Wired 94: פקס מהעבר

עלעול בגליונות ישנים של Wired הוא חוויה שונה מאוד מעלעול מקביל בגליונות של מונדו 2000, מכמה סיבות.

בניגוד למונדו 2000, Wired מעולם לא התיימר להיות נביאו של עידן חדש של אוטופיה דיגיטלית. ההבדל הזה מתבטא כמעט בכל אספקט אפשרי של הדפדוף. העיצוב של Wired היה חדשני ופורץ דרך, אבל לא מהפכני לשם מהפכנות, משתדל לשרת את הטקסט. יותר מידי כתבות במונדו הן כמעט בלתי-קריאות בגלל בחירה זוועתית של פונטים וצבעים שנועדה פעם להדגיש ולהדגים משהו שאף אחד כבר לא יכול לזכור. גם השפה של מונדו התעקשה להיות חדשנית ונועזת, מה שהופך אותה היום לסלנג אנכרוניסטי מביך. זה לא שחסרות כתבות של Wired שהתגלו בדיעבד כקשקוש או כנפילה לא מוצדקת בקסמיו של טרנד רגעי שהספיק להישכח (ביוני 97 הוקדשה כתבת השער של המגזין ל-101 דרכים לנסות ולמנוע את נפילתה הקרבה של אפל למשל, לזכות המגזין ייאמר שב-2011 הם הקדישו אייטם קצר ללעג על חלק ניכר מהעצות שהשיאו לאפל אז).

שנית, ואולי חשוב יותר, מונדו 2000 לא הצליח לשרוד, Wired ממשיך להתפרסם אחת לחודש גם היום. ל-Wired היתה, מאז תחילת הדרך גם נוכחות מקוונת (עוד מעט קצת פירוט), וניתן היום למצוא באתר שלו כל כתבה שפורסמה בו אי פעם.

אז כן, Wired הוא הרבה פחות פאתטי היום, ממש כשם שהיה הרבה פחות נועז אז. כל זה, אולי, בגלל נצחון הקו שאותו הוא ייצג מהרגע הראשון כמעט, והדחיקה הצפויה מראש של חבורת ההוזים ההזויים ממונדו 2000 והאידאולוגיה שלהם חזרה לשוליים מהם הגיחו.

זה לא אומר שאין פנינים, נוסטלגיות או אחרות, בדפדוף כזה. מי שמספק לא מעט פנינים כאלה הוא ניקולס נגרופונטה שהיה, במשך שנים, חתום על טור אישי בשם Being Digital בעמוד האחרון של Wired. אם יש מי שראויים באמת לתואר של גורו רשת, נגרופונטה הוא ללא ספק אחד מהמרכזיים שבהם. הדפדוף הנוכחי יוקדש לטור אחד של נגרופונטה מאפריל 1994.

scan0001

יש לא מעט סיבות טובות לקרוא את הטור הזה גם היום, יש בו כמה אנכרוניזמים משעשעים וכמה פיסות היסטוריה מרתקות. חלק מהרעינות המובעים בו נעשו רלוונטיים אף יותר במציאות של פס רחב, ובאותה מידה איבדו גם משהו מהתוקף המוחלט שבו הביע אותם נגרופונטה.

פקס מהעבר

הטור מוקדש להתקפה נוקבת על מה שאז עוד נחשב לטכנולוגיה מתקדמת שהזניקה את עולם העסקים קדימה – הפקס. אבל נגרופונטה כועס על השימוש הנרחב בפקס, ויש לו סיבות מצויינות. הפקס שנכנס לשימוש נרחב בשנות השמונים, הוא טוען, הביא לנסיגה חדה וקשה במה שנראה קודם כהתפתחות טבעית – ההפיכה של יותר ויותר טקסט לכזה שקריא למחשבים. בפקסים, הוא אומר בעצם, אין אפשרות לחפש מילות מפתח, אין אפשרות למיין אותם או לאחזר אותם בהתאם לתוכן שלהם. גם אם הם נוצרים כרצף של ביטים, גם אם הביטים שלהם נשמרים באיזה כונן קשיח, הם נשארים ביטים חסרי-מבנה, סתם רצף של 1 ושל 0 שיכול להתפענח רק על-ידי עין אנושית שתצפה בתמונה שאותה הם מייצגים.

הפקס, הוא כותב, קריא למחשב בדיוק כמו עמוד הנייר עליו אתם קוראים את הכתבה הזו (ואז מסתייג לגבי המעטים שאולי קוראים אותו דרך AOL, נוכחות הרשת המוקדמת של Wired).

כאן הוא עובר לתפקיד המרתק של יפן בעלייה של הפקס, של תרבות עסקית שנולדה עם שפה בת אלפי תווים ולכן היתה איטית מאוד בהתאמה לעולם מבוסס מחשבים. 70% מתעבורת הטלפונייה בין שני צדי האוקיינוס השקט, הוא כותב, מורכב משידור וקליטה של הודעות פקס.

רק אחוז אחד, הוא מצטט הערכה של האקונומיסט, מהמידע בעולם (נכון ל-94) הוא דיגיטלי. זו הערכה הגיונית מאוד, הוא ממהר להוסיף, ברגע שמביאים בחשבון תמונות  וסרטים. כן, מעבדות מחקר כבר היו מצויידות אז במצלמות דיגיטליות, אבל המחשבה על כמות הביטים הנדרשים כדי לשמור סרט שלם נראתה אז לנגרופונטה ולאחרים כמו מחסום משמעותי.

בכל מקרה, הוא ממהר לחזור לטיעון המקורי שלו, עצם העובדה שמשהו שמור כרצף של ביטים עדיין לא הופך אותו למידע זמין עבור מחשב.

נגרופונטה צדק

במציאות של עלויות אחסון ורוחב פס אפסיות אפשר לראות את הסיוט של נגרופונטה מ-94 מתגשם בכל רגע. פייסבוק וטוויטר נרתעות, ובצדק חלקי לפחות, מהכבדה על הממשק שתאפשר עיצוב עשיר יותר של ציוצים ושל סטטוסים, אבל הן ששות להטמיע אפשרויות לתצוגה והעלאה של תמונות וקטעי וידאו. שינויי הממשק האחרונים של פייסבוק אפילו מעודדים אנשים להעלות בדיחות טקסטואליות קצרות דווקא כתמונה (ראו פוסט של אלי) ובכך להגדיל את האפשרות שלהן להפוך ויראליות. כשאלכס אפשטיין בחר לפרסם את הספר החדש שלו בפייסבוק הפורמט היחיד שאפשר לו שליטה כלשהי בעיצוב ואיגוד של כל הסיפורים במקום אחד יציב היה זה של אלבום תמונות.

אבל אלה, בדיוק כפי שזעק נגרופונטה באפריל 94, הם צעדים שגויים טכנולוגית. אני יכול, בכל רגע שארצה, להגיע לספר הפייסבוקי של אפשטיין, הוא אכן ספר דיגיטלי במובנים מסויימים, אבל הדרך היחידה שלי למצוא בתוכו את הסיפור שבו נזכרתי פתאום באמצע הלילה תהיה לדפדף בין התמונות עד שאתקל בו.

במידה רבה, מעט אבסורדית ומאוד מעצבנת, אנחנו עדים לשידור חוזר של הימים שקדמו ל-CSS, כאשר מעצבי אתרים עקפו את המגבלות האסתטיות של ה-HTML על-ידי שימוש בתמונות של טקסט מעוצב. תרגיל שהיה הכרחי אף יותר למי שרצה אי אז לעשות אינטרנט בעברית.

נגרופונטה טעה 1

בעת הכתיבה של הטור, כפי שמציין נגרופונטה, הפורמט של הודעת אימייל היה נוקשה מאוד, רק צעד אחד מעבר לאותיות גדולות בלבד של מברקים. הוא מנסה לדמיין אפשרויות עתידיות להטמיע תוכן עשיר יותר באימייל, ושם הוא מתחיל לשגות. יותר נכון לומר ששם מתחילה להתבטא ביתר שאת השגיאה הראשונית שלו, זו שנמצאת גם בחלקים בהם צדק.

נגרופונטה, זה הרגע הנכון לציין, הגיע אל דפי Wired מ-MIT, שם עסק בעיקר בתכנון ארכיטקטוני מבוסס מחשב. כמי שהגיע מהכיוון הזה מדמיין נגרופונטה הרחבה של הרעיונות הבסיסיים העומדים מאחורי תוכנות CAD לתחומים אחרים. במקום לשמור משחק פוטבול כסרט וידאו בעל נפח עצום של ביטים לא נגישים הוא מציע לשמור את המיקום של כל שחקן ושל הכדור כרצף של קוארדינטות. שמירה כזו תקטין את נפח הזכרון שיגזול המשחק, אבל בעיקר תהפוך אותו לקריא הרבה יותר עבור מחשב, תאפשר למי שרוצה בכך לנתח את המהלכים מכל זווית שיחפוץ, תאפשר לאלגוריתמים לפתח טקטיקות משחק על סמך אנליזות של הנתונים האלה.

נגרופונטה שוכח, אולי עוד לא ממש מבין, שהמהפכה הדיגיטלית אמורה להגיע לציבור הרחב, לא לארכיטקטים ומאמני פוטבול, אלא לאנשים שרוצים לראות את המשחק באופן שיהיה קרוב ככל הניתן לחווית צפייה באיצטדיון.

נגרופונטה טעה 2

אבל הטעות הגדולה באמת של נגרופונטה היא ההנחה שכל מה שאינו עונה על הדרישות שלו כאיש CAD הוא רצף חסר מבנה של ביטים ולכן אינו נגיש למחשב. קבצי GIF היו כבר אז חלק בלתי נפרד מנוף הרשת, ה-JPEG היה בן שנתיים. עצם הקיום של שני אלה, והיכולת לדחוס תמונה בלי לאבד את התכונות החשובות שלה הם עדות לעובדה שגם לתמונה יש מבנה פנימי. קצת אחר כך יפציע ה-mp3 בענק ויוכיח את אותה נקודה לגבי מוזיקה (ואחר כך וידאו).

לפני שבועות אחדים התרחשה בתרבות וספרות של הארץ הפדיחה של שיבוץ התמונה המפוטשפת בה הודבק ראשו של סמואל בקט לגופו הצעיר והמסוקס של איזה רייאן ריינולדס אחד. ברגע שהבחנתי בתמונה הזו בעיתון מיהרתי למחשב. התמונה טרם הוסרה מאתר הארץ וכך יכולתי לערוך חיפוש תמונות בגוגל ולקבל, כהצעה ראשונה, את התמונה המקורית (והצבעונית, בניגוד לזו שפורסמה בעיתון) של אותו ריינולדס.

לחיפוש התמונות של גוגל, אם כך, לא הייתה שום בעיה לגשת למידע שבתוך רצף הביטים שנגרופונטה חשב שאינו יכול להיות נגיש למחשב. למי שהגיע מתחום שנבנה כולו על אילוף של מידע כך שיגיע בפורמט אבסטרקטי המותאם מראש לקריאה של מחשב רעיון כזה היה כמעט כפירה. הוא לא העלה בדעתו את העלייה בכוח החישוב ואת ההתפתחות של אלגוריתמים לעיבוד של תמונות או של סרטים.

המציאות ניצחה את החזון של נגרופונטה. אנשים רוצים לראות תמונות וקטעי וידאו, זה טבעי. במקום לאלף אותם לוותר על הרצון הזה עדיף לאלף את המחשבים שיידעו להתמודד איתו.

28p8

ושוב, כבונוס לקוראים: פרסומת מאוגוסט 95 המזמינה אתכם לגלוש ברשת בקצב המסעיר של 28.8 (קילוביט לשנייה, למקרה שתהיתם) במקום לדשדש בתוך הקצף  כמו בטלני החוף (נו, כן, מסתבר שגם ב-Wired אפשר למצוא כמה אלמנטים פאתטיים).

עצם ההופעה של פרסומת כזו, כמעט שנה וחצי אחרי הטור המדובר של נגרופונטה, היא ללא ספק בגדר נסיבות מקלות בכל הנוגע לחוסר היכולת של נגרופונטה לדמיין את מציאות הרשת הנוכחית.

הרהור כפירה לסיום

ואולי העידוד של פייסבוק וטוויטר להעלאה של תמונות היא לא יותר מנסיון לשמר את המונופול על עיבוד המידע בידי מי שמחזיקים חוות שרתים המסוגלות לעמוד בעומס הנדרש כדי לזהות את הקוביות בבטנו של רייאן ריינולדס.

2 תגובות ל“Wired 94: פקס מהעבר”

  1. המאמר מרתק וטרם סיימתי אותו, אבל נראה לי שכתבת בטעות 2004 במקום אחד במקום 94 או להיפך…

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    תוקן, תודה. ובאותה הזדמנות הוספתי גם כמה קישורים שנשמטו מהנוסח המקורי לטורים הרלוונטיים.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting