האו לדור המעוך (שוב אני קורא את יאיר לפיד)

פתיחה דמגוגית

אז, באיחור, הבנתי. זו בדיוק הבעיה: בתפיסתם עולמם של עמיתי החדשים עמדות אינן דבר מפורט ומנומק שכותבים עליו אלפי מילים אחרי תהליך ממושך של מחקר וחשיבה. זה מורכב מדי, זה מנדנד, אין להם כוח להתעמק בזה. כשהם אמרו שהם אינם יודעים מהן עמדותי הם התכוונו בעצם לומר שהם לא יודעים איך לסכם אותי במילה או שתיים כמו שהם מסכמים כל דבר אחר. הדבר האחרון שמעניין אותם הוא מה אני חושב, הם רק רוצים לדעת מה התווית. האם הם אמורים לתייג אותי כ"ימני" או כ"שמאלני"? כ"שונא חרדים כמו אבא שלו" או כ"פשרן"? כסוציאליסט או כקפיטליסט?

התשובה, אגב, היא שאני פטריוט ישראלי, יהודי וציוני, וכל עמדותי האחרות ניגזרות מהשילוש הזה. אלא שכצפוי, לא באמת אכפת לפוליטיקאים מה עומד מאחורי התוויות האלה. מה שחשוב הוא שאפשר יהיה להדביק לי איזה ברקוד על המצח ולהמשיך הלאה. אנשים שאינם ניתנים לסיכום מהיר מבלבלים את המערכת ומעייפים אותה. למי יש כוח לזה?

לי יש.

יאיר לפיד, ידיעות אחרונות, ינואר 2012

ושוב אני חוזר אליו, לגליון המופת ההוא של פוליטיקה, “25 פלוס מינוס, סוף שנות ה-80’”.

אנחנו חיים במדינת ישראל מהסיבה האפשרית היחידה: אין שום מקום אחר שיכולנו לחיות בו. שני הדורות שהקימו את תיאטרון האבסורד הזה, הקרוי ארץ-ישראל, נוטים לפעמים לחשוב שזה שאנחנו פה מוכיח שאנחנו גם מאמינים בכל מה שהם לימדו אותנו. התשובה היחידה היא מלת הפתיחה מתוך הצגת האבסורד הראשונה, “המלך אובו” של אלפר ז’רי: “חרא”.

יאיר לפיד, פוליטיקה, נובמבר 1988

יכולתי, ואפילו די בקלות להמשיך בכיוון שמתווה הפתיחה הדמגוגית הזו, לפיד הצעיר (25, עיתונאי במעריב, דור שלישי שם) מספק לא מעט משפטים שקל מאוד לנופף בהם עכשיו אל מול לפיד הבוגר בדרכו אל הפוליטיקה.

אבל הכיוון הזה, ראוי לציין, אינו הגון ואינו הוגן, משתי סיבות לפחות. הראשונה, והברורה היא שאין טעם של ממש לעמת פוליטיקאי עם טקסטים שכתב לפני למעלה מעשרים שנים, בטח כשהיה בגיל שבו טרם גיבש את השקפת עולמו. הסיבה השנייה, והמפתיעה למדי, היא שלמרות לא מעט ניגודים נקודתיים בין האידאולוגיה הצינית והמפוכחת לכאורה של לפיד הצעיר לבין הנאיביות חדורת האמונה של לפיד הבוגר, יש משהו מפתיע במידה שבה לפיד בן ה-25 הוא כבר המוצר המוגמר, בדיוק (כמעט) אותו לפיד שהתרגלנו לקבל בשנים האחרונות.

שני הציטוטים שבפתיחה, על עשרים ושלוש השנים שפעורות ביניהם, על ההבדל שבין צעיר שנבחר לדבר בשם “דור שאיבד את אלוהים” ולטעון ש”הרעיון שלו הוא שאין לו רעיון” לבין מי שמבקש עכשיו לתפוס מקום משמעותי במרכז המפה הפוליטית, שניהם מספקים הצצה אל אותו לפיד בדיוק.

politica

חרא של אחרים

לפיד של 88’ פותח את המאמר שלו (“פוטו רצח”) בסיפור אישי תמוה מעט. אחת לכמה שבועות, הוא מספר, הוא מתעורר בדירה השכורה שלו, מכין לעצמו כוס קפה ואז פוסע איתה ברחוב ומצטלם במכונת פוטו-רצח.

בסופו של דבר יש לך ביד ארבע תמונות-צבע קטנות, רטובות של עצמך.

הפתיחה הזו, סביר להניח, אמורה להותיר בקורא איזו תחושה אניגמטית של משמעות חמקמקה ונסתרת, משהו שאמור להפוך את המוזרות הזניחה הזו של לפיד לאיזה משל גדול על בני דורו כולם. באותה עת מניחה הפתיחה הזו ללפיד להמשיך לדיון באנשים על שמם נקראים הרחובות מהסצינה הזו, רופין שאהב את המדינה מפני שהיתה יפה אבל לא מושגת ובן-גוריון שאהב את המדינה מפני שהקריבה לו את בתוליה.

מכאן הוא מגיע לעיקר, לדיון בדור שלו, הדיון ממנו שלפתי את הציטוט שבפתיחה. שימו לב למהלך הלפידי כל כך של הקטע הזה, “תיאטרון האבסורד הזה” הוא שותל במשפט השני, כדי שיוכל לשלוף את המלך אובו בשורת הסיום המוחצת שלו. כי לפיד הרי לא יגיד “חרא”, לפיד רק יצטט “חרא”, לפיד יצטט “חרא” ועל הדרך יפגין גם איזו תרבותיות רחבת אופקים, כדי לכתוב “חרא” ב-1988 הוא ייאחז במחזה מ-1896 ובלבד שלא יהיה זה הוא שאומר “חרא”, שלא יהיה זה הוא שנוגע ב”חרא”.

אבל יש בעיה עם הטקסט הזה. ב-1988 לא היתה ויקיפדיה, ובטח שלא עלה בדעתי לרוץ לספריה כדי לאמת פרטים. מילת הפתיחה של המלך אובו, למרבה הצער היא לא “חרא”. היא לא רחוקה מזה, נכון, היא merdre, שזה כמעט merde אבל עם r מיותרת, וכן, זו היתה התחכמות שנועדה לעקוף את האיסור להשתמש במילה המפורשת, יש די הרבה וריאציות לתרגום שלה לאנגלית, אף אחת מהן אינה shit, בעברית, למיטב הבנתי היא תורגמה כ”חרתת”. ואז, פתאום, כל המבנה המפואר הזה שבנה לפיד, חושפת קצת מהיומרנות שעוד תצוץ בהמשך דרכו, ובעיקר את הפחדנות, זו שבחסותה אפשר לסלף את הציטוט ההוא כדי שאפשר יהיה להגיד “חרא” בלי להגיד “חרא”.

זו בדיוק אותה הפחדנות של “מבחינת העבדים, הכל נכון. כי כשאתה עבד, כולם הופכים להיות אדוניך” מתוך “אחי העבדים”, זו שאפשרה ללפיד לזרוק לחלל האוויר רשימה של אויבים, אבל לא לומר עליהם שהם אכן אויבים, רק שהם אכן כאלה “מבחינת העבדים”.

שלושת חוקי הרובוטיקה של לפיד

לפיד של היום הוא כמובן שקול וממלכתי יותר מהצעיר בן ה-25, אותו לא תתפסו מצטט “חרא”, בטח שלא בתשובה לשאלה אם אנחנו “מאמינים בכל מה שהם לימדו אותנו”. אבל בהתאם, לפיד של היום הוא פחדן גדול בהרבה.

ללפיד, שימו לב, אין תוויות קצרות וקליטות שאפשר להדביק לו כדי לזהות לאן הוא שייך. אבל רגע אחרי שהוא מסביר את המורכבות הזו שלו שבגללה הוא מוזר כל כך בנוף הפוליטי הוא דווקא מצליח לתייג את עצמו מצויין באמצעות השילוש “פטריוט ישראלי, יהודי וציוני” (שיש בו, נדמה לי איזו כפילות מיותרת, לכל הפחות), משלושת הדברים האלה, הוא מסביר, נגזר כל השאר.

הטענה הזו היא כמובן קשקוש, קשקוש פחדני ומרגיז. לפיד, אני מאמין לו, דווקא יביע (וגם הביע בעבר) דעות שלא תהיינה מקובלות על כולם, גם לא על אנשים אחרים שאין לפקפק בהיותם “פטריוטים ישראלים, יהודים וציונים”. זה לא נורא, כמובן, הרי יכולה להיות מחלוקת בין אנשים שאוחזים בשילוש הזה, אחד יכול להיות ליברל ואחד יכול להיות שמרן, נניח, אבל לפיד, זה שאינו רוצה שתתייגו אותו, מסרב להכיר באפשרות הזו. אצל לפיד, אתם מבינים, די בשילוש הזה כדי לגבש דעה בכל נושא שיעמוד על הפרק. אין לו צורך בשום דבר מעבר לשלושת אלה כדי לגזור מהם את כל עמדותיו האחרות.

לפיד לא מוכן שיתייגו אותו, אבל הוא שש לתייג את עצמו, לתייג את עצמו בשלוש תוויות שהן בדיוק אלה שאין עליהן ויכוח בתוך הקונצנזוס שלפיד פונה אליו, שיש עליהן הסכמה מלאה בכל הספקטרום שבין מרצ לבין האיחוד הלאומי. אבל לפיד לא מסתפק בתיוג העצמי הפחדני הזה, הוא מרהיב לטעון שזה מסכם באופן מלא את הבסיס האידאולוגי שלו. במובלע הוא אפילו טוען שכל מי שאוחז בדעה שונה משלו מעדיף איזו אידאולוגיה אחרת, זרה, על השילוש הבסיסי הזה.

לפיד, אם כך, הוא ספק רובוט אסימובי שדי לו בשלושת חוקי הרובוטיקה הבסיסיים כדי להחליט על התנהגותו בכל מצב, ספק המאזן הקוסמי המורקוקי, זה שמגיע בכל פעם שהיקום נוטה יותר מידי לכיוון התוהו או החוק.

Generation Y

לפיד של 88’ טרח לחתום את דבריו במעין הסתייגות מתיימרת.

כמובן שאני לא הביוגרף הרשמי של כל הדור. יש קצינים שמאמינים “בשליחות”; עושי-כסף ששום דבר אחר לא מעניין אותם; דתים התומכים בשמאל, וכאלה שמוחים כי כואב להם. העניין הוא לגעת בסך-הכולים. לסיכום, בבחירות אנחנו כבר יודעים למי להצביע, אבל בחיים אנחנו עדיין הקול הצף.

לפיד של היום, חוזר בסופו של דבר על אותם דברים של לפיד ההוא, כשהוא אומר “אנחנו הדור המעוך”. לפיד של היום ממשיך לדבר, בדיוק כמו אז, על הדורות שלפנינו ש”הקימו ובנו את המדינה”. מישהו מינה את לפיד לביוגרף הלא רשמי של כל הדור כשהיה בן 25, ומאז הוא עושה את זה בלי הפסקה, כל כך מרוכז בסיפור על הדור שהקים והדור שבנה והדור שנמעך עד שהוא לא שם לב כמה אנשים (יהודים, רק יהודים כמובן) עצם התיאור הסכמטי הזה משאיר בחוץ.

כעיתונאי בגיל 25, ראוי לציין, דווקא יש לא מעט חן ביומרה הזו, אבל איכשהו עם יומרות פוליטיות משמעותיות בגיל 50 נדמה שבסופו של דבר יש לך ביד ארבע תמונות-צבע קטנות, רטובות של עצמך. או שלא, בעצם.

YAIR LAPID

5 תגובות ל“האו לדור המעוך (שוב אני קורא את יאיר לפיד)”

  1. הו רק המחשבה על היומרנים בני ה25 של ימינו שיהיו יאיר לפיד בעוד עשרים שנה. כואב לי כאן.

    חוצמזה סקירה מדוייקת, שמבהירה מדוע הדור המעוך של יאיר לפיד הוא התשובה הניצחת והעצובה למרד השפוף של גדי טאוב.

    [להגיב לתגובה זו]

    Alon Levy Reply:

    See, most people in the 18-35 age range today have very different attitudes. For example, Daphne Leef. The problem is that most people do not get to become major media figures; those who do are by definition elites, and therefore by definition are elitists who nonetheless claim to speak for everyone.

    There are real generational differences, but those tend to be drowned out by intragenerational issues about elitism and social transfers.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. יופי של עוד פוסט שמפרק את השפה הלפידית.

    (והתמונות הרטובות- זה לא מהקפה. זה מהליקוק העצמי [או ממשהו רטוב וחם אחר, עצמי גם כן])

    [להגיב לתגובה זו]

  3. שאפו על שליפת המאמר ההוא מ-1988. תהיתי מתי הוא ישוב וינשך את לפיד.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת העלמה עפרונית:

    זו לא הייתה הפעם היחידה שלפיד הרשה לעצמו חירות אומנותית בתרגום כשהוא מסתמך על העובדה שאף אחד לא יבדוק: http://nimrodavissar.com/blogica/archives/204

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting