תודעה כוזבת

הקדמה: לפני יותר משנה התחלתי לכתוב כאן סיפור בהמשכים בשם חור בשמיים כחולים, אנפלאגד (מי שלא היה כאן אז, וגם מי שכן וכבר הספיק לשכוח מן הסתם, מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים בקישור), שעלילתו מתבססת על השירים מתוך אלבום ההופעה הכפול של פונץ’. הסיפור נקטע אז אחרי חמישה פרקים ראשונים. כבר כמה שבועות שאני מתכנן לחזור אליו. במקרה או שלא במקרה זה קרה היום, במקום פוסט על המחאה המתעוררת מחדש.

היא רצה אליהם, חוצה את המרחק הקצר של אולם קבל הפנים, קשה לטעות בהבעת האושר שעל פניה.

שאריות אחרונות של אדי האופוריה מהמפגש הראשוני עוד אופפות אותו, מתפוגגות.

כמו כל דבר גם זה קורה בשתי דרכים, לאט לאט, ואז בבת אחת.

כמה דקות קודם עוד עמד ביניהם, מניח למבטים המעריצים להיתלות בו, מניח ללחלוחית הנרגשת שבעיניים, גם שלו, גם שלהם, לשטוף ממנו עשרים וחמש שנים. בתוך הסערה הזו מצא את עצמו סוקר אותם, גילה איזו שמחה לאיד מתגנבת למבטים שגנב. לא עשרים וחמש שנים נמחקו ברגע הזה, לא רק. הוא רואה את העייפות והצלקות מאחורי החיוכים שלהם, רואה שנים של דשדוש ועמידה במקום, רואה אותות של אורח חיים לקוי, שיער מאפיר ומידלדל. הוא מניח לעצמו לשכוח בעיקר את החודש האחרון.

לרגע הוא נאחז במי שהיה עד אז. עד שכדור האש בשמי טקסס שרף אותו. הוא שוב, להרף עין לפחות, סיפור של הצלחה מטאורית, האיש שיכול היה להיראות כמותם, רצוץ וכבוי, אבל ברח מהגורל הזה, ברח הכי רחוק שאפשר. מהעמדה הזו הוא רואה אותם במלוא עליבותם, הוא מספק להם את מה שרצו לשמוע. זה כל כך קל, עשרים וחמש שנים והם עדיין רוצים לשמוע את אותן מלים, את אותה מנגינה. הוא מפיח בעצמו את הלהט המהפכני הישן, מתקשה להבין אם הוא יכול להאמין לעצמו.

הניואנסים השתנו, כמובן. הוא לא מדבר על ההזדמנות הגלומה בגלסנוסט ובפרסטרויקה. הוא כן מדבר על משבר האשראי ועל קריסת גוש האירו, הוא מדבר על המשבר הגדול של המערב, על הצורך הדוחק להתעשת ולהציל את האנושות ואת העולם הזה כולו.

הוא נכנס לתפקיד.

הוא מתחיל לקנות את זה, מתחיל לראות את עצמו דרך עיניהם.

ואז הוא מגלה את הצלם.

אף אחד לא טרח לשלוח אפילו עיתונאי שינסה להוציא ממנו כמה מלים. היה יכול לסרב בהחלטיות, לצאת משם להתקפה על מצב התקשורת, להוכיח את הכתב על האופן שבו הוא משעבד את יוקרתו המקצועית לאינטרסים של בעלי הון. הם היו נופלים לרגליו.

אבל זה רק צלם בודד, עומד במרחק עשרים מטרים מהם ומצלם שוב ושוב, מקווה לתפוס איזו זווית מוצלחת יותר, משהו שייראה טוב לחמש דקות שבהן אולי יופיע בערוץ החדשות של איזה אתר אקטואליה.

המצלמה הזו, והתנועה הקצובה של הצלם מקלפים ממנו את התחפושת. הוא כבר לא יכול להעמיד פנים. יודע בדיוק איך הוא נראה. יודע זקן מוזנח ושיער פרוע, יודע עיניים אדומות מעייפות, יודע בגדים מהוהים וכובע מצחייה מגוחך.

הוא מאבד את חוט המחשבה שלו, הדיבור נעשה מהוסס. הוא מנסה לשוות מראית עין מכובדת לשינוי הזה, מעמיד פנים שהוא עוצר לחשוב.

“אני חייב להגיע לשגרירות האמריקאית כמה שיותר מהר” הוא מוותר לבסוף.

רמי ממהר להתנדב. הוא כאן עם טוסטוס, הוא גר די קרוב, בניין ישן, מיועד להריסה, בדרום רחוב הירקון, הוא יכול להקפיץ אותו. אחר כך הוא יכול לישון אצלו קצת, ובערב כולם יכולים לבוא, לשבת על הגג כל הלילה, ממש כמו אז.

הנהון של הסכמה עובר בין כולם והוא נאלץ להודות שאין לו בעצם תכנית ממשית אחרת, להודות שהג’טלג הורג אותו.

“דנה!” הוא צועק פתאום מתוך הדבוקה שמקיפה אותו, עיניו ממוקדות בה מרחוק. “מה את מתביישת בצד? בואי הנה, תני חיבוק!”

היא רצה אליהם. היא רצה אליו. היא שמחה לקראתו. גם עליה רואים את השנים, נכון, אבל נדמה לו פתאום שהן עשו לה רק טוב, אולי גם לאחרים.

היא עוברת במקום שבו עמד הצלם לפני רגע. הוא כבר לא שם. הוא רואה אותו בקצה השני של האולם, נדחק בין עשרה עיתונאים וצלמים, מנסה להשיג תמונה של מישהו. נדמה לו שהוא מזהה שם שחקן כדורגל.

“מה קרה שאיחרת?” הוא שואל כשהיא מתקרבת לחבק אותו “שוב היתה לך משמרת לילה בבקתה?”

ידיה עוצרות באוויר, תקועות בחצי הדרך, היא מתקשה להחליט מה לעשות איתן.

“לא נורא” הוא ממשיך “לפחות הפעם איחרת ברבע שעה, לא בחודשיים”.

היא מתקשה להסוות את הרעד בידיה כשהיא מושכת אותן לאחור, מצמידה אותן לצידי גופה.