימאר לישראל העכשווית” לבין התמונה המורכבת בהרבה שעולה, הלכה למעשה, מקריאה של המוסף על כל חלקיו.

מאמר מתורגם של אריק הובסבאום, שחווה, ממש כמו אבנרי, את קריסתה של רפובליקת ויימאר על בשרו, מזכיר לנו שתי סיבות מרכזיות לכך שהתרבות הויימארית מרתקת אותנו עד היום. הראשונה היא כמובן הידיעה שבדיעבד, העובדה שאנחנו כבר מכירים את סוף הסיפור, ידיעה שמשווה לויימאר ממדים אפיים שקל מאוד, קל מידי, להשליך מהם לכל בירה תרבותית במערב במאות האחרונות. הסיבה השנייה, וקל לשכוח אותה, היא שברלין הויימארית היתה מתמודדת מרכזית מאוד (אולי אפילו המנצחת הברורה) בתחרות על תואר בירת התרבות האירופית. קשה, לפיכך, למתוח קו ישר וברור כל כך בין מועדוני הלילה המלאים עד אפס מקום של תל אביב בימינו לבין העשייה התרבותית השוקקת של ברלין ההיא.

תזכורת נוספת, חשובה לא פחות, שניתנת לנו במאמר של הובסבאום, היא סיפורה של השבריריות הידועה מראש של רפובליקת ויימאר, ששרדה בסך הכל 14 שנים, שנולדה והתקיימה בצל התבוסה של מלחמת העולם הראשונה, שכמעט אף זרם פוליטי בגרמניה של אז לא היה שלם עם עצם קיומה, כבר מהרגע הראשון. כל אלה מטילים צל כבד על הקלות שבה אבנרי והמוסף מבקשים לערוך אנלוגיה ישירה כל כך בין השם והאז לבין הכאן והעכשיו.

מאשה צור-גלוזמן, בביקורת מרתקת על “איש קטן, לאן?” של הנס פאלאדה, בוחרת להתעכב על הכשלון המסחרי של הספר בישראל של היום בניגוד להצלחה המדהימה של “לבד בברלין” מאת פאלאדה בשנה שעברה. בכך היא מחזקת את הטענה של הובסבאום בדבר הרלוונטיות של ויימאר דווקא מתוך ידיעת הסוף, ואולי, במידת מה, אפילו סותרת את הטיעון המרכזי של המוסף כולו.

אם "לבד בברלין" הוא תיאור מפוכח ושבור לב של המציאות הקיצונית ביותר בעידן המודרני, הרי "איש קטן, לאן?" הוא ספר שכוחו יפה כמעט לכל תקופה בהיסטוריה האנושית.

איש קטן, לאן? הוא היצירה הויימארית היחידה (במובן זה שנכתבה בימי ויימאר על המציאות הויימארית) שנסקרת במוסף. הוא לא נכתב בדיעבד, לא נאצר בדיעבד (כמו תערוכת האקספרסיוניזם הגרמני) ואינו משל נבואי של יוצר מגוייס פוליטית הזוכה לקריאה שבדיעבד (כמו מהגוני של ברכט). ויימאר, כפי שנכתבה בזמן אמת, טוענת צור-גלוזמן, רלוונטית לימינו באותה מידה שהיא רלוונטית לכל זמן אחר כמעט. כן, עלייתו המסתמנת של הנאציזם מבצבצת בעלילה, אבל לא באופן שמצליח להלך עלינו באותו קסם אפל של היצירות האחרות המוזכרות כאן.

עוד יש בגיליון סקירה מצויינת של אדמיאל קוסמן את התיאולוגיה היהודית של ויימאר, והתרפקות על הסיכוי שהיה בה להצמיח זרם דתי של יהדות הומניסטית. הרלוונטיות לישראל של היום זועקת כמובן, אבל לא באופן שנרמז בפתיחת הגיליון. גם הסקירה של שולמית וולקוב את הביוגרפיה של רתנאו מהדהדת למציאות של היום, וגם כאן מכיוונים מפתיעים מאוד (זה ככל הנראה הטקסט היחיד שיצא לי לקרוא בו ולחשוב באופן חיובי משהו על קשרי הון-שלטון).

לא לכל הגיליון התייחסתי כאן, גם לא לציטוטים הנבחרים מיצירות ויימאריות המשובצים בו תחת אותה כותרת של “רגע לפני הסערה” (רובם מיצירות שנכתבו בדיעבד, אחרי עליית הנאציזם, אם לא אחרי המלחמה והשואה).

כן, כפי שכבר אמרתי, מדובר בגיליון מרתק ומצויין שראוי לקרוא חלקים נרחבים ממנו לפחות. אלמלא היותו חריג כל כך הייתי מתמוגג ממנו. אילו, נניח, היה מקובל שמוסף ספרים יקדיש גיליונות לניתוח רחב של תופעה תרבותית על בסיס קבוע מספר פעמים בשנה הייתי שמח להתפעל מהגיליון הזה כבחירה מוצלחת מאוד (גם אם הייתי חולק מעט על כיתוב השער החד-משמעי מידי לטעמי). כיוון שמדובר בהחלטה חסרת תקדים במוסף קשה להימנע מהתחושה שהבחירה הזו משדרת “שעת חירום”, אולי קריאה לדגל של שוחרי התרבות באשר הם.

תוכן הגיליון, כאמור, מגלה תמונה מורכבת ועשירה בהרבה, אבל מה שיוותר ממנו, בסופו של דבר, צרוב בתודעת קוראיו, הוא תמונת השער והכיתוב, חרון האף האפוקליפטי של אבנרי והבחירה המרגיזה של הארץ לייצר מראית עין של אנלוגיה גודווינית ישירה בין ברלין 1933 לבין תל אביב 2012.

זילות השואה, ראוי לזכור, אינה נחלתם הבלעדית של ילדים חרדים שעונדים טלאי צהוב.

14 תגובות ל“ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים”

  1. אני באמת ובתמים לא מבין מה עניין "זילות השואה" לכאן. הנאצים עשו דברים חוץ מהשואה, וניתוח ואפילו השוואה בין התמוטטות ויימאר ועליית הנאציזם לבין המצב היום בישראל (מופרכת עד כמה שתהיה השוואה כזו) לא בהכרח קשורים לשואה או לזילותה (בניגוד לטלאי צהוב ומדי אסירים במחנות, שכן מתייחסים באופן ישיר לשואה).

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    טוב, המשפט הזה הוא באמת קצת על תקן סיום דמגוגי שמשום מה הרגשתי צורך לספק. אני עדיין חושב שההיאחזות ברפובליקת ויימאר כנקודת משען עושה שני דברים ושניהם בעייתיים מאוד לטעמי.
    ראשית הוא מותח אנלוגיה חזקה מאוד בעודו משתחרר מהצורך לתקף אותה.
    שנית, כיוון שאנחנו כאן בישראל וכיוון שסוף הסיפור כבר ידוע היטב הוא כן מעלה את השואה לדיון, אבל הוא עושה את זה באופו פחדני, כאילו קורץ לקוראים האינטלקטואלים מבלי להגיד את הדברים במפורש, בכך הוא מצליח לספק להם גם את תחושת הצדק האבסולוטי העומד לצידם וגם מתחמק משימוש מפורש בזכר השואה באופן שיאפשר לו להמשיך להתנשא על מי שכן זורק את השואה בגלוי ובגסות חסרת הצדקה לכל דיון פוליטי.

    [להגיב לתגובה זו]

    אורי יד ושם Reply:

    לטעון שהיום ישראל נמצאת במצב ווימארי לא קשור בכלל לשואה לערבים שאורי אבנרי מנבא בכלונו…… הבעיה שהאורי אבנרי דומיו (למשל אנשים כמו גדעון לוי וגדעום ספירו) מתבלים כל כתבה שלהם על הפלסטינים בתבליני שואה, בניסיון לזעזע אנשים ולהובילם במנהרות מחשבותיהם.

    אני דווקא רואה במנהגו הנלוז של אבנרי להשתמש שוב ושוב בשואה או ברוחות השואה (תקופת ווימאר) דווקא חולשה אינטלקטואלית ואי יכולת להסביר ולהצדיק את עמדותיו הפוליטיות הנוכחיות ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי בכלים רציונאליים אקטואליים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. האמת שאני לא יודע איך להתייחס לכל הנושא הזה. לא רק למקרה של מוסף הספרים של הארץ כמובן אלא לעצם השימוש הרווח של השמאל* במטאפורת וויימר. מצד אחד אני ממש סולד מהשוואות לשואה ולנאצים בין אם הן נעשות על ידי חילונים או חרדים, שמאלנים או מתנחלים, ישראלים או אירופאים. לא מפני ש"אסור להשוות", או מפני שיש משהו "קדוש" בשואה שאסור לגעת בו, או מפני שמדובר באיזה אירוע היסטורי חד פעמי – אלא פשוט מפני שברוב המקרים ההשוואה משוללת כל יסוד, חסרת כל טעם טוב ובעיקר מיותרת לחלוטין (האם באמת צריך למשל להשוות את חיילי צה"ל לנאצים כדי "להוכיח" שהכיבוש רע מבחינה מוסרית? ואם ההתנהלות של צה"ל בשטחים הרבה פחות גרועה ממה שהנאצים עשו בשואה – האם אז היא כן תהייה לגיטימית?).

    מצד שני, לגבי השימוש של השמאל במטאפורת וויימר אני חושב שיש בכל זאת כמה הבדלים, גם אם הם בעיקר סגנוניים. קודם כל הביקורת כאן נוטה יותר לכיוון של ביקורת עצמית על דרך החיים הישראלית ועל ה"ישראליות" מאשר ביקורת על דרך החיים של חברה אחרת, כמו במקרה של השוואת הציבור החילוני כולו לנאצים בידי המפגינים החרדים. זה אולי נראה זניח, אבל אני חושב שבמקרה של ביקורת עצמית מותר לאדם להגזים יותר מאשר במקרה של ביקורת על אדם אחר ודרך החיים שלו.

    שנית, האנלוגיה לנאצים במקרה של מטאפורת וויימר הרבה יותר "מרוככת" מפני שהיא מתמקדת יותר בהדגשת עובדת קיומו של מדרון חלקלק ועל האפשרות לרדת לתהומות מוסריים תוך כדי שקיעה בדקדנטיות תרבותית – גם אם מדובר רק על אפשרות תיאורטית בלבד (בניגוד להשוואה הוולגרית של: "ישראלים/חילונים = נאצים").

    בכל מקרה אני מסכים איתך שלמרות כל זאת השימוש בוויימר הוא בסופו של דבר "ללכת עם ולהרגיש בלי". אבל עדיין חשוב לי לציין את ההבדלים בינו ובין מקרים אחרים, כמו למשל "ילד הטלאי הצהוב" שהתחיל את כל הדיון הזה (וכמובן גם כל הרטוריקה החרדית שליוותה אותו שבין היתה טענה שהחילונים אפילו גרועים יותר מהנאצים מפני שהם "רק רצו להרוג את הגוף בעוד שהחילונים רוצים להרוג גם את הנפש היהודית").

    ____
    * אוקיי, אמנם לא השתמשת בכל הפוסט במילה "שמאל" אלא רק במילה "אינטלקטואלים", אבל אני יוצא מתוך נקודת הנחה שהתכוונת לאופן שבו מחנה השמאל בארץ משתמש בשואה כדי להוכיח את עמדתו.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תודה על התגובה המפורטת, אני מסכים עם רובה. מקווה להגיב יותר בפירוט בהמשך.
    בכל מקרה, משוחרר מכבלי הפרינט בחרתי למחוק את משפט הסיום (שגם כך התווסף ברגע האחרון ושהפוסט היה שלם מבחינתי לפניו) כי אני לא רוצה שדווקא הוא יעמוד במרכז הדיון.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. זה מה שכתבתי לסיכום: "בישראל 2011 מטיפים ראש מחנה הימין והעיתון הליברלי שהשנה היא 1939 (המחלוקת היא, כמובן, בדבר זהותם של הנאצים העכשוויים). העצירה וההתבוננות באותן שנים בגרמניה מעוררת מחשבות על הפחדים המשותפים הללו".

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    בכוונה נמנעתי מלהפנות גם לסקירה הזו שלך, למרות שקראתי אותה. חשבתי שהתייחסות אליה תכביד על הפוסט הזה שגם כך יצא ארוך למדי, אבל חשוב מזה, אני חושב שאתה, גם מתוקף תפקידך, לא בדיוק הקורא הטיפוסי של מוסף ספרים, ולכן המחשבות וסימני השאלה שהתעוררו אצלך הם לא המסקנה הנחרצת (ואולי הידועה מראש) של קורא טיפוסי יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני חושב שכל השוואה היסטורית אינה מדויקת, ותמיד צריך לשאול את עצמנו מהם קווי הדמיון ומהן נקודות השוני (או לזנוח את כל הרעיון של השוואות היסטוריות, אבל זה משעמם). ודרך אגב – אפשר להתעניין בויימאר גם בלי לערוך את ההשוואה ההיסטורית, ונראה לי שזו תקופה מרתקת באופן כללי.

    אבל נניח כעת שאנחנו באמת רוצים להעלות טענה שהדמוקרטיה הישראלית מדרדרת, ושההדרדרות הזו עלולה להסתיים במשטר אוטוקרטי מסוג מסוים. יש כמה דוגמאות שאפשר לפנות אליהן, אבל נראה לי שויימאר היא מאוד נוחה ומזמינה לא רק בגלל הגודווין – כלומר אלמנט הפחד מהנאצים – אלא גם בגלל שאנחנו אוהבים לדמיין שגרמניה יחסית קרובה אלינו תרבותית (לפחות אלו שכותבים ב-"הארץ" אוהבים לדמיין כך) ובגלל שבישראל הנאצים תפסו מקום של קבע בתרבות ובתודעה – וזה כבר כן קשור לשואה. לאחר עשרות שנים של אינדוקטרינציה אנחנו כל כך רגילים לחשוב במונחים הללו עד שזו הופכת להיות הדוגמא הטבעית ונקודת ההתיחסות הראשונית לכל דבר. בכך אשמים לא רק "הארץ" אלא בעיקר מערכת החינוך לדורותיה והנחלת תודעת השואה המסיבית שמתרחשת כאן יום-יום ושעה-שעה [1]. איכשהו השוואות לרוסיה לאחר התמוטטות ברית המועצות נראות פחות קוסמות.

    ואגב אחרון: יש עוד מודל להשוואה שנהוג להשתמש בו בשמאל, חף מכל גודווין, אבל זוכה לא פחות לביקורות – דרום אפריקה של האפרטהייד.

    [1] את "השמצה" ראית?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כמו שכבר אמרתי למד למטה, וכמו שביקשתי להגיד גם בפוסט המקורי (וככל הנראה לא בהצלחה יתרה) – אין לי בעיה עקרונית עם שימוש באנלוגיות היסטוריות לרפובליקת ויימאר, או לדרום אפריקה. יש לי בעיה עם האופן שבו זה נעשה במקרה הנוכחי.
    זילות השואה אולי לא קשורה לכאן ישירות, אבל אני כן מרגיש שיש כאן זילות של האנלוגיה, קצת כמו להדביק טלאי צהוב ובכך לטעון את האמירה שלך במשמעות היסטורית בלי צורך אמיתי לתקף אותה. מה שחורה לי במוסף הזה הוא העובדה שהוא מתיימר (לתחושתי לפחות) לטעון לקיומה של אנלוגיה, אבל בפועל לא ממש עוסק בה.
    לא ראיתי את "השמצה". הולך לבדוק מה זה בכלל.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. ואולי "חוק גודווין" הוא חוק גודווין של בלוגים העוסקים בתקשורת ומדיה חדשה?

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    רק למען הסר ספק: אני לא מחסידי חוק גודווין, בטח לא בפרשנות המרחיבה שלו (זו שטוענת שאנלוגיה לנאצים היא בהכרח הפסד בויכוח). אני רק חושב שמה שעשה מוסף ספרים הפעם זה ליצור מסגרת ממנה משתמע שהוא מבצע אנלוגיה ואף נותן לה הקשר תרבותי רחב שיבסס אותה, רק שזה רחוק מאוד ממה שהוא עשה בפועל.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. […] שחר (תודעה כוזבת) כותב על השימוש הישיר בשואה בשיח הישראלי. כלומר הוא כותב על השימוש העקיף והמתוחכם, שהרי שואה לאור יום זה די וולגרי (ע"ע הילד החרדי): ויימאר, הגודווין של האינטלקטואלים. […]

  7. […] של זמן. וגם על כך יש מי שיטען שמדובר בהכחשת השואה או בזילות השואה. כמו כן, יש כבר מי שמתקומם בשם קדושת קורבנות העבדות על […]

  8. […] של זמן. וגם על כך יש מי שיטען שמדובר בהכחשת השואה או בזילות השואה. כמו כן, יש כבר מי שמתקומם בשם קדושת קורבנות העבדות על […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting