פוסט אורח: תגובה של חנוך מרמרי בשם ישראלים להצלת הדמוקרטיה

את יום הולדתי ה-11 חגגנו ב”מסעדה סינית” בצפון תל אביב, או לפחות במה שנהוג היה לכנות “מסעדה סינית” בימים הרחוקים ההם של ראשית שנות השמונים, בסוף אותה ארוחה קיבלתי את מתנת יום ההולדת שלי, ספר המופת Zoo ארץ Zoo. לו היה בא אז (או לפני חמש שנים, או אפילו לפני יומיים) מישהו ואומר לי שיום יבוא וחנוך מרמרי, אחד מהאנשים שמאחורי אותו ספר מופלא, יטרח לכתוב טקסט ארוך ומנומק בתגובה למשהו שכתבתי הייתי מגיב באי-אמון מוחלט. זה, בין השאר, למה אני כל כך אוהב את האינטרנט.

קובץ:זו ארץ זו 002.jpg

אז הנה לפניכם פוסט אורח – תגובה של מרמרי, מנכ”ל ישראלים להצלת הדמוקרטיה (אתר, פייסבוק). חלקית לפחות, ראוי להודות, אני מסכים עם מרמרי, הפוסט הקודם שלי, כפי שהצהרתי מלכתחילה, היה קטנוני למדי. אני מקווה למצוא זמן ולהמשיך את הדיון העקרוני יותר ממש בקרוב.

שחר היקר,

קודם כל תודה על הקשב, על הגישה הביקורתית ובמיוחד על הכעס. קשב הוא מצב נדיר כשמדובר על תיקון השיטה וביקורת מנומקת נדירה עוד יותר, כך שאת הכעס אני מקבל בהתלהבות, בתקווה שהוא עמוק ומהותי. בכל מקרה, הכעס שלך מתוק בהרבה מהפיהוק שאנו נתקלים בו בדרך כלל. ובמיוחד כשאנו מנסים להציג חלקים נרחבים מן המציאות הפוליטית הכאוטית שאנו חיים בה, כתוצר של בעיות מבניות שהתפתחו והתעצמו בשיטה שלנו, שלא עברה שיפוץ, שדרוג והתאמה לצרכי הזמן ולשינויים החברתיים הדרמטיים בעולם וכאן בפרט.

חבל רק שהקשב הזה נפרט על ידיך לפיסות קטנות וכמעט נטולות הקשר, ל"עניינים שוליים" כדבריך, לחומר ללהטט בו. אנחנו ששים לכל דיון ואפילו לעיסוק בשם היומרני שבחרנו לעצמנו. הרי איננו חושבים שהשמש זורחת מן האחוריים שלנו ושהבאנו בשורה לעולם. הרי גם הצורך בהצלה – שהיה מתקבל בברכה אילו עסקנו במכרסם נכחד או בדיונה שאותה חומדים גנבי חול – נשמע באוזניך כיוהרה. הרי אנחנו בסך הכול רוכלים בסופרמרקט הרעיונות הגדול, המשוועים לקשב ומנסים למכור אבחנה ותוכנית תיקון פרי מוחם וניסיונם של מיטב ההוגים הפוליטיים. ובעצם לא למכור. להציע בחינם, רק שתואילו לקחת או לפחות למשש. ואתה אכן מיששת, וזרקת לנו את התכנית בחזרה לדלפק.

דבר אחד אני יכול להוסיף בשמי ומטעמי. אני מודאג עמוקות ממצב בו הזנחה מתמשכת של המבנים הדמוקרטיים תביא לקריסה משטרית וליצירה ספונטנית של חלופה שתשנה מהותית את זהות המדינה. הרי הדמוקרטיה הפרלמנטרית אינה ערך יסוד בעיני חלקים נרחבים בציבור והמיאוס מכשלי השיטה הקיימת מחזק את רעיון המנהיג החזק, הזוהר, הכול-יכול, שירד מן המכונה (ויגרור אותנו להרפתקאות אובדניות).

יש בדבריך האדיבים נימת זלזול, כשאתה מציג את מרכולתנו כ"תיקונים טכניים". וכדי להמחיש מהו תיקון טכני, אתה מביא את עיקרון ההצבעה בפתק פתוח. העיקרון הזה שאנו מציעים הוא המלצה אחת מרבות, שביחד אמורות להרכיב מכלול משוכלל של יחסי בוחר-נבחר. אם ייושם כאן תיקון כזה (באיחור גדול בהשוואה למדינות המפותחות) תיקון ששיאו בקיום בחירות פנימיות בכל המפלגות ביום אחד – ואפילו ביום הבחירות עצמו – תפחת עד היעלמות התופעה הממאירה של קבלני הקולות ומפקדי ארגזים. ומי שמבקש המחשה לצורך בכך, יואיל לבחון את הפגנת המיליון, שהיא למעשה הפגנת מיליון הבלתי-מיוצגים. מחאתו של ציבור שלם שהִפנה עורף לפוליטיקה ופתאום גילה שכמעט אין חברי כנסת הפועלים בשמו ומטעמו.

אני מבין שאתה בעל השכלה מדעית מעמיקה ועל כן אני מתפלא על הערבוב בדבריך בין ערכים למבנים. אנחנו עוסקים במבנים, בהנחה שמבנים נכונים יאפשרו קיום ערכים דמוקרטיים ראויים. קיימת כביכול סתירה בעובדה שגל החקיקה האחרון, הבוטה, האנטי דמוקרטי, הועבר באופן דמוקרטי לעילא על ידי חברים בולטים בסיעת הליכוד, שהיא אחת המפלגות הדמוקרטיות המנוהלות והמסודרות ביותר. עם זאת מי שיבדוק את התהליכים המבניים ימצא שתנועת הליכוד היא יעד להשתלטות אוהדת/עוינת של גורמי ימין קיצוני והתקנון המשוכלל שלה לא הצליח למנוע זאת. כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה שלליכוד כמפלגת שלטון אין גרעין שליטה ראוי בקואליציה ובממשלה. עם 27 מנדטים בקואליציית 69 (ולפני פרישת העבודה 74), אין בידי ממשלת הליכוד מנופי שלטון יעילים. וכש"ישראל ביתנו" נושפת בעורפו ומאגפת אותו מימין, מתפתחת תחרות בין חברי סיעות שתי המפלגות מי יוביל מהלכים נועזים ומוקצנים יותר. חברים במפלגת שלטון הבוטחת בעצמה והנהנית מגרעין שליטה יציב, לא היו נגררים לבולמוס חקיקה קיצונית כמו זה שעברנו. על כן כל "תיקון טכני" שיאפשר למפלגת שלטון לקיים שלטון יציב ומאוזן יהיה מעשה מבורך.

ומכאן לאחוז החסימה, שגם הוא מהווה רק מרכיב אחד בקוקטייל התרופות הגדול. אחוז החסימה הוא האספירין למערכת הפוליטית. אספירין במובן הטוב של המילה (ואם עוד פעם אשמע את הקלישאה שזהו "אספירין לחולה סרטן", אפרוש ואצא לחקור לטאות בגלפאגוס). אחוז החסימה הוא תרופה פשוטה, זולה, יעילה וכמעט נטולת סיכון להפחתה מדודה של ייצוגיות-היתר שקיימת כאן. אין המדובר במשטרת מחשבות ודעות, כפי שאופנתי להציג זאת, אלא בהתכנסות הדרגתית של גושים רעיוניים דומים אל פלטפורמה רחבה משותפת.

אחוז החסימה בישראל, שצמחה פי 12 מגודלה בעת הכרזת העצמאות, נמוך מאוד בכל מדד השוואתי. הדבר גורם לכך ש-24 מפלגות שונות התמודדו בבחירות 2009 ו-12 מהן נכנסו לכנסת (היום 13 לאחר הפילוג בעבודה). הגדלה בפסיעות של חצי אחוז על פני 12 שנה תביא אותנו לנקודת האיזון המבנית הרצויה (מ-2 ל-4 אחוז). כל הזרמים הפוליטיים בישראל יוכלו למצוא ביטוי הולם גם ב-6 מפלגות בכנסת, ש-3 מתוכן ישמשו כפלטפורמה קלאסית לימין לשמאל ולמרכז, על המחנות הרעיוניים שבתוכן. קיים גם סיכוי טוב שבקונסטלציה כזאת מפלגת השלטון תזכה ברוב של שליש מחברי הבית ותעמיד ממשלה שיכולה להציג מדיניות וגם ליישמה.

התכנית הרחבה שלנו מונה עשרות תיקונים, שאת רובם יש להעביר בהליכי חקיקה איטיים ומורכבים. מתוכם רק מעטים ברורים לציבור הרחב כפי שברור היתרון שבהעלאת אחוז החסימה, ומשום כך זהו התיקון הפופולארי ביותר. מה שאתה עושה הוא לחתוך את השאלה העוסקת באחוז החסימה מתוך הסקר הרחב יותר שעשינו ולחטט בקרביה במיקרוסקופ. אלא שסקר הוא מראש תעתוע. הגורמים הלא ידועים שמאחורי טורי המספרים מייצגים משתנים רבים מכדי ליצור ודאות. גם ניסוח דקדקני של השאלות אינו מבטיח כי הן תיתפסנה בעיני כל הנשאלים באותו אופן. סקר הוא כלי אבחוני קהה שיעילותו היא בשרטוט מגמות בלבד.

כאשר שני שליש מהמשיבים לסוקרים תומכים בהעלאת אחוז החסימה, הדבר המשמעותי בעינינו הוא האישור הנוסף לנכונותו של הציבור לתמוך בתיקון. האישור הזה נתמך אצלנו בעשרות מפגשים עם קהלים מגוונים, בקבוצות מיקוד ובדיונים פתוחים. ובכל זאת בפנייה לציבור עלינו להציג, בשקיפות מלאה, סקרים כאסמכתא ולא ציטטות מפי דוברים בפורומים שונים.

הרוב שיש בציבור להעלאת אחוז החסימה מהווה נקודה חשובה במאבק הפוליטי שלנו לקידום התיקון. ולשם השוואה, הסלידה של הציבור מן הכנסת ומחבריה היא כה גבוהה, עד שאנו מתקשים לפעול כדי להגדיל את מספר חברי הבית ולהביאו אל הגודל האופטימלי לדעתנו, של 150-180 חברים. הרי לך מקרה מובהק שבו הדימוי קובע את התודעה וזו קובעת את המבנה שיגדיר את ההוויה – רעועה ככל שתהיה.

מה שמאכזב בתגובתך היא העובדה שאתה מסתכל על הנושא ככזה שמצדיק פוסט מתחוכם אבל בעצם לא ממש מעניין אותך. אתה מעדיף לבחון אותנו ממעוף הציפור, תוך כמה יעפי צלילה מרהיבים אל המרחב המולקולרי, וכל זה כדי לשמור על טוהר המחשבה ולהתחמק מלהתמודד עם מורכבות הדברים עצמם, כפי שהם נראים מגובה הזירה.

הזירה היא מרחב מלוכלך בעיני רבים ואני מתרשם שגם בעיניך. אלא שאין פוליטיקה אחרת, אין פוליטיקאים נקיים, אין אמת אחת במגרש הפוליטי וגם אם ישנה כזו, אין בה כל טוהר. הזירה הפוליטית הפתוחה היא שדה מערכה שיש בו גם רפש ודם, בריתות עם יריבים, בגידות בידידים, מניפולציות וספינים, הישגים רצוצים ותבוסות ספקטקולריות – ובעיקר של זוהי זירה של פשרות. גם האמיצים ביותר שנכנסים לתוכה חדורי אידיאלים, משתנים במידה זו או אחרת כדי לשרוד בתוכה. זה לא נורא ואין בכך כדי להפוך את הפוליטיקאים למוקצים – בוודאי לא את כולם. כך נראית כל דמוקרטיה פרלמנטרית והדבר היחיד שאפשר לומר בזכותה הוא שכל שאר שיטות הממשל גרועות ממנה בהרבה, גם אם אסתטיות לאין שיעור. הטרגדיה היא שכולנו חכמים ויודעים לקרוא מספרים ולנתח ויש לנו דעות נכונות וצודקות ואמת פנימית עזה וטוהר מוסרי יוקד – ובסוף כולנו כותבים אפליקציות מגניבות לאייפון.

היה זה, כאמור, פוסט אורח של חנוך מרמרי, מנכ”ל ישראלים להצלת הדמוקרטיה(אתר, פייסבוק).

קובץ:AbirZik.jpg

אם מישהו חושב שבחירת התמונות בפוסט הזה נועדה ללגלג למרמרי או להמעיט בערכו, שיחשוב ככה. אני אישית לנצח אעריץ את מרמרי (גם) על שני הספרים האלה.

4 תגובות ל“פוסט אורח: תגובה של חנוך מרמרי בשם ישראלים להצלת הדמוקרטיה”

  1. לאורך רוב ההיסטוריה של ישראל, היו בה מפלגות עם שליש או יותר מהמושבים – בשבעים והשמונים אפילו שתיים כאלו, לעיתים. פעם אחת הייתה מפלגה שכמעט קיבלה 50% מהמושבים. ומאידך, בבריטניה יש 7-8 מפלגות שזוכות לייצוג מדי מערכת בחירות. נו, אז? הבעיה היא לא בקיומן של שברי מפלגות, אלא בגודלן של המפלגות הגדולות. אלו התפרקו, אבל לא בגלל השיטה (אם כבר, מה שעודד את ההתפרקות שלהן היה שינוי השיטה הקודם), אלא בגלל התרבות הפוליטית והארגונית-מפלגתית בישראל (ובעולם כולו). אי אפשר להציע תיקונים למצב בלי לבחון אותם מתוך נקודת מבט השוואתית למדינות אחרות בעולם. הטענה כאילו שינוי שיטת הבחירות יפתור את בעיית המשילות, בעוד שמדינות עם שיטות רובניות פרופר נתקלות בקשיים הולכים וגוברים, היא פשוט מוזרה.
    ושלא תבין אותי לא נכון – אני בעד התיקונים שאתם מציעים, ברובם. ואני תומך בפרוייקט שלכם. אבל אני חושב שהדגשים שגויים – תיקון השיטה לא יכול להיות המרכז. אי אפשר לתקן את התרבות הפוליטית בישראל באמצעות חקיקה ישירה. קצת חבל לי שהקמפיין לא מתרכז יותר בהסברת השיטה ויתרונותיה, אלא יותר בקידום התפיסה שהשיטה דפוקה וזקוקה לשינוי.

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    בישראל אין בעית משילות. למעשה הכוח של הממשלה הוא עצום וכמעט כל מה שהיא רוצה היא מעבירה. לאופוזיציה יש כח מועט מאוד וגם האיזונים והבלמים במבנה הדמוקרטי הם רעועים וחלשים להפליא. אם יש בעיה מבחינת משילות היא דווקא עודף של משילות.

    בישראל יש תופעה של יציבות קואליציונית ושל חילופי שלטון תכופים יחסית. אני לא בטוח שזו בעיה, אבל זו בהחלט לא תופעה של משילות.

    [להגיב לתגובה זו]

    משה נחמיה Reply:

    הבעיה היא שבמקום להציע מצע בחירות שונה, אותן מפלגות גדולות לא מתיחסות לדברים החדשים באופק, ומתיחסות רק לבעיות הישנות כמו "בעית הערבים במדינה" והמלחמה הקרבה עם איראן.
    דחילאק, תעסקו בדברים שונים, לאו דווקא בצדק חברתי שהוא המנה של השמאלנים.
    כפי שעורכים שיפוץ דירה, כך גם אנחנו רוצים שיפוצים של מצע בחירות למפלגות שאנו יודעים שהן הטובות ביותר למדינת ישראל ובלאו הכי אנחנו מצביעים להן.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אין לי זמן, לצערי, לכתוב את הפוסט שאני מתכנן על הסיבות העקרוניות שבגללן אני כועס על פרויקט ישראלים להצלת הדמוקרטיה. אני מקווה להגיע אליו בקרוב. עד אז אומר רק שאני מסכים מאוד עם ההשגה של יובל, וגם עם חלקים נרחבים ממה שכתב דובי.
    כמו כן, כפי שציינתי מראש, הפוסט שאליו מגיב הפוסט הזה היה קטנוני, ידעתי שהוא קטנוני כמובן, זה היה חלק מהרעיון. הזכרתי בפוסט ההוא עוד משהו שכתבתי על טור של יער גדיש שפורסם באתר של ישראלים להצלת הדמוקרטיה, משהו שמבטא את הסיבות העקרוניות יותר לכעס שלי. אז עד שיהיה לי זמן, אני מדביק כאן את הטקסט ההוא:

    בטורו קורא גדיש ליאיר לפיד לא להקים מפלגה חדשה (מייד אחרי שהוא מתמוגג מלפיד בטענה ש”אנחנו צריכים אנשים טובים בכנסת ובממשלה”).
    פיסקת המפתח בטור של גדיש קובעת כי

    ישראל לא זקוקה למפלגת מרכז, אלא לקואליציית מרכז שתורכב מהמפלגות הגדולות והמתונות בכנסת. לשם המחשה, נניח שנתניהו ולבני היו מסכימים להקים קואליציה שמורכבת מקדימה, מהליכוד, מישראל ביתנו ומהעבודה.

    לסיום דבריו הוא טוען כי על אזרחי ישראל להתפקד ל”מפלגות המתונות” הללו “ולגרום לראשי המפלגות להצהיר שברגע שאחד מהם יזכה בבחירות הבאות הוא ייתן עדיפות להקמת קואליציית מרכז ולא יבחר באפשרות הקלה של ממשלה צרה וקיצונית שמזיקה למדינת ישראל ומפצלת את הציבור”.

    זה החזון של גדיש ל”הצלת הדמוקרטיה”, כפייה מראש של תוצאת הבחירות על-ידי מי שהוא מכנה מתון, על-ידי מי שלגמרי במקרה, גם דומה לו. זו קואליצייה שאין בה, כמובן, ערבים, אין בה, כמובן, חרדים, אין בה גם דתיים לאומיים ואין בה שמאלנים.

    זאת קואליצייה שאין בה את סער סקלי ואין בה את ברי סימון, זאת קואליצייה שהחלום שלה מוזן בדיוק מאותה נהייה אחרי איזון קדוש שהמטרה האמיתית שלו היא אישוש הנורמליות של המרכז, של הצופה בבית שיבהה במסך וילעג למשוגעים הקיצוניים, לצופה שיילך להצביע לאחת המפלגות המתונות אחר כך. זה אמנם צירוף מקרים חסר חשיבות, אבל יש משהו מרתק ונכון בכך שדווקא אותו יער גדיש כתב את הדברים האלה. כך נראה החזון הפוליטי שמצמיח האח הגדול.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting