Sometimes the sun shines on unkind people

יש דברים שאפשר לעשות רק בקומיקס. זה נכון, תשאלו את אורי ברוכין, תשאלו את איתמר שאלתיאל, יותר טוב, תשאלו את ניל גיימן שייאלץ להעביר את שארית חייו בצל העובדה הזו.

אז פעם אולי יבוא כאן הסבר קוהרנטי פחות או יותר למה Phonogram: Rue Britannia מצליח להסביר את קסם ימי הזוהר של הבריטפופ הרבה יותר טוב מכל ספיישל נושאי ב-VH1. עד אז אפשר להסתפק בעובדה שזה המקום היחיד שמנסה להסביר היום, ממרחק של עשור, איך ולמה קניקי הייתה להקה טובה כל כך.

ולכל מי שתוהה, הנה שיר הפתיחה של At the Club, פאנק פופ מושלם.

[gv data="xTh4RXH7iS8"][/gv]

והנה אותו שיר, בדיוק כפי שראוי לו שייזכר, מהקלטת VHS חורקת של הופעת אולפן ב-TOTP

[gvdata="J2oNXhcJjBE][/gv]

ומתוך תקליט ההתפכחות והמשבר, Get In, שהיה גם האחרון, השיר שסיפק כותרת לפוסט הזה

[gv data="7maZZOQ_hKA"][/gv]וסתם להעשרה, הנה שיר שלא הכרתי, לורן לוורן, שנתיים אחרי בסוכריית פופ קיצית שהיתה כנראה להיט קטן בבריטניה

[gv data="dlDr4J5Q790"][/gv]

(ומי שיחפש עוד קצת Lauren Laverne ביוטיוב ייתקל בקטעי ראיונות שלה מתכניות תרבות של ה-BBC, לרבות קטע פרשנות ארוך למדי על אירועי אחד הפרקים של "האח הגדול", מומלץ באופן לא ברור).

דממה דקה ל“Sometimes the sun shines on unkind people”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting