ילדים זה שמחה

היינו בערב הפתיחה של התערוכה איראן. אני כבר לא זוכר את הפרטים המדוייקים. יכול להיות שלגמתי קצת בירה מכבי (בקטע אירוני ומודע לעצמו כמובן) בעודי משוטט בין המפלסים של החללית, יכול להיות שזה היה דווקא ערק (את זה אני שותה כבר עשרים שנים בלי שום קטע).

אני כן זוכר שהיינו שם עם הילדות (בנות 8 ו-4, תודה ששאלתם) ושהן העדיפו להתמקד בפסל-בובה של אהוד ברק בצמוד לכניסה. אני זוכר גם שחלפה בראשי איזו מחשבה על איך שהן (הילדות) מהוות איום מוחשי הרבה יותר משגעון הגדלות של ברק או מהטילים של אחמדיניג’אד עבור רוב מי שהסתובב שם.

אני זוכר גם שחשבתי שאני מפליג לחלום דמגוגי של מי שמבקש להצטדק בבחירתו הבורגנית.

בדרך החוצה ראינו את ההתחלה של כולם זורמים למקום הנכון לאותו רגע, אבל הילדות כבר היו צריכות ללכת לישון. ומאז הכל נשכח.

אבל אז יצא שצ’יקי פרסם אצלו בבלוג תמליל של שיחה משועשעת בינו לבין יהושע סימון, כפי שפורסמה גם בעכבר העיר לפני מספר שבועות. קצת אחרי ששניהם פוטרים את עצמם מדיון אמיתי בביקורת שנמתחה על התערוכה ההיא (“נראה לי שהביקורת היא צורה של התעלמות מנושא התערוכה עצמו. אבל מצד שני, אני אהבתי את הווליום והטורים הגבוהים. שורה תחתונה – גליה הפציצה” אומר סימון על הביקורת שמתחה גליה יהב), משתרבבת לשיחה גם נימה אישית.

יהושע סימון: אני מעביר נושא – עד כמה הפריע לך שאלישבע ואני התחתנו?

צ'יקי: זו בגידה, אין מה להגיד. אני אוהב את אלישבע, אבל כל הנישואין האלה והילדים האלה סביבי שצצים הם לא לרוחי ולא כיפיים.

בין הכולם שזרמו פנימה אני זוכר שזיהיתי גם את עופרי אילני, האיש והאמורי. את גל כץ לא ראיתי שם, אולי כי סתם לא זיהיתי, ככל הנראה כי הוא לא היה בארץ (הבנתי שהוא לומד בארצות הברית).

היום, כנספח למהומת רשת  פנים-שמאלנית התייחס כץ לגזענות. יש, כמו תמיד, חלקים מוצלחים ומעוררי מחשבה בפוסט הזה. אבל יש לו גם סיפא שאינה קשורה לכלום.

איך כתב השבוע פעיל שמאל פופולארי (לקול מצהלות הפייסבוק)?

“בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יקראו על התקופה הזו ויוכלו להתגאות שאבא ואמא שלהם היו בצד של הטובים”.

נו שוין. עוד סיבה לעשות ילדים.

כן, בחרנו להביא ילדים לעולם, אני שמח בבחירה הזו בכל יום. אני לא מבקש לטעון שהיא הבחירה הנכונה לכולם, אני לא מנסה להטיף לאחרים בשמה. אבל התיעוב הזה, הגלוי אך אירוני אצל צ’יקי, הסמוי אך מתגרה אצל כץ, כלפי עצם הבחירה בהבאת ילדים מוליד בי חשד כלפי מה שמסתתר, אך בקושי, מאחורי מניפסטים שמאלניים ברשת.

 

20 תגובות ל“ילדים זה שמחה”

  1. זה אומר שנזכה לביקורת על "חירות"?

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מאת שי קסירר:

    משעשע
    עוד סיבה למה רוב ההומואים שמאלנים :)
    אנו לא מביאים ילדים (אם מתעלמים מהטרנד הבורגני בקהילה הגאה של השנים האחרונות)

    [להגיב לתגובה זו]

  3. ע"ע הפוסט על הספר של יובל בן עמי.

    ומאידך, כמו שכתבתי לא מזמן בטוויטר:
    "ילדים הם סוכני קארמה, איך שלא תסובב את זה"

    הקשר מסוים:
    https://twitter.com/margolis20/status/206824359829045248

    כך שאני חושב שאפשר לראות את המוטיבציה של חבורת ארץ-לעולם-לא לעיל גם מזווית יותר "מחמיאה", הזווית של המוטיבציה לפרוש מעולם התופעות והקארמה, שהניעה נזירים ופרושים למיניהם לאורך ההיסטוריה – החופש לעסוק כאוות נפשך בדברים "בלתי מועילים" (פול פוט מוסר: להרוג את כולם!), בלי שום כבלים שקושרים אותך לילדים שצריך לאסוף מהגן, או פרנסה שצריך להביא.

    ולהגיד לך שאני, עם שני ילדיי המקסימים, פסגת יצירתי עלי אדמות, לא מרגיש את הרצון הזה לפעמים? לא יכול.

    לזכותם ייאמר שהם מאמצים את העמדה הזאת לפני שיש להם ילדים, ולא זונחים ילדים לאנחות כשמאוחר מדי להתחרט.

    לגנותם, ועכשיו אחרי כל התגובה הזאת אני מבין שזאת בעצם הנקודה שלך, ייאמר שהציניות ביחסם לילדים *של אחרים* עלולה להעיד על עמדה מתגוננת שנובעת מאיזה אישיו לא פתור עם העניין של קיום וערך עצמי ללא צאצאים.

    לגנותנו, אפשר לומר שהתגובה שלנו לתגובה שלהם מעידה על עמדה מתגוננת שנובעת מאיזה אישיו לא פתור עם העניין שאולי יש משהו בגישה שלהם.

    כוסומו, יותר עדיף שאנצל את הזמן להתגלח, מאשר להתבחבש פה ברקורסיות.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת anonymous moose:

    אם תשאל אותי, התיעוב הזה מבטא יחס של מיעוט נרדף אל המיינסטרים. כמו שהשמאל הקיצוני מתעב את המיינסטרים לא רק בגלל דעותיו אלא בגלל שהוא גאה בייחוד שלו ומתעב את המיינסטרים בגלל שהוא המיינסטרים, כך גם אנשים שלא רוצים ילדים מתעבים את המיינסטרים — ה-breeders. אם הבחירה לא להביא ילדים היתה בחירה מקובלת-חברתית, לגיטימית ונפוצה, לדעתי התיעוב הזה היה נעלם. אבל היא לא בחירה כזאת (ראה סאגת דבורית שרגל), והתוצאה לפניך.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. האמת היא שאני אוהב מאוד ילדים והייתי רבע-אבא חצי שנה כשיצאתי עם אם חד הורית. כמובן, אני לא יכול לעשות ילדים מאז ניתוח הקשירה, אבל אני תמיד משחק עם ילדים ואני חושב שאני יותר אוהב ילדים מרוב האנשים שאני מכיר. בוודאי ההורים ביניהם, שלעתים שונאים ילדים (שאינם ילדיהם. יש וידאו למלכי טסלר בתערוכה בנידון).
    למעשה, מה שאני לא נהנה ממנו זה את הפעולה שההורות עושה לחלק מחבריי שהפכו להורים ומאז איבדתי אותם כחברים שאפשר לבלות איתם. יש הורים ששרדו את המכבש, אבל רבים הפכו ללא כשירים לבילוי ולשטות. כשאני נותרתי ילד.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרגוליס Reply:

    זאת אמירה מעניינת כי אני חושב שהיא נוגעת באחד המקומות העמוקים של הפחד מלעשות ילדים – הפחד מה"פעולה" הזאת שההורות עושה. יש שיקראו לזה "להתבגר". אני מדמה את זה בדרך כלל ללעלות שלב במשחק.
    זה סוג של לעבור צד, מהצד של הילדים אל הצד של אלו שמטפלים בילדים (המבוגרים?). אולי הפחד מלהיות כמו ההורים שלנו? חוסר הרצון להכיר בכך שנרצה או לא נרצה, אנחנו כמו ההורים שלנו? לכן גם הרתיעה מלעשות ילדים לא באמת קשורה ל"לשנוא ילדים". (אולי יותר קשורה ללשנוא – או לפחות להסתייג – דווקא מההורים).
    אני לא חושב שהטון הפסיכולוגי הזה הוא מה ששחר התכוון אליו בפוסט, ועדיין. המבנה התיאורטי שמציבים מסביב הוא מעניין בפני עצמו, אבל אני מאמין שהגרעין הוא פסיכולוגי, לא עקרוני. זה הפחדרון שיושב בארון שלנו.

    [להגיב לתגובה זו]

    ליאת Reply:

    צ'יקי: מה זה ניתוח קשירה? למה עשית? אין צורך בתשובה וסליחה מראש אם השאלה אינטימית/חצופה מדי.

    (נדמה לי שראיתי לפני כמה שנים בצעירים חסרי מנוח שויקטור ניומן עשה משהו כזה, ואחכ בכל זאת הצליח להוליד).

    [להגיב לתגובה זו]

  6. מה מסתתר אך בקושי מאחורי מניפסטים שמאלניים ברשת?
    מודה ומתוודה שלא הבנתי.
    אותי האמירה של צ'יקי דווקא נורא הצחיקה.
    יש לי ילדה. זה לא גורם לי לקחת כל אמירה "נגד ילדים" כעלבון אישי ולהיכנס לדפנסיבה נעלבת. מי שקורא אותך יכול לחשוב שאנחנו חיים במקום שבו מגדלי הילדים הם מיעוט נרדף במדינה של בוהמיינים מופקרים. נו באמת.

    [להגיב לתגובה זו]

  7. מישהו חכם כתב פעם, וסליחה שאני לא מחפש אחת הלינק מהסלולרי: סחים, יש להם ילדים. אני חושב שזה מתמצת את הסיפור. יש כאלה שלא יוכלו לוותר ולתת למעט סחיות לחלחל לתוכם, אבל זה עצמו, ניתן לטעון באמוריוּת-מה, סחיות במיטבה.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. זאת ועוד (המשך התבחבשות) – ברגע שיש לך ילדים, אתה לא יכול יותר להסתכל על מצב העולם והאדם בראייה פילוסופית טהורה – "מה שיהיה יהיה, מקסימום אני אמות, או אהגר". ילדים מחייבים אותך להיות מעורב רגשית, לנקוט עמדה, לבחור צד, אולי אפילו להיאבק. בקיצור, כמו שציטט יחזקאל, הם הופכים אותך לסחי.

    ולראות חברים שלך נוחתים מהממד הפילוסופי המאגניב והשמייח אל ביצת הסחיות, זה בטח לא נעים.

    [להגיב לתגובה זו]

    דודי Reply:

    צריך להיות די מטומטםילדותי כדי להסתכל על העולם בצורה כזו גם כשאין לך ילדים.

    אתה אולי יותר מוכן להסתכן, זה כן.

    [להגיב לתגובה זו]

    anonymous moose Reply:

    אני מסתכל כך על העולם וזה לא נראה לי ילדותי. אבל ילדותי היא מילה כזאת, כמו "הזוי" או "פלצני" (או "סחי") שאפשר להרחיב אותה לכלול כל דבר בעולם. זו נראית לי ראיה מאד מפוכחת, ומאד ניטראלית, ומאד הוגנת, למעשה, ואם יש משהו שמשתדל לבטל אותה, זה הדחף להשתייך לחברה, להיות כמו כולם, וגם לחוות רגשות ולהשתתף בחוויות שאין דרך לחחות ולהשתתף בהן בלי שיהיו לך ילדים.

    אז, כן, מי שאין לו ילדים בוודאי לא שותף למשהו שבחברות אנושיות מאד מוערך. הדחף, ויחסי הציבור, של המומנט כזה מאד חזק. המצדדים יכולים לטעון שזו חוויה נדירה ושזו שייכות לעולם והנצחת המין האנושי והשתתפות המשהו גדול ממך, והמתנגדים יכולים לטעון שזה כמו כת: שזה אכן נותן לך משהו אבל במחיר גבוה, ושזה משנה את תפיסת העולם שלך אבל לכיוון שלילי, לא חיובי. אני נוטה לצדד בראיית המתנגדים, אבל אני מבין את שתי העמדות. להגיד שזה ילדותי זה, נראה לי, ילדותי.

    [להגיב לתגובה זו]

  9. נו, אתה הרי יודע כבר שלי יש אישיו ארוך עם כל נושא הסחיות והילדים.
    אבל כמו שמרמיט רמז, יכול להיות שצריך לכתוב איזה פוסט שייקרא "בזכות הסחיות". כי סחיות – במובן של "סחים, יש להם ילדים" – זה גם סוג ישיר וכן של מעורבות בחברה ובעולם, שהרבה היפסטרים פוסחים עליו.
    ההיפסטרים יכולים לחיות בסוג של סופרפוזיציה של תחכום וריבוי משמעות. של כן-ולא שמשחקים זה על זה באופן אירוני ומודע לעצמו.
    בקיום הסחי יש הרבה יותר מעבר אל מעבר לנקודת האל-חזור. רוב הסופרפוזיציות כבר קרסו לכאן או לשם. יש הרבה יותר דברים שסחים כבר לא יהיו ממה שהם כן יהיו. שזה מצד אחד טראגי, כמו שהראה יובל בן-עמי, אבל מצד שני, מאפשר לחיות באמת בעולם. לא רק לרחף מעליו בלי להתחייב.

    [להגיב לתגובה זו]

  10. […] פוסט של שחר שנוגע לי בנקודה הרגישה. ובחיי שאני מתחילה כבר להרגיש […]

  11. "הסופרפוזיציות קרסו", בדיוק.

    איילת, זה לא רק פוסט, זה מניפסט. שאגת הסחים, או לפחות שוועה. כי אתה לא באמת מבין את כובד המשמעות של "למען עתיד ילדינו" עד שיש לך ילדים משלך.

    מה שמביא אותי לעוד תת-סעיף: ילדים זה שמחה, לפעמים, אבל ילדים זה ללא ספק דאגה. דאגה לעתידם, דאגה לשלומם, דאגה לפרנסתם…
    ודאגה זה ממש, אבל ממש, לא שקסי או מאגניב או איך שלא אומרים את זה היום.

    (ולמה אני לא מקבל אימיילים על תגובות חדשות?)

    [להגיב לתגובה זו]

  12. ילדים זה אחלה

    [להגיב לתגובה זו]

  13. הירהורים ליום שבת: המזוייף מטבעו נוצץ יותר, אחרת למה ייקחו אותו?

    תשמעו סיפור מצחיק. איזה בלוגר שמאלני, לא משנה מאיזה עדה, כתב מאמר ארוך בבלוג נחשב של שמאלנים רדיקליים מדגם צעצוע. הכותב, שעל פי עדותו הוא דוקטורנט לפילוסופיה, העלה רעיון מבריק למיגור הגזענות: לחבק אותה.

    לב התיאוריה מצוטט כאן: "הייתי ציוני כשצריך, ושמאלני כשצריך. גזען הייתי תמיד. אנחנו תמיד גזענים. אי אפשר לצאת מזה."

    מכאן יוצא הכותב למסע פילוסופי עמוס מילים של בית מרקחת כדי להוכיח שאם נשב כולנו במעגל כמו בדינמיקה קבוצתית שבה מחזיקים ידיים ומתוודים, כך נוכל להתגבר על הגזענות. אשכרה גזענים אנונימיים.

    מישהי התלוננה שהיא לא מצליחה להבין מה הוא כתב ושהיא מרגישה טיפשה. זה לא את טיפשה מתוקה, זה הטקסט טיפש.

    אתם מכירים אותי.. הסתערתי בחמת זעם של שלל מילים ודימויים ואז קרה משהו משונה. מסתבר שבדינמיקה הקבוצתית אתה מוגבל ל-2-3 תגובות. ארבעה תגובות ומעלה על אותו פוסט, הוכיח אותי הכותב, זה "הטרדה" ו-השתלטות על הדיון".. :)

    תרשו לי להזכיר שזה בלוג של שמאלנים שמעודד שיח פתוח וכל זה. אתם יודעים. השמאלנים אוהבים חופש ביטוי רק לאלה שאוהבים אותם. ניסיתי לכתוב תגובות נוספות והכותב מחק אותם. אז לא כתבתי יותר תגובות.

    בינתיים המשיכו הכותב ושלל מגיבים להתלהב מהרעיון המדהים הזה שכולנו בעצם גזענים. עכשיו זה בסדר לאהוב פלסטינים אבל לשנוא מזרחים. את אנחת הרווחה היה אפשר לשמוע עד בנגקוק.

    הכותב הגזען התלהב יותר ויותר מחבורת הגזענים שנאספו לדינימקיה הקבוצתית אצלו בבלוג. הם אמרו לו שהוא אמיץ והוא הרעיף עליהם גזענות. זה כבר נהיה לא נעים.

    חלפו להם כמה שעות מאז שכתבתי תגובות בפוסט ובינתיים נכתבו עוד המון תגובות מתלהבות מהנסיך על הסוס הלבן שמאשר לכולנו להיות גזענים וגם להרגיש עם זה טוב. ואז כתבתי את ההירהור שראיתם.

    – – –
    פחד הוא היעדר אהבה. כעס הוא היעדר רחמים. גזענות היא היעדר חמלה.

    כשם שלא ניתן לחבוט בחושך עם מקל על מנת להביא אור, כך לא ניתן לחבוט בגזענות או לחבק אותה על מנת שהיא תיעלם ותופיע חמלה.

    הברור מאליו נשכח. אז תמשיכו לחבוט בגזענות
    – – – –
    והאוטוטו-פילוסוף שלנו מחק מייד את התגובה. כנראה שנגמרה לי המכסה. אשכרה הטוק-מן של הפילוסופיה.

    חייכתי. המזוייף מטבעו נוצץ יותר, אחרת למה ייקחו אותו?

    לאחי השמאלנים האמיתיים, המאובקים, שמרגישים שהמזוייף והנוצץ השתלט על השיח. אתם צודקים. המזוייף הנוצץ של השמאל השתלט על השיח. עכשיו הימין מקדם את המזוייף הנוצץ שלו.

    ומונחת לה האמת מאובקת. בצד. בודדה. ולא ידעה כי המאובקים מכל הצדדים מנערים עכשיו את האבק והולכים לעשות כאן מחאה. אמיתית.

    "כשאלוהים נגלה אלי, חשתי רצון לגאול את העולם. אלוהים מייד אמר לי: חבוב, קודם תגאל את עצמך"

    [להגיב לתגובה זו]

    הזועמת Reply:

    גם אותי ימחקו עוד רגע ,אבל חשוב לי שתדעו שלא כל הילדים הם שמחה ,יש כמה שהם חרא אמיתי ,תחת מסווה של הורים טובים ,ואזרחים הכי משובחים שיש

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    שתי הערות חשובות:
    לא מחקתי אף תגובה מעולם, למעט תגובות שכותביהן ביקשו ממני שתימחקנה, ותגובה אחת בפוסט הזה שהתחזתה לתגובה של צ'יקי אבל הוא הבהיר לי שהיא אינה שלו.
    יש איזה באג מעצבן בבלוג שבגללו אני לא מקבל הודעות על תגובות חדשות ולכן עברו שלושה ימים מיום השליחה של התגובה הזו ועד לפרסומה.

    [להגיב לתגובה זו]

  14. איך שוב הגענו מהר כ"כ לסחים vs מאגניבים?
    ומה אמור להרגיש סחי שאינו חפץ בילדים ?

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting