בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד*

ב-1997, כבר יצא לי לציין פעם, הייתי שותף לרגע בכמה פעילויות של הקשת הדמוקרטית המזרחית. בדיעבד (ובמידה רבה גם אז, בזמן אמת) אני יכול לאבחן את המניעים הבעייתיים שהובילו אותי לשם, את ההלם והאלם של השמאל האשכנזי מול רצח רבין וזהותו של הרוצח, ההתלבטות בין הסתגרות אליטיסטית מתנשאת לבין שאיפה לייצר שמאל אחר והרתיעה המיידית מהנימה הפטרונית שהתלוותה לאותה אחרות מיוחלת.

אלה היו גם ימי הזוהר האחרונים של “העיר” ושל התרבות המקומונית, עם או בלי קשר, והימים בהם גלגוליו המוקדמים של מועדון הבארבי היו הבית השני שלי.

אז אחרי ישיבה מאולתרת לגיבוש תכניות בשכונת התקווה עליתי על אוטובוס והלכתי לראות רוק אשכנזי בקצה אחר של דרום תל אביב. בדרך, כיוון שהיה יום חמישי, קניתי “העיר”.

כן, הייתי מודע גם אז לפריבילגיות שלי, ליכולת להחליף במחיר נסיעת אוטובוס אחת את שכונת התקווה בדיסטורשן של הבארבי ובעלעול במקומון. אבל ביום המדוייק ההוא הקדיש “העיר” כמה עמודים לדיון מרתק בכל הנושא המזרחי. ישבתי על הבר, חיכיתי בסבלנות לאיחור האופנתי, ודפדפתי בעיתון. כולם כתבו שם, או לפחות כל מי שהיה הכולם שלי אז.

ופתאום מצאתי את עצמי תוהה איך זה קורה דווקא עכשיו, דווקא כשנתניהו-ליברמן-שי בזק-דורי גולד מנהלים את המדינה בשמה של אידאולוגיה ימנית מוצקה, מוצא השמאל את עצמו משתבלל עוד ועוד לתוך פוליטיקה של זהויות. תהיתי אם יש איזה Thik Tank שמרני מתוחכם שמפעיל נתניהו כדי למשוך בחוטים, חשבתי על המהלך הדומה שעבר על השמאל האמריקאי בשנות השמונים כשרייגן ניהל את העולם.

נזכרתי בכל זה לא מזמן, מי שצריך הקשר מן הסתם לא קורא כאן (אבל אם בכל זאת, אז הנה שתי דוגמאות).

אז ניגשתי לשירות ה-N-Gram של גוגל, זה שמאפשר לחפש שכיחות הופעה של מלים בספרים לאורך השנים, ועשיתי משחק.

orientngram

בכחול, למי שמתקשה לפענח את הכיתוב, מצויינת שכיחות המילה “מזרחיות”, באדום מצויינת זו של “אשכנזיות” (בחרתי בהן כי מזרחי או מזרחיים היא מילה בעייתית ונפוצה יותר גם בהקשרים אחרים, למרות שגם הבחירה הזו אינה מושלמת). לצערי הניתוח מתייחס רק לספרים ולא לעיתונות, אבל גם כך קל לראות את נקודת המפנה של 1996, ואת העלייה המתמשכת החל מאותה נקודה.

חלק מזה נעוץ אולי בהחלפה של “ספרדי” ב”מזרחי”, אבל קשה להסביר את הזינוק הזה בלי לקבל את האפשרות שהחל מ-1996 ועד היום הלך וגבר העיסוק של האליטה השמאלנית והאקדמית (נו, מי כבר מייצר ספרים?) בפוליטיקה של זהויות.

אין טעם לנסות ולטעון שהדיון הזה חסר-משמעות, הוא דיון חשוב שחייב להיערך, אבל אין גם טעם להתחמק מהבעייתיות של הגרף הזה. ב-1996 עלה, לראשונה בתולדות ישראל, הימין השמרני האידאולוגי לשלטון**. בדיוק אז, בין אם היה Think Tank כמו זה שדמיינתי ובין אם לאו, התחיל השמאל לשקוע עוד ועוד לתוך סכסוך פנימי משתק שבו אין אף אחד שהוא טהור מספיק כדי לעמוד ליד אף אחד אחר, שבו כל אחד הוא חשוד מיידי שכל מילה שלו טעונה בשנים של קרבון או התקרבנות, של פריבילגיות או של קיפוח.

יכולתי לנסות ולמתוח כאן קו מקשר בין האטומיזציה של החברה לבין הצורך לחזור ולהסתופף בחסות השבט, אני לא יודע, אולי זה אפילו נכון. אבל אני לא מרגיש בטוח מספיק. אני גם לא חושב שיש יותר מידי טעם בהרהורי מטא שכאלה. כן, כמי ששייך לבעלי הפריבילגיות קשה לי לטעון נגד הדיון הזה מבלי להיחשד ברצון להנציח את עליונותי, אבל אני בוהה בגרף הזה ומתקשה שלא לראות בו שמאל שויתר על האפשרות לשנות את המציאות לטובת דיון הולך ומקצין של טהרנות אידאולוגית. זה דיון שבסופו (נכון לעכשיו) כל עוול שנעשה כאן, בין אם לפליטים, לעובדים זרים, לפסטינים, לעובדי קבלן או לניצולי שואה, הוא רק תפאורה לחזרה לאותו עיסוק עצמי.

* ניצול ציני של כותרת ספרו של דרור משעני.

** לא, אני לא מבקש לטעון שקודם היה כאן שמאל סוציאליסטי אמיתי.

5 תגובות ל“בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד*”

  1. אני לא הייתי כל כך בונה על הנתונים של הגרף הזה מכל מיני סיבות (וכמו שבעצמך ציינת בפוסט הניתוח הזה לא ממש חף מבעיות), אבל אין ספק שהתופעה עצמה של עיסוק מרובה, שלא לומר אובססיבי, בפוליטיקה של זהויות אכן תפס תאוצה פחות או יותר בשנים אלו.

    לי נראה שהתופעה הזאת נובעת פשוט מהפתיחות למחשבה ולספרות הפוסט מודרניסטית באקדמיה הישראלית שאפיינה את אותה תקופה. כלומר, מדובר יותר באופנה אקדמית באיחור אלגנטי של עשרים שנה מאשר בתופעה סוציולוגית שנובעת בהכרח מאירוע היסטורי כזה או אחר (זה כמובן לא סותר את הטענה שהאופנה האקדמית הזאת אכן מובילה להסתגרות, טהרנות, שיח של טיעוני אד-הומינם ושאר צרות).

    [להגיב לתגובה זו]

  2. מעניינת לא פחות הקפיצה סביב תחילת שנות ה-80 (מלחמת לבנון?) והנחיתה באמצע העשור (תכנית היצוב?). גם סמוחה מתחיל לכתוב בערך בתקופה הזאת אם אני לא טועה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    האמת היא שבהתחלה ברירת המחדל של גוגל הגבילה משום מה את החיפושים רק עד לשנת 2000, והתחלתי לנסות ולחפש משמעות בכל גבשושית. הנחתי שלשנות השמונים המוקדמות יש קשר לעליית הליכוד, אבל באופן שונה מאוד מזה של 96. אבל אז גיליתי שאפשר להרחיב את החיפוש עד ל-2008 וכל התמונה השתנתה לחלוטין.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. מאת עדי סתיו:

    האם לא יכול להיות שזה דווקא בגלל שהשמאל הבין שהוא איבד את הקונסטיטאנציה שלו והתחיל לנסות להבין למה? זה נראה לי ההקשר הטוב ביותר כדי לנסות להבין את הסכסוך בין אורטל בן דיין ליוסי גורביץ', למשל, בהנחה שזה היה הטריגר שלך.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מאת culture vulture:

    שלום, נכנסתי לבלוג הזה לביקור בעקבות חיפוש מידע על צ'יינה מייוויל, אבל הייתי חייבת להגיב לפוסט הזה מכיוון שהוא ממש מתכתב עם הגיגים שרשמתי בבלוג שלי. אתה מבטא כל כך יפה את תחושת הסינדול שאני חשה כ"סמולנית אשכנזייה יפת נפש" מהשיח על מזרחיות שקיים היום. אני לקחתי את זה לכיוון יותר תרבותי, ופחות פוליטי, אבל תיאוריית הקונספירציה שלך על שיטת ה"הפרד ומשול" של הליכוד דווקא מסתדרת לי. אניווי, אם בא לך לקרוא על הקשר בין ההגדרה של שיח על מוזיקה מזרחית לאמיטב גוש ובישול הודי – הנה לינק http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=775398&blogcode=13343487

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting