הקומדיה הארץ לעולם לֹאית

אני זוכר את הפעם הראשונה בה נתקלתי בשמו של יובל בן-עמי. זה היה בשלב שבו התחילו תסביכי ההזדקנות שלי. דשדשתי הרחק מסיום הדוקטורט בזמן שאחרים שלמדו איתי התחילו למצוא משרות באוניברסיטאות. צ’יינה מייוויל וזיידי סמית’ הפכו לשני הסופרים המשמעותיים הראשונים שקראתי ושהיו צעירים ממני. ואז הגיע המיתולוגיה הפינית. במובן מסויים היה משהו מפחיד יותר דווקא בספר הזה ובמחברו (בן-עמי כמובן) מאשר בדוגמאות הקודמות. מהתיאור הקצר על גב הספר ברור היה שבן עמי, צעיר ממני בארבע שנים, אינו מומחה בעל שם בתחום, בניגוד לאהרון שבתאי נניח, שנבחר לכתוב את כרך הפתיחה של סדרת מיתוסים, על המיתולוגיה היוונית. מבלי שידעתי עליו דבר, בן-עמי הצטייר כמי שסימן לעצמו מטרות בחיים, מטרות דומות מאוד למטרות שהייתי שמח להציב לעצמי, וכעת הוא מתקדם להשגתן.

אחר כך הגיע גם סוזנה, אל תבכי, ספר המסעות של בן-עמי בדרום ארצות הברית, מהדהד החלטות שקיבלתי פעם, מזמן, במהלך שלושים ומשהו שעות של נסיעה בגרייהאונד, ממיאמי לנאשוויל ולממפיס. מייד אחר כך היו גם שני ספרי תיירות מהודרים עם רעיונות מקוריים. בן-עמי המשיך להצטייר כמי שחי את החלום, ככל הנראה את החלום שלו, די ברור שגם את החלום שלי.

אבל אז הכל נסדק. גם עבורי, אבל בעיקר עבורו. הסדקים האלה, בחייו של בן-עמי ובאופן שבו אני תופש אותו, הם שמניעים את שני ספריו האחרונים.

רגע לפני שאגש לעניין עצמו, אני חושב שראוי להבהיר משהו, להתנצל מראש. הפוסט הזה יהיה ביקורתי כלפי “יובל בן-עמי”, לא כלפי האיש, יובל בן-עמי, אלא כלפי הדמות שבחר להציג בשני הספרים האלה. הביקורת הזו תתעלם גם משני הנושאים המרכזיים של ספרו האחרון, הקומדיה התל אביבית. ראוי לפיכך להודיע כאן כי הספר מספק תיאור מוצלח מאוד, מצחיק ומרגש לא אחת, של הוויה תרבותית תל אביבית ייחודית*.

ספרו הקודם של בן עמי, ניפגש באמצע הדרך, התחפש לרומן (אחרי הכל לגיבור שלו קראו אייל ולא יובל), אבל די היה בהיכרות שטחית מאוד עם הביוגרפיה של בן-עמי כדי להבין שהמרחק בינו לבין המציאות קטן מאוד. את שאריות הספק שעוד נותרו בי, מחקו פרקי הפתיחה של הקומדיה התל אביבית, ששבים ומתארים את אותם אירועים בדיוק, רק שהפעם הם עוברים על יובל ולא על אייל.

ניפגש באמצע הדרך היה תיאור מדוייק של משבר קיומי הפוקד אדם שחייו פורברו בטרם עת, אדם שמשתוקק לשחזר את ימי הנדודים וההרפתקאות הלא מאוד רחוקים שלו, שנקרע בין התשוקה הזו לבין הרצון לחיות את המסלול הידוע מראש. בביקורת חיובית בעיקרה על הספר כתבה אז נעמה כהן

כאן, לדעתי, המודעות של הגיבור מוגבלת והעומק של הסיפור חסר. הנחות היסוד שמלוות אותו כל הדרך לא באמת מתערערות או אפילו נדונות: למה בעצם הוא חייב להמשיך במסלול הקבוע והנורמטיווי. מאדם מתוחכם ומתבונן כמוהו אפשר היה לצפות לקצת יותר. בספר הזה חסר עוד סנטימטר של מודעות עצמית. החותמת שאייל מקבל על עצמו – צעיר ומבולבל – משאירה אותו באמת צעיר ומבולבל ולא יותר מכך.

והותירה דווקא אותי מבולבל. הנחת היסוד של הספרות המערבית בעשורים האחרונים, מאז Revolutionary Road (לימים “חלון פנורמי”) של ריצ’רד ייטס, היא שיש משהו רע וחונק במסלול הקבוע והנורמטיווי. זו הנחה כל כך מובנת מאליה בשלב זה, שאני חושב שדווקא היא זו שראויה לעיון ולחקירה. כולנו יודעים לדקלם את רשימת הקורבנות של תהליך ההתברגנות, כולנו רוצים להישאר צעירים הרפתקנים ומשוחררים לנצח. אולי, חשבתי גם אז, דווקא הכמיהה הזו היא שלא זכתה לדיון רציני ומעמיק מספיק.

באו פרקי הפתיחה של הקומדיה התל אביבית, אלה שחוזרים בדיוק אל אותה נקודת זמן שבה התפרקו נישואיו של בן-עמי וחיזקו את התחושה שלי מאז. יש לו איזה “חור בבטן” שאותו הוא צריך למלא. יש לו חיים טובים, אבל רע לו איתם. זה הכל פחות או יותר, זה כל ההסבר שתזכו לקבל*. כי לא צריך הסבר כמובן, זאת הרי הנחת היסוד של כולנו, כבר אמרנו.

Peter_Pan_2__Return_To_Never_Land_(2002)

בן-עמי מתחמק, ומצהיר על כך מראש, מתיאור אמיתי של רגעי הפרידה. הרגעים המדוייקים בהם הסביר לאישה שבאה אחריו מארצות הברית לתל אביב שאינו יכול לחיות איתה בגלל אותו “חור בבטן”. אני מאמין שאלה היו רגעים נוראיים, אני מאמין שהתקופה שעברה על בן עמי סביבם היתה קשה ומכוערת. יש רמזים דקים לקושי ולכיעור בספר, אבל הם נדחקים הצידה מהר מאוד לטובת מה שמבקש לעמוד במרכזו – ההתחברות של יובל בן עמי לסצינה הספרותית-בוהמיינית של תל אביב באמצע העשור הקודם ומסע החיפוש העצמי שמנהל בן עמי דרך קשריו עם הקהילה הזו.

יש יסוד מקומם באגביות הזו שבו עוברת הפרידה בספר, בהחלטה הספרותית, אם לא האישית, להניח שוב שאין צורך להצדיק באמת החלטה כזו.

לאורך הספר, למעט הרפתקאות מיניות ותעלומות ספרותיות, נחשפים הקוראים גם לתלאות המקצועיות של בן עמי בחיפוש אחר פרנסה כאדם כותב בתל אביב של שנות האלפיים. אלה חיים לא פשוטים, ראוי להודות. הפעם הקודמת שבה יצא לי להתייחס אליו כאן היתה קשורה לטור בנושא משיק שכתב בה”עין השביעית” ושהוביל לניתוק זמני של קשריו עם עכבר העיר (ניתוק ולא פיטורין, ראוי להזכיר, כיוון שמלכתחילה לא היה עובד שכיר בעיתון).

תחילת חייו החדשים של בן-עמי מוצאת אותו כשכיר במוסף התרבות של עיתון (קל לזהות שמדובר בהארץ למרות שהשם אינו מוזכר במפורש). אבל העורכת האחראית עליו לא מסתדרת איתו. היא דוחקת אותו לכתיבה על נושאים זרים לו, נושאים שאינם מעניינים אותו. בסופו של תהליך שתיאורו משעשע מאוד לקריאה, גם אם היה רחוק מלהיות כזה במציאות, הוא הופך לכתב לענייני חיות מחמד. צירוף מקרים ממוזל אמנם שולח אותו לסקר גם פסטיבל ספרותי ולהניע את עלילת הספר ואת חייו קדימה, אבל השיבה לסיקור תערוכות כלבים ומרוצי סוסים שוברת אותו לבסוף. הוא עוזב את המשרה בעיתון והופך לכותב פרילאנס, כזה שמאוחר יותר יופסקו קשריו עם אותו מעסיק בגלל טור ביקורתי.

יש, אני חושד, משהו משותף לשתי הפרידות האלה, המרכזיות כל כך לעלילת הספר, משהו המשקף, כמעט במנוגד לתפישה הרווחת של פרידות כאלה, דווקא כניעה לתרבות  שמבססת את עצמה בראש ובראשונה על סולם ערכים ועל עולם מונחים כלכלי.

Monoculture הוא ספרון מבריק לעתים וטרחני לעתים אחרות, המבקש לטעון שאנחנו חיים כיום בדיוק בתרבות כזו – תרבות שמספרת לעצמה ועל עצמה סיפור אחד ויחיד, הסיפור הכלכלי (זו, אגב, הזדמנות מצויינת להמליץ על brainpickings המשובח שכבר סיפק לי כמה המלצות מפתיעות). כיוון שהתרבות שלנו, כך הספר, מתבססת על הסיפור הזה באופן בלבדי (ומכאן ה-mono) הרי שכולנו, במידה זו או אחרת, תופשים את עצמנו כיצורים כלכליים, אותם שחקנים דמיוניים של מודלים כלכליים אבסטרקטיים. בדיוק כשם שצמיחה כלכלית היא תמיד טובה במודלים האלה וכשם שתמיד יש טעם להמשיך ולמקסם רווחים, כך אנחנו תמיד שואפים ליותר, מבקשים למלא באר אינסופית של ביקושים אל מול ההיצע המוגבל של המציאות, מחפשים, במלים אחרות, לסתום את החור שבבטן.

דמותו של יובל בן-עמי בספר שלמה לחלוטין עם שתי הפרידות האלה, היא חוזרת ומזכירה במידה של חלחלה את התקופה הקשה ההיא בעיתון, היא מנסה להבטיח שמאז הפרידה אין לה עניין, בטח שלא מיידי, בהקמת משפחה ובהבאת ילדים. אני שמח בשביל הדמות הזו, אולי גם בשביל בן-עמי שבמציאות. אני לא מבקש לטעון שאסור לפרק תא משפחתי, ואני בטוח שההחלטה היתה קשה וכואבת כאמור, אני גם לא חושב שיש טעם לדבוק במקום עבודה בעייתי. אבל שתי הפרידות האלה, אם נשים לב, מחליפות מציאות של בטחון כלשהו במציאות פראית ומסוחררת של שוק חופשי, מציאות שהיא ריצה מתמדת לסיפוק הרצון הבא ומאבק מתמיד על כל בדל הזדמנות, בין אם מדובר במערכות יחסים ובין אם מדובר במשימות כתיבה.

כן, אני יודע כמה שווה בטחון תעסוקתי של עיתונאי שכיר היום, זה עדיין הרבה יותר מהבטחון של מי שאפילו לא צריך לקבל מכתב פיטורין, רק לשמוע על סיום העסקתו מכתב הברנז’ה של איזה גוף תקשורת אחר שמתקשר פתאום לבקש תגובה.

גרילה תרבות, קבוצת היוצרים שבן עמי פעיל בה מצהירה על עצמה כי

ב. יוצרי תרבות יגיחו בפעולת "גרילה תרבות" כדי לתמוך במאבקים חברתיים, כמו התאגדות ושביתות עובדים, מאבקים אקולוגיים / אתניים / שחרור מכיבוש וניצול כלכלי, מחאה נגד גזענות, דרישות לשוויון וצדק חברתי בשולי החברה ועמידה מול כל עוול.

נחשפתי מעט מידי, ותמיד בעקיפין, לפעולות של גרילה תרבות, ותמיד אהבתי את מה שנחשפתי אליו. אלא שזה לא עובד ככה, אני חושש. יש מתח בלתי נמנע ואולי גם בלתי פתיר בין הבחירה האישית של בן-עמי, ויחד איתו של רבים אחרים מהקבוצה או מגיבורי הקומדיה התל אביבית לבין המחוייבות האידאולוגית הזו. אפשר וחשוב להתייצב לצד שובתים שחרב פיטורין המוניים מרחפת מעל ראשם. אנשי גרילה תרבות עושים את זה, אני לא. הצלחה בכל מאבק כזה, גם אם מקומי וקטן, היא נצחון במאבק הרחב על דמותה של החברה הישראלית, וטוב שאנשי גרילה תרבות נמצאים שם. אבל כשאותם אנשים בוחרים, עבור עצמם, לוותר על המשרה שמחייבת אותם לכתוב על נושאים שאינם מעניינים אותם, כשהם מבקשים לשמר לעצמם איזו בועה נודדת של ארץ לעולם לא תל אביבית, הם משדרים גם מסר הפוך. התרבות שהם יוצרים בסופו של דבר היא זו שמשדרת לצרכניה את ההעדפה של חוסר בטחון תעסוקתי על פני עבודה משעממת, את הריגוש שבחיים שמתנהלים כשוק חופשי חסר מעצורים, את ההעדפה של מיתוס המימוש העצמי. הם משדרים את המסר הזה גם כלפי מעלה, לבעלי ההון ולקובעי המדיניות. יחד עם אליטות אחרות של עובדי היי-טק ושל מקצועות צווארון לבן (רחוקים מהם מאוד לכאורה) הם מקבעים את המצב הקיים, כי ברגע שהאליטות מקבלות על עצמן את הסיפור הכלכלי הזה כבר קשה לעצור. קשה למצוא הצדקה, מוסרית או לוגית, לטענה שמה שטוב עבור היוצר התרבותי, מה שהוא כמעט הכרח עבורו, הוא רע ומסוכן לעובדות הסוציאליות.

יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב.

וזה, בסופו של דבר, מה שיש לי נגד טאמבלר הסחים.

* הנושא השני ממנו בחרתי להתעלם הוא הגילוי של בן-עמי את חיבתו ללבישת בגדי נשים. הספר אמנם מנסה למצוא בגילוי הזה גם הסבר שבדיעבד לחור שבבטן, אבל ההסבר הזה נשמע לי דחוק למדי.

14 תגובות ל“הקומדיה הארץ לעולם לֹאית”

  1. קשוח.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    מי? למה?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אבל לפעמים פשוט יש “חור בבטן” שאותו צריך למלא.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    לא לפעמים, תמיד. זו בדיוק הנקודה. בדיוק כמו שתמיד יש "חור" בחשבון הבנק של תשובה ושל דנקנר, לנו תמיד יש "חור בבטן".
    החור הזה הוא אמיתי, כמובן, אמיתי מאוד למי שחש אותו. אני חושב שתפקידה של ספרות הוא לנסות ולחקור את החור הזה ולא לקבל אותו כהנחת יסוד מובנת מאליה.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. הצבע ת"כ למלחמה בדקדאנס הסאלוני של בני התשחורת!

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    כן, אה?
    כלומר, אני יכול להבין קריאה כזו של הפוסט, אבל אני ממש לא חושב שזה מה שכתבתי.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. […] האחרון של שחר, על יובל בן-עמי, נגע לי בנקודה […]

  5. ואי ואי, איזה פוסט מעורר מחשבה, שיחקת אותה.

    נראה שנגעת בהרבה נקודות, התחלת ללכת איתן, והשארת אותן פתוחות.
    בעיקר, אתה כותב בביקורתיות על הרצון הזה לעזוב הכל ולמלא את החור בבטן.
    אבל נשאלת השאלה, ממה נוצר החור בבטן של כולנו?
    כלומר, כדי לדעת איך לפתור את הבעיה, כדאי לדעת ממה היא נובעת…

    או ברמה אחרת, איך (או למה) בעצם נוצרה בעולם היום ה"תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים" שאתה כותב עליה?

    [להגיב לתגובה זו]

  6. שימו לב לפוסט שכתבה איילת עוז בהמשך לפוסט הזה (יש קישור כאן למעלה בתגובות) שעשה את הצעד המתבקש הלאה ועוסק בדילמות האישיות שהמתח שבבסיס הפוסט הזה יצר אצלה. זה פוסט מצויי בפני עצמו, ונוצר בו דיון מרתק.
    בקיצור, לכו לשם.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. […] של תגובה מהורהרת, מבולבלת ולא נחרצת לשני פוסטים חזקים: הקומדיה הארץ לעולם לא-ית של שחר ועל מחיר הבוהמייניות של איילת – שניהם […]

  8. יפה כתבת על החור בבטן, ועל הריגוש כערך עליון.
    כתבתי על זה קצת פעם, רק שאצלי הטריגר היה רן שריג ולא יובל בן עמי, אבל הסיפור דומה.

    ועכשיו אני קורא שוב את החלקיקים האלמנטריים של וולבק, והוא עוסק בין השאר בדיוק בזה: בשיחלוף (?) של תחרות כלכלית עם תחרות מינית.
    מה שיפה אצל וולבק, בתשובה לשאלה "מאיפה החור הזה בבטן מגיע" שעלתה פה, זה הקפיצות התמידיות שלו בין הפסיכולוגיה של גיבוריו והסוציולוגיה של תקופתם. הוא מראה היטב איך מגמות סוציולוגיות מזינות "שאיפות" ו"תסכולים" פסיכולוגיים.

    וזאת נראית לי הדרך הכי מדויקת ומקיפה לכתוב נראטיב: לא להתייחס לגיבור כאל יקום עצמאי, אלא כחלק ממרקם של חברה ותרבות. זה גם מוסיף את נופך המודעות העצמית שחסר, לפי הפוסט (לא קראתי), לרומן של יב"ע.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. […] רועי צ'יקי ארד; היא גם זוכה ליצוג בבמת השמאל הרדיקלי ההם ובאופן נרחב על דפי המגזין "ארץ אחרת". כל אלה כותבים, מי […]

  10. "יש קו ישיר בין תרבות שמקדשת את את המימוש והחיפוש העצמיים לבין הסיפור הכלכלי חובק הכל של הקפיטליזם המאוחר שבו היא מתקיימת, גם אם היא מצטופפת בבית קפה קטן וססגוני בתל אביב".
    אני חושב שהמשפט* הזה שלך בפוסט לעיל מסכם את כל מה שרציתי לומר בפוסט ה"תגובה" שלי. אבל אני לא בטוה שאני קורא אותו כמו שהתכוונת. כלומר בעיניי, אלו לא שני הפכים התרבות שמקדשת את המימוש העצמי שפורחת כתגובה בלתי נמנעת (מאזנת?) ל"סיפור הכלכלי חובק הכל" – אלא אלו שני צדדים של אותה מטבע (גיחיגיחי), כלומר הצד של המימוש העצמי משרת את הבולמוס הקפיטליסטי חובק הכל – מסתיר אותו ומאפשר אותו.

    *איכשהו פיספסתי את המשפט בקריאה ראשונה.

    [להגיב לתגובה זו]

  11. אתה במת השמאל הרדיקלי! או לפחות חלק ממנו! (לפי הקישור מארץ האמורי, שמשום מה לא שלח טראקבק, אבל זה העתק של המאמר מ"פרהסיה" שכן שלח.)

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting