אבאש’ך קורא ספרים ומריץ חיפושי פטנטים בגוגל

ביום שהבנתי על מה בעצם “למה אתה לא מחייך” של אודי שרבני הבנתי גם למה יש לי בעיה איתו, ומה בעצם הפריע לי בזמן הקריאה שלו למרות כל כמה שנהניתי ממנו.

חשוב להגיד, למה אתה לא מחייך הוא ספר מצויין ומרגש על התבגרות, על כדורגל, על מוזיקה, על חלומות נעורים, על אהבה ועל מוות (ראו כאן את הביקורת של מוטי פוגל).

בעצם לא. כל הדברים האלה מופיעים בספר, יש להם תפקיד מרכזי בספר, הם מרכיבים את העלילה שלו, אבל למה אתה לא מחייך הוא ספר על משהו אחר, יכול להיות שהוא ספר על פערים. הפער שבין הדר יוסף לבין נאות אפקה נניח, או הפער שבין חלומות לבין שברונם, ובעיקר הפער שבין מלים לבין מציאות.

בעצם גם זה לא. כן, גם הפערים האלה מופיעים בספר כולם, אבל הם לא הנושא האמיתי שלו. למה את לא מחייך הוא ספר על שפה, על חוסר היכולת של השפה להתמודד עם המציאות כמו גם על היותה הדרך היחידה להתמודד עם המציאות, על השפה כדרך מילוט וכמלכודת. זה ספר על המקומות שבהם השפה נכשלת ועל עצם העובדה שמה שנולד בנקודות הכשל האלה הוא, בסופו של דבר, ספר, רצף ארוך ודחוס של מלים.

העיסוק בשפה בולט לכל אורך הספר, הוא מופיע באופן שבו המספר בוחר לציין נקודות זמן (ביום שכולם התחילו להגיד “באסה”, ביום שהתחילו להגיד “חבל על הזמן” ולהתכוון למשהו טוב…), הוא מופיע באזכור החוזר של המספר לכך שאינו קורא ספרים, רק מציץ בעמוד האחרון, מחפש איזה “ואז הוא מת” או “ואז הם חיו באושר ועושר”.

העיסוק בשפה מופיע גם בציטוט שנבחר לגב הספר

הייתי רוצה שהעולם יקפא על השמרים של הלחם כשמישהו מת, אבל אפילו לזה אין זמן. אמא אומרת שאלה החיים, שהמוות הוא חלק מהחיים ואני לא מבין את זה. איך זה יכול להיות במשפט אחד. זה כאילו שהמשפט רב עם עצמו.

יש כאן הכל. יש כאן את הילד שעוד מתקשה להשתלט על הכלי המורכב של השפה, אבל מנסה (לקפוא על השמרים של הלחם), את הנסיון הקלישאי של האם להתמודד עם המוות באמצעות השפה (זה חלק מהחיים), את ההבנה שזה נסיון חסר סיכוי (איך זה יכול להיות) ואת המטא-אבחנה הלשונית של הסיום.

האובססיה לשפה ולכתיבה מגיעה לשיאה הטבעי בפרקי הסיום של הספר, בהם מתלווה אליה תחבולה נוספת. אחרי שלוש מאות וחמישים עמודים של כתיבה בגוף ראשון מגיעים ארבעה עמודים של גוף שלישי*. אלה הפרקים שבהם הספר כבר נכתב, ופתאום “הוא” שעד עכשיו היה “אני” (ואולי בעצם לא)

כבר לא קילל אלא רק חזר על אותו משפט שוב ושוב “זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו, זה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל בכיתי כשכתבתי אותו.”

קצת לפני זה, קצת לפני שהספר מופיע בתוך הספר מופיעה גם הפיסקה הזו

ואתה עומד בעולם כללי מדי שבו לכל אחד יש מישהו שמת. ואם לא עכשיו, אז בעתיד. אתה עומד באותו מקום עם כל אלה שלא יכולים לבטא רגש במלים, שאין להם איך להוציא את העצב שלהם. ואתה מבין שזה כלום. גם זה כלום. אתה חושב על אנשים שכותבים, שהם חבורה של שקרני תודעה שניגשים אליהם כדי שיקריאו משהו בטקסים בשביל לגעת באנשים אחרים, וככה כולם חושבים שהם, הכותבים, מרגישים הכי הרבה. אבל לא, הם פשוט יודעים לסדר את זה במלים.

זה כלום. גם זה כלום. אבל זה עדיין הכל.

אבל יש לי בעיה עם הספר הזה, כבר אמרתי. יש לי בעיה איתו כי הספר הזה, דווקא בגלל העיסוק בשפה, דורש ממני להאמין למספר שלו. הוא דורש ממני לקבל את האפשרות של מספר שמבקש ש”העולם יקפא על השמרים של הלחם”, להאמין לו כשהוא אומר, למשל, “ציון נשען אחורה. ככה זה כשרוצים להמיס קרח, אבל הפוך; להציל אותו. נשענים לאחור” בשיחה בין המספר לבין אחיו. לא שאני צריך להאמין שזה ככה באמת, אבל אני צריך להאמין למספר שככה הוא חושב שזה, אני צריך להאמין שזה מה שעובר לו בראש כשזה קורה, שהניסוח הזה הוא הדרך שלו להתמודד עם השיחה הטעונה. אני צריך להאמין ששרבני לא ישב מול מקלדת וניסה לחשוב על ניסוחים מבריקים-מפותלים שרק יוכלו להישמע לרגע כמו הדבר האמיתי.

רוב הזמן זה עובד. כמעט כל הזמן.

הספר נפתח, כמעט בטוח, מתישהו בשנת 89. קצת אחר כך, ככל הנראה באותה שנה, אולי בתחילת 1990, המספר מוזמן עם אימו לשיחה עם המורה. הכדורגל פוגע בציונים שלו. הוא יושב מולה וחושב

יש לה תחת שמן כמו עגלת סופרמרקט, כאילו תקוע לה מטבע בתחת והיא קשורה לעוד מורות עם תחת שמן שלא יכולות להיפרד אחת מהשנייה.

משהו צרם לי בקריאה הראשונה. חשבתי שאני זוכר, פחות או יותר, מתי נכנסו לשימוש המתקנים המחברים עגלות סופרמרקט זו לזו, נשמע לי לא סביר שזה היה ב-1990 או לפני. מסתבר שצדקתי, ככל הנראה. הרצתי חיפוש פטנטים בגוגל. יש מגוון מסחרר של פטנטים מסביב למתקן הזה, המוקדמים שבהם מ-1990. קשה להאמין שהוא היה חלק מילדותו של המספר.

זה לא העניין כמובן, הרי ברור לי שאת הספר כתב שרבני הרבה אחרי 1990, במציאות אחרת. כן, יש כאן החלקה קטנה של תחקיר בעייתי, אבל זה הכל לכאורה. אבל פתאום, כיוון שיצא לי להתעכב על המשפט הזה בעודי עסוק בחיפוש פטנטים, שמתי לב למשהו אחר.

אם באמת “תקוע לה מטבע בתחת”, אתם מבינים, זה אומר שהיא כבר לא “קשורה לעוד מורות”. פתאום המשפט הזה, שנשמע מוצלח בקריאה ראשונה, בדיוק משהו שיכול לנסח לעצמו ילד נזוף מול מורה נוזפת, פשוט מתפורר. פתאום ברור שהוא לא יכול היה לחשוב כזה דבר, ומכאן ואילך כבר אין ברירה. אני כבר לא יכול להאמין לו כשהוא אומר שהוא “דורך עם נעלי סטופקס על ההווה”, כשהוא זורק איזה “וכאילו עכשיו מתחילים אחרי החגים של החיים האמיתיים”.

אני פשוט כבר לא יכול להאמין לו, ואין לי מושג בעצם, אולי גם זה בכוונה.

ואז.

הכל.

מתערבב.

* בשורות הסיום של “יש לך את זה!” עשיתי משהו דומה, אני חושב שממניעים דומים לאלה של שרבני.

2 תגובות ל“אבאש’ך קורא ספרים ומריץ חיפושי פטנטים בגוגל”

  1. דם כל שמחה שכתבת על הספר הזה, הוא חכם, רגיש ומאוד אהוב אלי ונכנס לליבי. שמחתי גם שהבנת שהספר הוא לא על כדורגל ( מה שהמוכרת טעתה כשינסתה להסביר לי עליו) . ובכלל אהבתי את איך שאתה כותב (מזכירה לעצמי להיכנס יותר לרשת …)
    אבל אני חושבת שזה עוול שכתבת שמה שהפריע לך ( עגלות סופר וכאלה) הוא מה שהפריע לך. אני לא חושבת שהספר מציין ממש זמן ומקום של התחלה או סוף בזמנים ולכן להיטפל לזה נראה לא אישיו. מה גם שהדימוי הוא חזק מדי בשביל נישה שכזו ועדיין אני זוכרת בשנות השמונים שכן היו עגלות כאלה עם מטבעות או לכל הפחות שרשראות ומפתחות…

    אגב- קצת יצא ספוילר עם הפסקה שכתבת מתוך הספר " זה לא ספר אוטוביוגרפי אבל בכיתי כשכתבתי אותו " אבל לא ציינת שמי שאמר את זה היה בעצם חולה תסמונת טורט שהיה תחילת הספר. ואני אחרי שבוע שקראתי את הספר פתאום הבנתי שבאמת הכל התערבב ואולי "זה שכתב את הספר" הוא לא הגיבור אלא סתם דמות שולית שהפסיקה לקחת כדורים נגד טורט ויצא לה המשפט הזה. נקודה למחשבה….:-)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אבל הנקודה היא לא הזמן, הנקודה היא שברגע שעצרתי כדי לברר את עניין הזמן (ואולי אפילו טעיתי לגביו, אם את אומרת שהיו כאלה בשנות השמונים) פתאום גיליתי שהדימוי מתפורר, שהוא אולי חזק מאוד, אבל הוא פשוט לא עובד (כי אם כבר תקוע לה מטבע בתחת אז היא כבר לא קשורה לעגלות האחרות). מה שבעייתי כאן, שוב, הוא לא השאלה אם היו עגלות כאלה בתקופה ההיא, אלא העובדה שיש בעיה בדימוי, וברגע שמבינים שיש בעיה בדימוי הזה אז בעצם קל לחשוד בשרבני שהוא יושב מול המקלדת וממציא משפטים מפותלים של דימויים שיישמעו מצויין במהלך הקריאה אבל הם לא משפטים שיכולים לנבוע באמת מתוך הדמות של המספר.
    ובעניין הסיום: ראשית, אני ממש לא חושב שיצא כאן ספוילר, בטח שלא בהשוואה לביקורות אחרות שיצא לי לקרוא. בכל מקרה, אני חושב שיש כאן בלבול מכוון (שנמתח גם לתוך ראיונות של שרבני) בנוגע לדמותו של המספר ולדמותו של המחבר. כלומר, שרבני הוא ללא ספק המחבר, והוא גם ללא ספק טוען כל הזמן שזה לא ספר אוטוביוגרפי, אבל יש גם הרבה יותר מידי השקה בין הביוגרפיות של המספר ושל שרבני מכדי שאפשר יהיה לקבל את הטענה הזו כפשוטה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting