העשור האבוד של אווה אילוז

ניטפיקינג

קצת לפני שהפכה לקול מרכזי בנסיון לגבש אידאולוגיה למחאה החברתית, ולפני שהתייצבה במוקד של פולמוס תקשורתי ורעיוני מהסוג שלא נראה כאן כבר הרבה זמן (ושעל חזרתו בהחלט ראוי לברך), התייחסה אווה אילוז ברשימה קצרה בהארץ ל’ספארי’, ספר הביכורים של ג’וליה פרמנטו. ספארי זיכה את פרמנטו בתואר “הילדה הרעה החדשה של הספרות הישראלית”, בעיקר בזכות התיאור של איזו מציאות סדום ועמורה תל אביבית רווית סמים, מותגים, אלימות וסקס, אך נטולת רגשות. הרשימה של אילוז מתייחסת לספר ובעיקר לראיון נרחב שנערך עם פרמנטו שפורסם שלושה שבועות מוקדם יותר.

יש לאילוז תזה שעם חלקים ניכרים ממנה אני מסכים (למעשה אני מסכים כמעט עם כל מילה שלה שיצא לי לקרוא), אבל לא בה אני רוצה לעסוק עכשיו, אלא במה שהוא ככל הנראה פליטת מקלדת שהצליחה לעבור גם את עיני העורכים של הרשימה (ההדגשות שלי).

החופש העכשווי שונה מאוד: החופש נהפך ליכולת להיות לא מחויב, לא מעורב בקולקטיב, ביחסי מין שיש בהם רגש, בזהויות יציבות, בפרויקטי חיים, בפוליטיקה או בעתיד עצמו. בשנות ה-50, המוטו של האקזיסטנציאליזם היה מעורבות. המוטו של שנות ה-90 הוא להיות קול, אירוני ולא מעורב.

אילוז, אם כן, מדברת על “החופש העכשווי”, זה שמתואר בספר של פרמנטו, אבל בהמשך אותה פסקה, כשהיא נדרשת לאפיין אותו מחדש היא מדברת על המוטו של שנות ה-90, כאילו אלה לא נגמרו כמעט עשור לפני התקופה המתוארת בספר, קצת יותר מעשור לפני פרסום הרשימה.

קול, אירוני ולא מעורב

אפשר לחשוב על הרבה סיבות לשגיאה כזו. גם אני מצאתי את עצמי נופל בה לא אחת במהלך השנים. יש נטייה טבעית להדחיק את מהירות הזמן, לנסות ולהקפיא איזה הווה שבו התעצבה האישיות והשקפת העולם שלך. אני משער ששנות ה-90 היו השנים שבהן אילוז גיבשה את מחקריה הראשונים, סביר מאוד להניח שהיא ממשיכה, באופן מסויים, לחשוב עליהן כעל ההווה.

במסווה של ביקורת מהותית

אבל לטעות הזו, אני חושד, יש השלכות משמעותיות גם לגבי דברים אחרים שכתבה אילוז מאוחר יותר, בנושאים עקרוניים בהרבה.

במאמר ארוך (אולי קצת יותר מידי) ומוצלח מאוד על ההבדל שבין גזענות לבין אפליה בחרה אילוז להתמקד בדוגמאות מתוך עולם האקדמיה. הטענה המרכזית של אילוז היתה שאין מדיניות מוצהרת של אפליה, שאנשי האקדמיה אינם לוקים בגזענות (כמעט), אבל הרצון הטבעי של המערכת לשכפל את עצמה ולשמר את המציאות המוכרת לה מוביל, שוב ושוב, להעדפה ברורה כלפי מי שדומה לדגם הקיים של איש האקדמיה – גבר אשכנזי תרבותי “מבית טוב”. הטענה הבסיסית של אילוז מוצדקת כמובן, כמעט מובנת מאליה ברגע שעוצרים לחשוב עליה.

אבל הבחירה שלה להתמקד באקדמיה היא בעייתית, כמעט חותרת תחת כל המבנה שהיא מבקשת ליצור במאמר. הנה ההסבר של אילוז (ההדגשות, שוב, שלי)

אם תשאלו את עצמכם מדוע יש חשיבות לבחינת אי השוויון במוסד תרבות כמו אוניברסיטה (מעבר לכך שהוא הכי מוכר לי), יש לכך ארבע סיבות: אחת, המוסד הזה אמור להתבסס על כישורים, ועל כישורים בלבד; סיבה שנייה היא שכמוסד ציבורי, האוניברסיטה צריכה להוות דוגמה; הסיבה השלישית היא שבחברה המבוססת על ניעות חינוכית (ניידות חברתית באמצעות השכלה) יותר מאשר על כסף, מנהיגות תרבותית וחינוכית מעידה על השתלבות עמוקה ומשמעותית יותר מאשר אינטגרציה שנעשית באמצעות התקדמות כלכלית בלבד; ולבסוף, כיוון שמוסד האוניברסיטה מנוהל להערכתי טוב יותר ממוסדות אחרים, הכשלים והמחדלים שלו עשויים להעיד על מחדלים אחרים וכלליים יותר של החברה.

אילוז, במלים אחרות, בוחרת להניח שדווקא המסגרת עליה היא מצהירה שהיא מוכרת לה הכי טוב, היא גם זו שמנוהלת הכי טוב. יש משהו מוכר באופן מדאיג בטיעון הזה. זה בדיוק הטיעון שבו משתמשת אילוז כדי להסביר את האפליה לאורך המאמר כולו. אילוז לא מביאה סימוכין לטענה בדבר הניהול של האקדמיה, להפך, היא מסבירה שמדובר בהערכה בלבד. כאשת אקדמיה היא מבקשת להניח שהדומים לה, אנשי אקדמיה, הם מוצלחים יותר ממקביליהם במוסדות אחרים. בדיוק כשם שגברים אשכנזים נוטים להאמין שהדומים להם הם פשוט המועמדים המתאימים יותר למשרה האקדמית שעל הפרק.

בהמשך המאמר, אחרי שהסבירה עד כמה חזק טמועה האפליה במערכת האקדמית המדירה את הנע”ם (נשים, ערבים ומזרחים) היא משחררת, בסוגריים, את האמירה הבאה.

משום כך מזרחים פונים בהמוניהם למגזר העסקי, כי בו הצלחה נקבעת על פי הישגים מוחשיים ולא על פי הערכה בלתי רשמית מצד קבוצה של עמיתים אשכנזים.

אילוז, שחלק ניכר ממחקריה עוסק בביקורת ובפירוק של המערכת הקפיטליסטית, אולי בהיסח הדעת, ואולי מתוך מחשבה מעמיקה, מכריזה כאן שבעולם העסקי הצלחה נמדדת על פי “הישגים מוחשיים”, שיש לעולם הזה יתרון על פני המערכת המסואבת (גם אם פחות מאחרות) של האקדמיה על האפליה המובנית לתוכה.

הטענה הזו, שכמעט ואינה מתחברת ליתר חלקי המאמר, היא מוזרה מאוד, במקרה הטוב. נדמה לי שהיא מתקשרת גם לפליטת המקלדת של אילוז בנוגע לשנות ה-90.

אין טעם לטעון שהממסד האשכנזי הותיק אינו קיים יותר או שהוא איבד את כוחו, אין טעם לטעון שהאפליה שאילוז מתארת אינה ממשית. העדתיות נוכחת בחברה הישראלית באופן בולט בשנים האחרונות. אבל הצבעה דווקא על המגזר העסקי כעל זירה אובייקטיבית המתגמלת את המוכשרים על הישגים מוחשיים היא צעד בכיוון אחר, מסוכן לא פחות.

נכון, בצמרת העסקית של ישראל יש שעור גבוה יותר של מזרחיים מאשר בצמרת האקדמית (נשים וערבים הם כמובן סיפור אחר בכל מקרה), אבל אין להסיק מכך שמדובר במערכת הוגנת יותר. הישגים בעולם העסקי אולי ניתנים לכימות באופן ברור, אבל הם אינם “הישגים מוחשיים” יותר מאשר הישגים אקדמיים.

החברה הישראלית עוברת טלטלה שכוללת גם, במידת מה, הגדרה מחודשת של האליטה שלה. באליטה הזו יש מקום לאנשי עסקים, וגם אלה, בדיוק כמו אנשי האקדמיה, יעדיפו לשכפל את עצמם בסביבתם הקרובה. מי שיקבל את ההזדמנות לפרוץ, מי שיקבל את ההלוואה המתאימה או את פיסת המידע החשובה, הוא מי שיהיה מספיק דומה להם, מי שימצא שפה משותפת איתם. כן, האפליה כנגד מזרחים קיימת פחות במגזר העסקי, זה לא הופך אותו לזירה שיוויונית כפי שאפשר להסיק מההערה של אילוז.

אילוז מנתחת בחדות את האפליה שהונהגה ועדיין מונהגת בידי האליטות הישנות, זו ביקורת חשובה ומדוייקת. אבל היא גם מתעלמת מצמיחתן של אליטות חדשות תחת השם הכולל של “המגזר העסקי”. כמו בבואה לדון בספר של פרמנטו, היא מדלגת מעל למעלה מעשור של הפרטה מואצת של המדינה. בשנים שחלפו מאז צמחה כאן אליטה חדשה, מסוגרת ומסוכנת לא פחות מהאחוס”לים של פעם. אסור לביקורת להתעלם ממנה, להמשיך ולתלות בה תקוות שנגוזו והופרכו כבר הרבה פעמים מאז תמו שנות ה-90.

5 תגובות ל“העשור האבוד של אווה אילוז”

  1. מאת סיון פ:

    אתה כותב "הישגים בעולם העסקי אולי ניתנים לכימות באופן ברור, אבל הם אינם “הישגים מוחשיים” יותר מאשר הישגים אקדמיים", אבל להבנתי השימוש שאווה אילוז עושה ב"ממשי" הוא פשוט זהה ל"ניתן לכימות". הרעיון הוא שלמרות שבעולם העסקים גם יש הרבה קליקות ואינפורמציה רכה, עדיין אתה יכול להצליח פשוט על ידי זה שתעשה הרבה כסף למעסיקים שלך.
    ההנחה האלטרנטיבית שלך, שמייחסת לה את העמדה שמשהו "מוחשי" הוא טוב יותר ממשהו "לא מוחשי" (כמו ידע אקדמי) מתאימה אולי לשימוש הרגיל של המילים הללו בשיחה, אבל ממש לא מתיישב עם הדיעות של אוה אילוז, בטח בתור פרופסורית שנשואה לפרופסור שחבריה הם פרופסורים, ואם כבר נותנת משקל גדול מדי ליצרני ה"לא מוחשי" (כפי שניתחת יפה ונכון בחלק הראשון של הפוסט).
    וחוץ מזה, הטענה ש"בשנים שחלפו מאז צמחה כאן אליטה חדשה, מסוגרת" טעונה הוכחה (בדגש על המסוגרת).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. בכל בחינה של התפלגות הסגל האקדמי לפי קריטריונים שונים (כמו עדה או מגדר) יש לקחת בחשבון שפרופסור היה פעם דוקטורנט ולפני כן סטודנט לתואר ראשון, ולפני כן – לפני 20 או 30 או 40 שנה – תלמיד בתיכון, ולפני כן ביסודי.

    גם האוניברסיטה השיוויונית ביותר בעולם מושפעת היום מאי-שיוויון בנתוני הפתיחה לפני שנות דור. אם למשל יתברר שבשנות ה-70 שיעור מקבלי הבגרות בין בוגרי התיכונים המזרחים היה נמוך מזה של האשכנזים, אז בעשור הנוכחי שיעור חברי הסגל המזרחיים יהיה נמוך יותר, גם במערכת אקדמית שיוויונית.

    מובן, שגם העולם העסקי של היום מושפע מהמצב לפני 20 ו-30 שנה, אבל ההשפעה מסובכת יותר, כיוון שאין לעולם העסקי קריטריוני סינון אחידים ופשוטים. אפשר לטעון שעד רמה מסוימת, אפלייה נגד עובדים מקבוצה מסוימת דווקא תגדיל את שיעור העשירים מאד מביניהם לאחר 20 שנה. דוגמה שצצה בראשי היא של סטף ורטהיימר, שלא התקבל לתעשייה האווירית כי לא היה בוגר תיכון ריאלי ולכן הלך להקים עסק משלו, ובמקום להיות היום מהנדס בכיר בפנסיה של התעשייה האווירית, הוא יזם מיליארדר. כלומר כאשר בתחתית סולם העבודה נוקטים סינון על פי קריטריונים אחידים (שעלולים להיות מוטים בעצמם נגד קבוצות מסוימות, או לשקף פער ואפלייה בשלבים מוקדמים יותר)התוצאה היא דווקא ריבוי יזמים – שחלקם יצליחו – בהמשך.

    הערה כללית יותר: "אין טעם לטעון שהממסד האשכנזי הותיק אינו קיים יותר או שהוא איבד את כוחו, אין טעם לטעון שהאפליה שאילוז מתארת אינה ממשית. העדתיות נוכחת בחברה הישראלית באופן בולט בשנים האחרונות. "

    למה אין טעם לבחון את הטענות האלה? חוששני שאילוז, כנהוג אצל הוגים צרפתים, מקדישה הרבה מאמץ לבניית ההסבר המבריק ופחות להתבוננות פקוחת עיניים במציאות – שמא תגלה בטעות, במקרה זה למשל, שדווקא אין כיום אפלייה; או שבצמרת העולם העסקי נוכחותם של מזרחים דווקא קטנה יותר מאשר באקדמיה, פרט לכמה שמות בולטים כמו יצחק תשובה.

    יצא לך לקרוא את הראיון בנושא המוזיקה המזרחית בישראל, עם האתנו-מוזיקולוג אדווין סרוסי, שפורסם לאחרונה בהארץ? הרעיונות וצורת המחשבה שלו הקסימו אותי, כיוון שנראה שהוא באמת בוחן את המציאות ולא מנסה להתאימה לתבנית מוכנה מראש.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מאת סיון פ:

    "אם למשל יתברר שבשנות ה-70 שיעור מקבלי הבגרות בין בוגרי התיכונים המזרחים היה נמוך מזה של האשכנזים, אז בעשור הנוכחי שיעור חברי הסגל המזרחיים יהיה נמוך יותר, גם במערכת אקדמית שיוויונית."
    –זו בדיוק הפואנטה של אוה אילוז. היא לא טוענת שההפליה היא באוניברסיטאות דווקא.

    "בצמרת העולם העסקי נוכחותם של מזרחים דווקא קטנה יותר מאשר באקדמיה, פרט לכמה שמות בולטים כמו יצחק תשובה." וצדיק בינו. וציון קינן. ויאיר סרוסי. ויוסי בכר. ממש לא ברור שהאמירה שלך נכונה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. סיוון, אווה אילוז בהחלט כן טוענת שיש אפלייה (אך לא גזענות) באקדמיה, ונותנת הסבר יפה איך היא פועלת. כהוכחה לעצם קיומה של אפלייה היא מביאה את ההפרש בין שיעור הנשים בסגל האקדמי לבין מה שנראה לה כשיעורן בעמדות בכירות (מבלי להגדיר אותן בדיוק). היא מתעלמת מן השאלה, עד כמה הרכב המרצים בדרגות בכירות משקף את הרכב הסגל בעבר.

    לגבי עולם העסקים – איני טוען שבצמרת העולם העסקי יש פחות מזרחים מבאקדמיה, אלא רק שיש לבדוק ביסודיות משעממת האמנם כך הדבר לפני שרצים להסביר איך זה קורה.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. וקצת נתונים מציאותיים ומשעממים על שיעורן של נשים בדרגות שונות בסגל האוניברסיטה העברית, ומקורו:

    http://www.huji.ac.il/huji/info_gen_report_3.htm

    התחושה שלי היא שנוח לאווה אילוז להתעלם מסוג זה של נתונים, כדי שלא לקלקל תיאוריה יפה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting