השבט השקוף, או מה באמת יש לי נגד ישראלים להצלת הדמוקרטיה

אז חנוך מרמרי כתב תגובה לפוסט שלי, עבר כבר שבוע, נכון, אבל עצם הרעיון שזה קרה עדיין מרגש אותי. רק שבאשמתי המלאה קרה שמרמרמי השיב לפוסט הלא נכון שלי. כתבתי בדברי ההקדמה לפוסט ההוא שהוא מתכוון להיות קטנוני, שהוא לא באמת מה שמטריד אותי בכל העניין של ישראלים להצלת הדמוקרטיה. אבל לא היה לי כוח לכתוב את הפוסט האמיתי בנושא אז, אז שיחקתי קצת בשטויות.

עכשיו מגיע הפוסט שאמור היה לבוא אז, והוא די ארוך, אני חושש, הוא גם יתחיל במה שיכול להיראות כמו המשך של אותה רוח קטנונית (למרות שלטעמי הוא לא), אז חשוב לי לציין מראש שהוא מסתיים בדיון עקרוני בהרבה.

ועוד הערה חשובה: אני מסכים עם לא מעט דברים שכתב מרמרי בפוסט התגובה שלו, אני מסכים עם העובדה הפשוטה לפיה אין זירה אחרת, ועם הטענה הנובעת ממנה לפיה עלינו לפעול לכך שהזירה תפסיק להיתפש על-ידי הציבור כמלוכלכת (בניגוד למסקנה של מרמרי בדבר התפישה האישית שלי, אני דווקא לא רואה אותה כמלוכלכת, בטח שלא יותר מזירות אחרות שדווקא זוכות לכבוד). אני בהחלט חושב שראוי להשיב לפוליטיקה דימוי טוב יותר, אני חושב שיש לנסות ולהשפיע על הזירה הפוליטית כדי שתהיה ראויה לדימוי טוב יותר (ניסיתי. התפקדתי למפלגה, אבל היכולת שלי להיות פעיל במסגרתה היא מצומצמת מידי בנסיבות הנוכחיות).

חשוב לי לציין גם שיש לא מעט חלקים בתכנית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה שאני מסכים איתם ואחרים שאין לי עמדה מגובשת לגביהם. גם החלקים שאליהם אני מתנגד הם לא נושאים קריטיים כל כך, מה שמכעיס אותי הוא הנסיון להעמיד את השיטה, במידה רבה, כחזות הכל, ויותר מזה, תחושותיי לגבי מה שעומד מאחורי התכנית הזו והרצון הנואש לשינוי.

זאת השיטה?

בין התרשימים הזוכים להבלטה בעמוד הבית של ישראלים להצלת הדמוקרטיה ניתן למצוא גם את זה, המבקש להדגיש עד כמה שיטת הבחירות הישראלית בעייתית דרך בחינת מספר הסיעות בקואליציה בכמה מדינות דמוקרטיות.

מה הבעיה? שואלים באתר ישראלים להצלת הדמוקרטיה, ואז משיבים

ממשלה מרובת מפלגות מקצינה את יכולתן של שותפות המשנה בקואליציה לסחוט את ראש הממשלה ואת מפלגת השלטון, ומאלצת אותם להקים ממשלה מנופחת ובזבזנית.

קצת קשה לקבל את התשובה הזו כפשוטה, כפי שהעיר דובי, המפלגה שזוכה לייצוג המנופח ביותר בממשלה הנוכחית היא דווקא הליכוד ולא שותפותיה הסחטניות. אבל גם בלי קשר להשגה הזו אפשר לראות משהו בעייתי מאוד ברשימת המדינות שבתרשים. הצרימה המשמעותית ביותר היא כמובן ההכללה של ארצות הברית ברשימה. קצת קשה להבין אותה, אין, ולא יכולה להיות בעצם, “קואליציה” בשיטת המשטר האמריקאית.

אני לא מומחה לשיטות ממשל ומשטר, אבל אני יודע להסתכל בויקיפדיה, אז אחרי שההכללה של ארצות הברית עצבנה אותי החלטתי לבדוק קצת יותר. חשבתי שאולי, גם בלי קשר של ממש לשיטת המשטר יש טעם לפגם בהשוואה בין מדינות שנבדלות זו מזו באופן ניכר במספר התושבים שלהן. אז קבעתי סף שרירותי של גודל אוכלוסיה שאינו יותר מפי שניים מאוכלוסיית ישראל ובחנתי מה קורה.

בין חמש המדינות בהן יש “קואליציה” חד-מפלגתית יש רק אחת, יוון (לא ממש מודל מוצלח של יציבות או משילות) שעומדת בקריטריון של גודל אוכלוסיה דומה לזה של ישראל. בין שבע המדינות להן יש קואליציה דו-מפלגתית ארבע עונות על הקריטריון שנבחר. בין שמונה המדינות להן קואליציה עם שלוש מפלגות או יותר רק אחת (יפן) היא בעלת אוכלוסייה של יותר מפי שניים בישראל.

זה לא שאני יודע להסביר את התוצאה הזו בוודאות, אבל נדמה לי שעולה מהן בבירור שיש משהו פגום בהשוואה הזו מלכתחילה.

אבל זה לא נגמר כאן. כי אם השיטה היא הסיבה לבעיה (ונניח שזו אכן בעיה) של מספר הסיעות בקואליציה אז אולי כדאי לבדוק מה קורה בפינלנד, אחותנו לצרה. מסתבר שהפרלמנט הפיני נבחר בבחירות אזוריות-יחסיות עם 15 אזורי בחירה (קרוב מאוד לאחת ההצעות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה), שהגדול שבהם שלח לפרלמנט 35 נציגים בבחירות האחרונות, והשני בגודלו שלח 21 נציגים*. אל מול עדויות כאלה קשה לקבל את הרעיון של ישראלים להצלת הדמוקרטיה לפיו האשם הוא בשיטה.

השקר האזורי

אני קורא עכשיו ספר על מערכת היחסים האישית בין ביל קלינטון לבין ניוט גינגריץ’, ועל האופן שבו היא משקפת, במידה רבה שלא בצדק, את המורשת העמוקה של שנות ה-60 בפוליטיקה האמריקאית.

בשנות ה-60, טוען הספר, עוצב קו השבר האידאולוגי המרכזי של החברה האמריקאית. לפוליטיקה עצמה, ממגוון סיבות, לקח זמן להסתדר מחדש משני צידיו של הקו הזה באופן מובהק. בבחירות 94, באמצע הכהונה הראשונה של קלינטון, הצליח גינגריץ’ לנווט את המפלגה הרפובליקנית לנצחון גורף ולהשתלטות, לראשונה אחרי 40 שנים, על שני בתי הקונגרס.

הדרך שסלל גינגריץ’ לנצחון הזה עברה דרך הכפפה של המרוצים המקומיים לקו השבר האידאולוגי הגדול של החברה. מאז הבחירות ההן זו הפכה לאסטרטגיה המנצחת כמעט בכל מערכת בחירות אמריקאית – המפלגה שהצליחה להציג חזון אידאולוגי לאומי משותף במרוצים השונים היא זו שזכתה להישגים אלקטרוליים.

אם זה מה שקרה לפוליטיקה האמריקאית אחרי למעלה ממאתיים שנים של הדגשת העצמאות היחסית של המדינות המרכיבות אותה יש משהו תמים מאוד (במקרה הטוב) במחשבה שבוחרים ישראליים יאמצו צורת חשיבה (ואולי יותר מזה, יחס רגשי חדש) לתהליך הבחירות כתוצאה מחלוקת המדינה ל-12 אזורי בחירה.

מצד שני, ובניגוד מוחלט לכוונות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה יש בשיטה כזו הזמנה למאבקים קיצוניים ומכוערים בפוליטיקה פנים-מפלגתית בהתמודדות על הרשימה המקומית בכל מחוז בחירה.

מה שכן, יהיה משעשע לראות את ההתפתלות החוקתית סביב הגדרת אזור בחירה של יהודה ושומרון.

אנחנו ה-96%

מכל ההצעות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה זו שמעצבנת אותי יותר מכל (בעצם, כמעט) היא ההעלאה ההדרגתית של אחוז החסימה ל-4%.

כיוון שנקל לחשוד בי שאני מתנגד להצעה הזו כיוון שהיא תקבור את מרצ ואת חד”ש החלטתי לבחון אותה דווקא דרך שתי מפלגות שרחוקות מאוד מהשקפת העולם שלי, כאלה שאין סיכוי שאצביע עבורן, כאלה שהעלאה של אחוז החסימה בשלב זה גם לא תפגע בהן (אולי להפך) – ש”ס וישראל ביתנו.

בגרף שלמעלה אפשר למצוא את הישגיהן (באחוזים מכלל הקולות הכשרים) של ארבע רשימות (עם חריגות קלות שמצויינות על-ידי טקסט) במערכות הבחירות שבין 1984 לבין 2009. הקו התכול האופקי מציין את אחוז החסימה המוצע על-ידי ישראלים להצלת הדמוקרטיה.

בבחירות 84 הופיעה לראשונה בפוליטיקה הישראלית מפלגת ש”ס. באותן בחירות קיבלה ש”ס 3.1% מקולות הבוחרים. שתי מפלגות חרדיות נוספות, אשכנזיות, קיבלו ביחד 3.3% מהקולות. במערכת הבחירות של 88 עלה כוחה של ש”ס ל-4.7% ונותר כמעט ללא שינוי (4.9%) בבחירות 92. יהדות התורה, שכבר הפכה למפלגה אחת בבחירות 92 ירדה אל מתחת לקו 4% ונותרה שם גם בשתי מערכות הבחירות הבאות.

למה כל זה חשוב? כי אחרי שלוש מערכות בחירות בהן דשדשה ש”ס באזור אחוז החסימה המיועד של ישראלים להצלת הדמוקרטיה, היא זינקה בבחירות 96 ומאז הפכה ממפלגה קטנה עם יומרות בינוניות למפלגה בינונית עם יומרות גדולות.

נכון, יש כאן הרבה מאוד ספקולציות שאין דרך לבסס אותן, אבל בהינתן המידע שיש לנו על דרכי ההתנהלות של הפוליטיקה החרדית אחוז חסימה של 4% היה מונע את פרישתה מהמסגרת הכפויה של מפלגת אם אשכנזית, ובכך מונע גם את המשך הדרך הפוליטית שהפכה את ש”ס למה שהיא היום.

באופן דומה אפשר לבחון את הצמיחה של ישראל ביתנו שנולדה בבחירות 99 כמתחרה של ישראל בעלייה על קולותיהם של מאות אלפי עולים חדשים שהגיעו לכאן אחרי קריסת הגוש המזרחי. בבחירות 99 קיבלה ישראל ביתנו 2.6% מהקולות, ובבחירות 2003 היא גרפה, בריצה משותפת בתוך הבית הלאומי, 5.5% מהקולות. כולנו יודעים איפה נמצאת ישראל ביתנו היום. בדיוק כמו במקרה של ש”ס, קשה מאוד לדמיין את ישראל ביתנו צומחת עם אחוז חסימה של 4% ומחליפה את ישראל בעלייה כמפלגת הבית של העולים. ליברמן, במצב כזה יכול היה, אולי, לעמוד היום בראש הליכוד, או לפחות בצמרת שלו. שוב, קשה מאוד לדעת.

אחוז החסימה הנמוך, אני מבקש לטעון כאן בעצם, הוא תחליף מוצלח מאוד לדמוקרטיה פנים-מפלגתית במקומות שבהם קשה או בלתי-אפשרי לכפות כזו (בין אם מדובר במפלגות חרדיות שאינן מוכנות להנהיג דמוקרטיה פנים-מפלגתית או במפלגה כמו ישראל בעלייה שהתבססה באופן ניכר על דמותו של העומד בראשה).

תהליך דומה מאוד התרחש גם בקרב המצביעים הערבים שבזכות אחוז החסימה הנמוך יכלו לצאת מהמסגרת הכופה של חד”ש על הדומיננטיות של מק”י בתוכה ולהביא לידי ביטוי גם את זהותם הדתית והלאומית.

רבים מתומכי הצלת הדמוקרטיה ודומיהם אולי יראו בתסריטים האלה משהו מעודד, למה לבכות שיטת בחירות שהיתה מונעת את צמיחתן של ש”ס, ישראל ביתנו, בל”ד ורע”ם-תע”ל?

לפחות במקרים של ש”ס ושל ישראל ביתנו על כוחן האלקטורלי היום נדמה לי שהתשובה לכך ברורה. שיטה שהיתה מונעת את צמיחתן היא המקבילה הפוליטית הברורה ביותר להדחקה של רגשות חברתיים חזקים מאוד, הייתי מעז ואומר שמדובר בהדחקה מסוכנת.

שם קוד: משילות

אם תשאלו את אנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה, או את כל אחד מהגופים האחרים שעוסקים בנסיונות לשינוי שיטת הממשל הם יטענו, כך נראה לי, שהבעיה המרכזית של המערכת הפוליטית בישראל היא “משבר משילות”.

העניין הזה בולט, יותר מכל, בכתבת ההתרפקות של ישראלים להצלת הדמוקרטיה על ממשלת רבין השנייה

כמדי שנה בתחילת חודש נובמבר, אז חוזרים פוליטיקאים ופרשנים לדמותו וחייו של יצחק רבין, שבים ומזכירים כיצד במהלך הקדנציה החלקית שלו כראש ממשלה עשה מה שמאז לא הצליח לעשות איש: רבין הכפיל את תקציב החינוך, המריץ את התיירות, את התרבות ואת הפריפריה, חתם על הסכמים היסטוריים, שיקם תשתיות והזניק אותן אל עבר המאה ה-21 – אם למנות רק כמה מההישגים כפי שהציג אותם מנהל לשכתו, איתן הבר, במאמר שפרסם לרגל יום השנה ה-16 לרצח בעיתון "ידיעות אחרונות".

נניח רגע לעובדה שיש משהו קצת מפוקפק בהסתמכות על הבר כדי להעריך באופן אובייקטיבי את הישגיה של ממשלת רבין, זה באמת לא חשוב. השאלה היא האם באמת נכון להפריח טענות כמו “מאז לא הצליח לעשות איש” ולתלות את האשם בהיעדר המשילות המובנה של השיטה?

צר לי, אבל מדובר בקשקוש. לאהוד ברק לא היתה שום בעיה להוציא את צה”ל מלבנון, לנתניהו כשר אוצר בממשלת שרון לא היתה שום בעיה להעביר את החסכון הפנסיוני של כולנו לבורסה, לשרון לא היתה שום בעיה לבצע אחר כך את תכנית ההתנתקות, לאולמרט לא היתה שום בעיה לצאת לשתי מלחמות, לנתניהו לא היתה שום בעיה לבצע את עסקת שליט. ואלה הדוגמאות הבולטות ביותר, אלה שלא מצריכות ויקיפדיה או אפילו אימוץ של הזכרון.

לראש ממשלת ישראל אין בעיה לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה, המשילות כאן, אם יש איתה בעיה, היא גבוהה מידי. הזכרתי קודם את גינגריץ’ וקלינטון. בנובמבר ובדצמבר 95 הצליח גינגריץ’ להביא להשתקה מלאה של הממשל (זה לא תיאור דרמטי, זה מצב פורמלי שבו נכפה על הממשל לספק אך ורק “שירותים חיוניים” ולהפסיק כל פעילות אחרת) במסגרת המאבק על אישור התקציב. לראש ממשלת ישראל, עם בעיית המשילות שמרבים לקונן עליה כאן לא היה קורה דבר כזה.

השבט השקוף

משילות, אם כן, היא לא בדיוק מה שנהוג לכנות משילות. הרי לא ייתכן שאנשי ישראלים להצלת הדמוקרטיה באמת מתרפקים על זכר ממשלה שנאלצה לשחד באופן אישי קבוצה של פורשי צומת (נכון, זה קרה בגלל הפרישה של אביגדור קהלני ואנשי הדרל השלישית ממסגרת העבודה, אבל זה קרה) כדי לאשר את אחד המהלכים החשובים ביותר שלה. משילות היא שם קוד למשהו אחר, אני חושב, היא שם קוד לאיזו ערגה של מבקשי השינוי למשהו אחר, ערגה שמוצאת ביטוי ברור באותה רשימה על ממשלת רבין.

זאת ערגה לאותה “ישראליות” בדיוק שמייצג יאיר לפיד, זו שיכולה לדבר על עצמה במונחים של “הכי ישראלי” או “להיות ישראלי זה…” או, בעצם “ישראלים להצלת” מבלי לשים לב עד כמה הגדרת הישראליות שלה היא מצמצמת ומדירה. זאת ערגה לתקופה שבה הזהות של אותם ישראלים היתה זהות ישראלית ולצידה היו כאן עוד כל מיני זהויות אחרות, של חרדים, של ערבים, של עולים חדשים, של מתנחלים, של דתיים. כל אלה היו גם הם ישראלים כמובן, אבל ישראלים ממוקפים, ישראלים עם מרכיב נוסף ודומיננטי בזהות שלהם. לא כמו הישראלי של יאיר לפיד ושל הצלת הדמוקרטיה.

לפני כמה שבועות עלה לדיון במקביל, ובשלושה מקומות שונים מאוד, מה שמכונה “הנושא העדתי”. את סערת שלמה מעוז אף אחד לא פספס. במקום אחר, קצת קרוב יותר לכאן, התעוררה מהומה מרתקת סביב ערב הרצאות שערך הבלוג “ארץ האמורי” ובעיקר סביב שיבוץ הדוברים. במקום קצת יותר מפתיע התפרסמה בסלונה רשומה של גל חן על המרכיב המזרחי בזהות שלה. יש הבדל גדול מאוד בין שלוש נקודות המוצא האלה, ויש גם הבדל עצום בין הדיונים שהן עוררו, אבל היה מרכיב משותף לרבות מהתגובות האשכנזיות בשלושתן – השקיפות של האשכנזיות כמרכיב מרכזי בזהות של הדוברים. “אבל מה את רוצה להגיד בכלל?” שאלו את גל חן, כאילו שכל טור מזדמן בסלונה הוא מניפסט מנומק שמעביר מסרים ברורים, “אנחנו גדלנו בלי לדעת בכלל שיש כאן עדות”, “אנחנו שופטים בני אדם ולא מוצא”. תגובות דומות, גם אם לוחמניות יותר אפשר היה למצוא בלא מעט דיונים סביב ההתבטאויות של שלמה מעוז. “יצא שהאשכנזים דיברו מהכיוון האקדמי והמזרחיות יותר מהזווית האישית” נאמר על ערב האמורי.

הישראליות של הצלת הדמוקרטיה היא כבר לא הישראליות של פעם, היא לא בהכרח אחוס”לית – היא לא לחלוטין אשכנזית, היא ממש לא מחוייבת לסוציאליזם, היא מוכנה לקבל מידה מסויימת של דתיות, היא בהחלט כן לאומית ומחוייבת לפרוייקט הציוני. אבל מעבר לכל אלה היא בעיקר מוגדרת על דרך השלילה, היא הישראליות הלא ממוקפת, זו שעדיין רוצה לחשוב על עצמה כישראליות נטו, בלי סרח עודף.

לא מתפיע לגלות את ההתרפקות דווקא על ממשלת רבין. לא בגלל שבעצם מדובר כאן בתנועת שמאל, גם אם יש בה אנשי שמאל לא מעטים. זאת התרפקות על מערכת הבחירות האחרונה שבה ש”ס היתה מפלגה עם מספר חד-ספרתי של מושבים בכנסת, מערכת הבחירות האחרונה שבה לא היתה מפלגת עולים בכנסת, מערכת בחירות שבה הציבור הערבי עוד לא ביטא בהצבעה שלו זהות לאומית ודתית מאיימת, מערכת בחירות שההפתעה הגדולה שלה היא צומת הישראלית כל כך, אחת ממערכות הבחירות האחרונות בהן עוד ניתן היה לדבר על זרם מתון בתוך המפד”ל.

כל כך מהר כל זה השתנה לישראלים. כן, חלק ניכר מהשינוי הזה התרחש, או לפחות הואץ, בגלל אפיזודת הבחירה הישירה האומללה, אבל זה כבר לא משנה. השינויים האלה הם אמיתיים, גם אם חלקם כואבים. השינויים האלה אמיתיים, גם אם תימצא שיטת בחירות או ממשל שתטשטש אותם למשך עוד כמה מערכות בחירות.

כל הזרמים הפוליטיים בישראל יוכלו למצוא ביטוי הולם גם ב-6 מפלגות בכנסת, ש-3 מתוכן ישמשו כפלטפורמה קלאסית לימין לשמאל ולמרכז, על המחנות הרעיוניים שבתוכן. קיים גם סיכוי טוב שבקונסטלציה כזאת מפלגת השלטון תזכה ברוב של שליש מחברי הבית ותעמיד ממשלה שיכולה להציג מדיניות וגם ליישמה.

כתב מרמרי בפוסט התגובה שלו. אלה המפלגות הישראליות, שלוש נוספות אמורות להספיק לכל השאר.הנחת היסוד של ישראלים להצלת הדמוקרטיה היא בכל מקרה ששלוש המפלגות הן המבוגרים האחראים של הפוליטיקה הישראלית, המבוגרים שמנהלים ביניהם דיון אידאולוגי שקול, גם אם לפעמים מתוח מאוד. שלוש האחרות, הלא ממש מוגדרות עד הסוף, הן בכל מקרה מייצגות של קבוצות שוליים שבמקום לחשוב על ישראל ועל הישראלים חושבות על עצמן ועל מצביעיהן.

ואולי אפשר היה לתמצת את כל זה בתמונה אחת (פלוס כיתוב)

* האוכלוסייה בחלק ממחוזות הבחירה הפיניים ירדה באופן ניכר בשנים האחרונות ובפינלנד, אגב, מודאגים מאוד מכך שבמחוזות כאלה קשה למפלגות קטנות-בינוניות לגייס מספיק קולות כדי לקבל ייצוג בפרלמנט.

9 תגובות ל“השבט השקוף, או מה באמת יש לי נגד ישראלים להצלת הדמוקרטיה”

  1. יש בי חשד בסיסי ועמוק כנגד המילה הזו, "משילות". אני הכרתי את המילה הזו לראשונה בתחילת הקדנציה של ממשלתו השניה של נתניהו (רציתי לכתוב "ממשלתו הרעה", אבל זה לא היה מספיק ספציפי), עם בולמוס החקיקה שנועד להבטיח את יציבותה של הממשלה, ומעולם לא הצלחתי להשתכנע שיציבות שלטונית היא ערך בפני עצמו. למעשה, אני די משוכנע שיש מתח אינהרנטי בין יציבות שלטונית ובין הרעיון הדמוקרטי.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. כל מה שאתה כותב בקטע של "משילות" נע בין "לא נוגע בנקודה הרלוונטית" ל"מחזק את הטענה שאתה מנסה לסתור". כי מה שקרה בממשלת רבין היה שינוי סדרי עדיפויות בקנה מידה מאד דרמטי, דבר שקרה מאז רק בממשלת שרון השניה (זו שבה לליכוד היו 38 מנדטים, והקואליציה כללה רק 4 מפלגות). היציאה מלבנון לא הייתה מעשה יקר פוליטית, ולשחרור גלעד שליט אין מה להתייחס בהקשר הזה. ויציאה למלחמות… הקושי הוא להימנע ממלחמה, לא להיכנס אליה.

    ראש ממשלת ישראל מחושק על ידי שותפותיו הקואליציוניות. ככל שיש פחות כאלה, הגמישות שלו גדולה יותר והוא יכול לבצע מהלכים בעלי מחיר פוליטי גדול יותר. ברור שזה תלוי במה רוצה לעשות ראש הממשלה ובאופיין של השותפות הקואליציוניות, אבל ב-20 השנים האחרונות ניתן לראות קשר בין גודל המפלגה הגדולה בכנסת לבין היכולת של ראש המפלגה לנקוט בצעדים מרחיקי לכת.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אתה חושב שאהוד ברק לא היה מצליח לאשר הסכם לו היה חוזר עם אחד כזה מקמפ דייויד? אתה טוען שהיכולת של שרון לבצע את תכנית ההתנתקות היא בזכות 38 המנדטים של הליכוד? שאולמרט לא היה מצליח לבצע את תכנית ההתכנסות בגלל בעיות פנימיות בקואליציה? אני חולק עליך.
    ובעניין יציאה למלחמות, נו, לזה בדיוק אני קורא עודף משילות, אמירה כמו "הקושי הוא להימנע ממלחמה, לא להיכנס עליה" היא בעייתית מאוד, ומעידה עד כמה המשילות כאן חזקה עד שברור שצעד כמו כניסה למלחמה יזומה (מוצדקת או לא זה לא רלוונטי) הוא משהו שקל מאוד לבצע.
    אבל בוא נבחן את הממשלה הנוכחית, מה נמנע ממנה לבצע בגלל אילוצים קואליציוניים, האם הצעדים האלה (ויש כאלה מן הסתם) הם עקרוניים כל כך? עקרוניים מספיק כדי לטשטש עבורם את העובדה שחלק ניכר מבסיס התמיכה של הקואליציה הזו אוחז בהשקפת עולם שונה מאוד מזו של העומד בראשה בלא מעט תחומים?

    [להגיב לתגובה זו]

    יובל Reply:

    חגי, אני פשוט לא מבין את ההנחה הזו לפיה מה שקובע את המשילות הוא עד כמה ראש הממשלה מצליח לעשות מה שבא לו. ראש הממשלה הוא לא הממשלה, גם בממשלה עם מפלגה אחת. ראש הממשלה הוא הממשלה רק במשטרים נשיאותיים (ואז קוראים לו "נשיא"). המבחן למשילות הוא לא עד כמה אדם אחד – רבין, נתניהו או שרון – יכול לעשות כרצונו אלא עד כמה הממשלה מצליחה להוציא לפועל את ההחלטות שלה ואת הרצונות שלה. והממשלה, מה לעשות, מורכבת מכמה אנשים. ככה זה במשטרים פרלמנטריים. "ישראל ביתנו" קיבלה 15 מנדטים כי היו מספיק אנשים שהצביעו לה, לא כי היא גנבה אותם, וכך גם ש"ס. אני לא מבין למה הדרישות שלהם הן "סחטנות" בעוד שהרצונות של נתניהו הן "ממלכתיות".

    כפי שאמרתי – שאלת המשילות היא שאלה של עד כמה הממשלה לא מצליחה ליישם דברים עליהם היא החליטה. כאן – במסגרת האיזונים והבלמים המקובלים בדמוקרטיה – אמורים להיות מספר גופים וגורמים שיקשו עליה, ובאופן כללי גם אמורים להצליח מדי פעם (איזונים ובלמים) – האופוזיציה בכנסת, בג"צ, העיתונות, ארגונים אזרחיים, ביקורת המדינה וכן הלאה. כל הגופים הללו בארץ חלשים בצורה יוצאת דופן, וכל הממשלות האחרונות הצליחו לעשות פחות או יותר מה שבא להן בלי שום בעיה. החל מההתנתקות, דרך תקציב דו שנתי (ובכלל משחק מלא בתקציב המדינה), המשך בהעמקת ההתנחלויות וכן הלאה. הדברים הללו נעשו בהתעלם מפסיקות בג"צ, בהתעלם מהעיתונות, ותוך ניצול העובדה שלאופוזיציה אין כמעט שום כח בכנסת. אני מצליח לחשוב על מעט מאוד דברים שהממשלה לא הצליחה להעביר (כלא פרטי).

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אני מאוש ממליץ לקרוא את הספר Patterns of Democracy של ארנד לייפארט. הספר מבצע מחקר על 36 דמוקרטיות, בעיקר אך לא רק מהעולם המפותח, ומגדיר אותן על מפה דו-מימדית: מימד אחד מבדיל בין מדינות עם שיטה דו-מפלגתית רובית ומדינות עם שיטה רב-מפלגתית של קונצנזוס, ומימד שני מבדיל בין מדינות פדרליות ומדינות יחידיות. ישראל היא כמובן רב-מפלגתית ויחידית, כמו פינלנד; שוויץ רב-מפלגתית ופדרלית; בריטניה דו-מפלגתית ויחידית; ארה"ב דו-מפלגתית ופדרלית. מש שהמחקר מוצא הוא שלמרות מה שמצדדי השיטה הבריטית טוענים שוב ושוב, אין שום יתרון לשיטה שלהם. אין קורלציה בין אף אחד משני המימדים ומשתני תוצאה, כגון צמיחה כלכלית, אבטלה, ועוני; היוצא הדופן היחיד הוא אינפלציה, שהיא יותר נמוכה במדינות פדרליות כיוון שהן נותנות לבנק המרכזי יותר עצמאות. ניתן לעשות את אותו ניתוח על משתני תוצאה פוליטיים ואז השיטה הרב-מפלגתית נראית הרבה יותר טוב: אחוזי ההצבעה בה הם יותר גבוהים כיוון שאנשים יכולים לבחור במפלגה התואמת את השקפת עולמם, ונראה לי שגם רמת הקונצנזוס והיכולת של אנשים לסמוך על הממשלה יותר גבוהה (המדינות עם מדד האי-שחיתות הכי גבוה הן בסקנדינביה או ניו זילנד).

    מצב הממשלה בישראל הוא גרוע, אבל זה למרות ולא בגלל השיטה. רוב המדינות הרב-מפלגתיות דווקא מצליחות לא רע. ישראל היא מיוחדת, כך שתומכי השיטה הקיימת בבריטניה וארה"ב הביאו אותה בתור אחת משתי הדוגמאות היחידות לכשלון הייצוג הפרופורציונלי. הדוגמה השניה היתה איטליה, ששינתה את השיטה בשנות ה-90, ולא שיפרה את מצבה במאומה. דווקא היה מנהיג חזק עם שליטה בממשלה ברוב שנות ה-2000, והתמ"ג לנפש היום הוא יותר נמוך ממה שהיה כשהוא עלה לשלטון ב-2001. פוליטיקה יציבה וכלכלה צומחת לא נוצרות עם מלך וגם לא עם מלך שניתן לבחירה כל 4 שנים (המשחק על הכס והמאבק בין הטוענים לכתר תהפוך את המדינה למשתה לעורבים), אלא עם ממשלה שנאלצת להקשיב למירב אינטרסים מנוגדים.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] המפלגה המנופחת ביותר בממשלה הנוכחית היא הליכוד ולא אחת המפלגות הקטנות – אז למה ארגון  "ישראלים להצלת הדמוקרטיה" מתעקש שיש להעלות את אחוז החסימה? שחר מהבלוג "תודעה כוזבת" מתכתב בנושא עם חנוך מרמרי, מנכ"ל הארגון, ומסביר מדוע ההשוואה למדינות כמו ארה"ב פגומה מיסודה. […]

  5. מסכים עם הפוסט הזה מלמעלה עד למטה.
    יש נטיה אנושית למצוא פתרונות לא רלבנטיים לבעיות מורכבות וזאת הנטיה בה לוקים "ישראלים להצלת הדמוקרטיה".
    בישראל יש מגוון רחב של דעות וגישות ולכן יש כאן הרבה מפלגות ואין בזה שום דבר גרוע.
    המחשבה כאילו הבעיה נמצאת בשיטה ולא בתוכן (תוכן = אנחנו הישראלים על כל צדדינו החיוביים והשליליים) שגויה מהבסיס.
    הניו-זילנדים עברו משיטה דו מפלגתית לשיטה רב מפלגתית אחרי שנואשו מרמת הייצוג הנמוכה לה זכו ומהעובדה שהמדינה הופרטה ופורקה לרסיסים בידי ממשלות עבודה/שמרנים מתחלפות בשנות ה- 80 וה-90.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. מחזק מאוד את רועי ואת עמית.
    אני יכול להבין את התמונה התיאורטית שבה התכנסות ופשרות במפלגות מרכז אחראיות עדיפה על השתוללות של סקטורים שלא מעניין אותם שהכול סביבם יילך לעזאזל כל עוד הם מקבלים את שלהם.
    מה לעשות שבכאן ובעכשיו, במדינה שלנו, יש קבוצה קטנה של אנשים שמסתובבת בעשרות השנים האחרונות בין שלוש מפלגות גדולות ויוצרת עם עצמה קואליציות. מה לעשות שמי שנהנה מהיציבות הזו אלו בעיקר בעלי ההון והלוביסטים שלהם, שיכולים להשקיע את כל ההון והאנרגיה ביצירת קשרים חבריים עם אותה קבוצה קטנה, גמישה אידיאולוגית ומשפיעה הזו. שיהיה ברור, אני לא רומז על שום דבר פלילי. חברי כנסת ושרים הם אנשים מאוד מאוד עסוקים. כל עוד תופעת הלוביזם מותרת, רק מי שיש לו את הסבלנות, כלומר את ההון ואת האינטרס, להעסיק לוביסטים לאורך שנים, יזכה להשמיע להם את חלקי האמת שמועילים לו ולהשפיע על דעותיהם והחלטותיהם.
    גם מפלגות סקטוריאליות וגם מפלגות עם אידיאולוגיה ברורה ויוקדת, ומשתי הקבוצות האלה מורכבות רוב המפלגות הקטנות בארץ, חסינות יחסית לתופעה הזו. מנהיגי מפלגה סקטוריאלית מגיעים לאן שמגיעים כי הם יודעים הכי טוב מה ימצא חן בעיני הסקטור שלהם ואף לוביסט לא יספר להם מה הקהל שלהם צריך. מנהיגי מפלגה אידיאולוגית ילכו עם האידיאולוגיה שלהם ויבינו את ההשלכות שלה על בחירות יומיומיות, אחרת בשביל מה להם לעבור את דרך הייסורים שהיא ריצה במפלגה קטנה. ואגב, מתוך שותפות במאבק הנמשך של התנועה הירוקה לצמוח כמפלגה אידיאולוגית אני יודע שהחוק כבר היום מקשה מאוד מאוד על מפלגות קטנות/חדשות. זו לדעתי הסיבה שהמפלגות החדשות שצמחו כאן הן סקטוריאליות ולא אידיאולוגיות. הרבה יותר קל כשאין לך משאבים לשכנע מישהו ש"הסקטורים האחרים דופקים אותך, תצביע בשבילי ואדאג לך על חשבונם" מאשר להוכיח לו ש"חברה, כלכלה וסביבה זה אותו דבר בדיוק והכשלים במדיניות בתחומים האלה מסכנים את עתידך יותר מאשר האיראנים או הפלסטינאים".

    [להגיב לתגובה זו]

  7. הישגים אלקטרולים – כמה פרוידיאני

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting