מולך שהוא אוהל ברוטשילד וצמיד של דגל פלסטין

היום בערב, אם תבחרו בכך, כך אומרים, תזכו לצפות בסער סקלי מדקלם בפני דיירי האח הגדול קטע מתוך “האו לדור בלי שם”, הגירסא המקומית-אנכרוניסטית של חבורת הלימה לימה ל-Howl של אלן גינסברג.

וזו, ראוי להודות, הזדמנות מצויינת לומר כמה דברים.

לא, לא ראיתי, לעת עתה לפחות, אפילו רגע מהעונה הנוכחית של האח הגדול, אבל כן ראיתי את סער מדקלם ביוטיוב, בחסות קישורים מתפעמים לרגע הנדיר והמרגש והחד-פעמי הזה.

ראיתי.

וזה לא עושה לי כלום!

לא נכון! זה דווקא עושה לי משהו. זה בהחלט עושה משהו, לי לפחות.

לרגע קצר אחד זה גורם לי לתלות מבט מעריץ בסער, להתפעם מהאומץ והישירות שלו, לבהות בפניהם הבוהות של דייר בית האח הגדול מנסים להבין, מנסים לעכל, מנסים להתמודד עם זרם התודעה הקולקטיבי שיצקו אנשי שתף לוריאציה עברית על המלים הרושפות ההן של אלן גינסברג מאז.

ואז אני מתעצבן.

אני כועס על סער סקלי כבר שבוע, אני כועס, קצת פחות, על הפרוייקט הישן ההוא של “האו לדור בלי שם” כבר כמה וכמה חודשים.

לרגע, כשסער ישב שם בחיוך אל מול פניהם הנדהמות של דיירי הבית ההוא חשבתי לסלוח לכולם, אבל אני לא יכול.

“ראינו את מיטב המוחות של דורנו נמסים מניוון”, כך נפתח “האו לדור בלי שם”, בדיוק (כמעט) כמו המקור הגינסברגי, ממיר את האני האישי באיזה אנחנו קולקטיבי של החבורה החתומה על אותה נהמת שירה משותפת.

קשה לי להשוות בין התהודה והעוצמה של היצירה המקורית ב-1955 לבין זו של הנגזרת המקומית ב-2010 בלימה לימה, ב-2012 בבית האח הגדול. קשה, אפילו בלתי-אפשרי. גם גינסברג נשמע מעט נלעג היום, אולי תמיד היה.

“ראינו את מיטב המוחות של דורנו נמסים מניוון” הם מספרים ואז מונים את אינספור הדרכים שבהן בא הניוון הממס הזה.

וכל הדרכים האלה, המגוונות, הקיצוניות, המזעזעות את הבורגנות או מספקות את החלום הבורגני במלואו, הולכות ומצטרפות זו לזו, הולכות ומפלחות את האוכלוסיה משל היו קבוצת מיקוד מבוקרת ומפוקחת היטב, מגדירה את אותה קבוצה מעורפלת לכאורה של “מיטב המוחות של דורנו”, מותירה רק את מי ”שעמדו שלושים איש על מדרגות מטונפות מחוץ לדלת סגורה של דירה להשכרה”, את מי “שישבו לכתוב ועפו על זה כל הלילה, וחיברו מניפסטים מופלאים שהפכו בבוקר הצהבהב למחרוזות של ג'יבריש”.

אנחנו, הם אומרים במובלע, ורק אנחנו, הם מיטב המוחות של דורנו.

אני כועס על סער סקלי שבחר להביא את הבשורה הזו לבית האח הגדול, ואני כועס על המלהקים של האח הגדול שבחרו לשתף פעולה עם הבשורה הזו.

מתישהו, בפתיחת העונה הקודמת של האח הגדול כתבתי

בשנה הבאה, כדי לפצות, בטח תשובץ מתנחלת אלימה וחסרת גבולות מול פעיל תל אביבי מעודן של אנונימוס שיקדיש את המיליון שלו להנצחת זכרו של ביאליק ושל חתולים עזובים.

נדמה שליהוק העונה הנוכחית עונה, כמעט במלואו, על הנבואה ההיא מאז, רק שמשהו קרה בחברה הישראלית בתקופה שבין לבין, משהו גדול וחשוב.

יצא לי לנהל דיון פוליטי עקר עם מישהו שטען בזכות פינוי התנחלויות בעודו מתחלחל מהעובדה שסער הוא “בעד מדינה פלסטינאית”. זה לא מקרה.

ממש כשם שמאבק הפרידמנים והבובלילים של העונה הראשונה הסיג את הדיון העדתי בישראל כמה עשורים לאחור כך מסיגה ההשתתפות של סקלי בעונה הנוכחית את הדיון הפוליטי אחורה. כמה אחורה? הרבה לפני ה-14 ביולי 2011 לכל הפחות.

כן. דווקא עכשיו, דווקא אחרי הקיץ שבו כל כך הרבה אנשים דרשו צדק חברתי יש מי שבחר להציג את הדרישה הזו כחלק מסדר יום רדיקלי של אנשים המשוכנעים שהם מיטב המוחות של דורם, כחלק מסדר שיום שיש בו בוז סמוי לכל מי שאינו חולק איתם את אותה מורשת קרב ערטילאית של ערבי שירה, חיפושי דירה וצריכה נסיונית של חומרים משני תודעה.

זה מכעיס אותי דווקא כמי שאינו שש לאמץ תיאוריות קונספירציה. אני לא רוצה לחשוב שמישהו ביקש לקבור את המחאה החברתית כתנועת שמאל קקיונית. אני לא מאמין שזה קרה. אני בטח לא חושב שמישהו ביקש לקבור את חזון שתי המדינות באותו אופן.

אני כן חושב שמישהו ממלהקי התכנית, מישהו שחושיו חדים, זיהה את האופן שבו סער פורט על נימי הסכסוך המרכזי של החברה הישראלית היום, אני נוטה לחשוב שאותו מישהו אפילו מזדהה עם סער, שגם הוא, מן הסתם, ניסה להוציא את ספר שירתו פעם אחר פעם ולשווא, וויתר ונאלץ לחפש עבודה באיזו הפקה טלוויזיונית.

אני כן חושב גם שסער עצמו ביקש לשלב את החוויה החד-פעמית הזו שזימנה לו המציאות של המולך באפשרות להעביר משהו מהמסר הרדיקלי שלו ושל יתר “מיטב המוחות” בפריים-טיים.

אני כן חושב שלמולך יש יצר הישרדות עז, שהוא גדול מסך חלקיו, שהוא יודע דבר או שניים על קואופטציה.

המולך, ככה זה תמיד, יודע לבלוע הכל.

ארז קדוש! אסי קדוש! ברי קדושה! סער קדוש! קשת קדושה!

6 תגובות ל“מולך שהוא אוהל ברוטשילד וצמיד של דגל פלסטין”

  1. קראתי את השיר כמה פעמים ולא מצאתי בוז סמוי לשומדבר. אשמח להפניות.
    חוצמזה, איןספק ש'הדור' המתואר בשיר הוא לא חתך של כלל האוכלוסיה, אלא של קבוצה יחסית ספציפית (גילאית, גזעית, סוציו-אקונומית). אבל יש בו גם דברים נוספים, שדווקא קשורים מאד, לדעתי, למחאה שהתרגשה עלינו ביולי דאשתקד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    הבוז, כמו שאמרתי, ובהחלט ייתכן שאני מדמיין אותו, הוא סמוי.
    למה אני חושב שיש בוז בכל זאת? בדיוק בגלל הזיהוי האקסיומטי הזה שבין "מיטב המוחות" לבין צרור אקלקטי לכאורה אבל מוגבל ומוגדר היטב של חוויות אידיוסינקרטיות להפליא.
    למען הסר ספק, בשמיעה ראשונה היו לא מעט חלקים ב"האו" שגרמו לי להזדהות ולטלטול. הבעיה היא שקצת אחר כך הבנתי עד כמה זו יצירה שנתפרה בדיוק למידות שלי (טוב, לא לגמרי שלי, אבל של איזו גירסת יקום מקביל קרוב מאוד שלי), אני לא חושב שזו תפירה צינית ומחושבת מראש. אני יכול לראות בדיוק מתוך איזו תחושה של אובדן היא צמחה, ואני שותף לתחושה הזו. אבל בסופו של דבר היא אומרת משהו מאוד חד-משמעי: אנחנו מיטב המוחות (ולפיכך אתם לא מיטב המוחות) ואנחנו בזבזנו את היותנו מיטב המוחות מסיבות מסויימות מאוד (גם אם הן נפרשות על פני ספקטרום רחב לכאורה שבין עבודה בהרצוג-פוקס-נאמן לבין צריכה של קטאמין).
    כן, תיאור ההמתנה לדירה וגילוי הכלום שמעבר לדלת (למשל, בין השאר) הוא גם לעג גלוי מאוד לאותם אנשים בדיוק, אבל הוא לעג שמתלווה לאותו מהלך של בידול ופיאור, של הפיכת החוויה הנלעגת והעלובה הזו לסוג של "מורשת קרב" של אותם טובי-מוחות מבוזבזים.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אה, לגבי המחאה: אני מסכים לגמרי, אבל הדיון בנושא ייאלץ להמתין עד שיהיה לי זמן לתגובה מפורטת נוספת.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. […] בתוכנית ריאליטי רוויות פרסומותת בפריים-טיים. ותוך כדי דיבור על המולך כבר לא תשימו לב לפעולה המוכנית של ההקרבה. בעצם, עזוב […]

  3. היי שחר.

    אני עכשיו בשלב הקצת מטריד של התזה שלי שבו אני מחפש ביקורת משמאל על הדמות שלי באח הגדול, והגעתי לכאן.

    פייר, אני מאוד מאוכזב מהפוסט הזה (עם הבא אני לא ממש מסכים, אבל גם לא מאוכזב). כי נראה שרצית לפרוק פה איזשהו תסכול על קבוצה שאתה משייך אותי אליה, ודי התעלמת מההקשר ומהעובדות. חבל.
    שמת לב כמה תשומת לב אתה מקדיש ל"מיטב המוחות של דורנו"?
    יפה. עכשיו תחפש את המקום שבו אני מבצע את החלק הזה.
    לא מצאת? מעניין. אולי כי לא עשיתי את זה.
    בחרתי להקריא רק את חלקים 2 ו – 3 של הפואמה (את 3 מאוחר יותר, ואותו כמובן שלא ערכו בכלל פנימה). למה? כי הוא אמנם מעניין ויפה ומרגש בעיני, אבל הוא באמת עוסק בקבוצה. אני לא תופס את זה כהתנשאות כמוך, אבל מילא. זה המהלך הכללי של הפואמה: מהקבוצה (המפוצלת, העלובה, העצובה), לחברה, לקדושה. והחלטתי שבהקשר הזה החלק הראשון מיותר ומטופש.
    דרך אגב – הכעס והבוז העביר אותך על דעתך. "חבורת הלימה לימה"? ובכן, הייתי שם פעם אחת בחיי. אין חבורה כזו.
    "שגם הוא ניסה להוציא את ספר שיריו פעם אחר פעם לשווא". נו באמת. אני לא כתבתי שיר אחד בחיי. שירה היא לא התחום שלי, פרפורמנס כן.
    האמת שזה די משעשע. אתה מתאר בוז שלי, ואני מרגיש בעיקר בוז מצידך. כלפי מישהו שאתה מכיר ולא מוכן לתת לו שביב של קרדיט, או לנתח את הפעולות האמיתיות שלו ולא רק את ההשלכות שלך. לא שאני עומד ב 100% מאחורי הפעולה הספציפית הזו, הקראת הפואמה. התלבטתי לגביה המון. הפעולה הפוליטית החשובה הרבה יותר שעשיתי שם, ובה הצלחתי הרבה יותר, היתה להבין כמה שיותר את הדיירים האחרים, להתקרב אליהם, לא לבוז להם אלא לבוז להפקת התכנית והאופן שבו היא מנצלת אותם ואותי ואת הצופים, ולנסות ליצור כמה שיותר סולידריות בין המשתתפים בתכנית. מעניין למה על זה לא כתבת אחר כך.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני חייב להודות שאני לא ממש גאה בפוסט הזה, בלשון המעטה. מהר מאוד הבנתי שיש בו כמה וכמה בעיות. אבל אני מודה גם שבניגוד לתכניות שלי בשלב הכתיבה שלו הפסקתי די מהר לצפות בעונה ההיא של האח הגדול, כך שלא יצא לי לראות את המשך הנןכחות והעשייה שלך בתכנית באופן שיאפשר לי לגבש כלפיהן עמדה מחודשת.
    ולגבי החבורה (הלא באמת קיימת) – טוב, זה אכן נושא מאוד טעון ומורכב מבחינתי. אני רחוק מלבוז לחבורה הזו, אבל יש לי איזו נקודה שאני מסתובב סביבה המון זמן ולכאורה תוך עיסוק בנושאים שונים, נקודה רגישה מאוד שאני לא מצליח להשתחרר ממנה ומהתחושה שיש בה אמירה משמעותית על נקודות העיוורון המרכזיות של השמאל.
    אשתדל להרחיב בהזדמנות אחרת.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting