אלנבי, באדולינה, אותה מהפכה!

אז באיחור ניכר, ולרגל עלייתה לשידור של הסדרה אלנבי בערוץ 10, התיישבתי לקרוא את הספר. כן, החלטתי לקרוא אותו בידיעה שהוא עומד לעצבן אותי, והוא לא אכזב. לזכותו של הספר ראוי לציין שהוא קריא מאוד, שהעלילה המרכזית (או שמא העלילות) תפורה היטב, ושהבחירה הסגנונית של טאוב שלא מעט מלים נשפכו עליה כשיצא הספר, מצליחה להחזיק מעמד לאורך למעלה מחמש מאות עמודי הספר.

יש עוד דברים חיוביים לומר על הספר, והם ישתלבו בביקורת שתימתח כאן בהמשך. כמו כן, יהיו בהמשך ספוילרים, ראו הוזהרתם (הזהרות ממוקדות תופענה לפני כל ספוילר).

דוקטור גדי ומיסטר טאוב

את הביקורת הרצינית והמנומקת מכל על אלנבי כתב, שלא במפתיע, דווקא גדי טאוב עצמו. הוא אמנם הפנה אותי אז לעבר גבי ניצן ובאדולינה. ניתן אפילו להניח שאלנבי נכתב, במידה כזו או אחרת כאנטי-באדולינה, ואף על פי כן יוצא שדווקא הקיטוב לכאורה שבין שניהם, מוביל אותם לאותה נקודה בדיוק. הנקודה של הויתור על הפוליטיקה.

ראוי, אני חושב, לפתוח בביקורת הפמיניסטית* שהושמעה על אלנבי, כיוון שהיא תוקפת את הנקודה הבעייתית ביותר בספר (ואני משער שביתר שאת אף בסדרה).

הנה מה שכתב טאוב על באדולינה ב-2003

כשאין פוליטיקה, יש רק שוק חופשי. אין אזרחים, יש צרכנים.

אבל האמת היא שרק הפוליטי עומד ביננו לבין הפקרת החלשים בידי כוחות השוק.

דילגתי כאן על שתי פסקאות בהן מתאר טאוב כיצד חזון ה”אין פוליטיקה” משרת את חזון ההפרטה ואת הפקרתנו בידי טייקונים.

והנה מה שאמר טאוב לרענן שקד בראיון בידיעות אחרונות עם צאת הספר.

החשפניות שונאות את כל אלה שיוצאים להגן עליהן מפני החפצת האישה וכל זה. כל התרבויות הרי מתגוננות ונבהלות ממיניות של נשים, בעיקר מיניות לא מרוסנת. אני לא מכיר אף חשפנית שהייתה רוצה שיסגרו לה את המועדון וייקחו לה את העבודה. אין כמעט דבר כזה חשפנית שעובדת בכפייה. הענף לא עובד ככה.

כי כאן, דווקא אל מול החשפניות טאוב מעדיף לשכוח את המסר שלו, לפתע אותה פוליטיקה שאמורה להגן עלינו מלהפוך לצרכנים בלבד, ועל החשפניות מלהפוך למוצרים בלבד, היא סרח עודף מיותר, כזה שמייצג בכלל פחד מהמיניות הנשית. עצוב לי לראות את הפער הזה בין ראייה חדה ומפוכחת של הסכנה בויתור על הפוליטי לבין הקריאה לגרש את הפוליטי דווקא ממקום שבו הצורך בו ברור כל כך.

אבל החשפניות הן לא כל הסיפור באלנבי, גם אם הן נקודת המכירה העיקרית שלו בשוק החופשי הזה שבו כולנו צרכנים וכולנו מוצרים.

alenby

בלי פוליטיקה

באדולינה הוא ספר מקושקש ומעצבן שבמרכזו פנטזיה ילדותית של ויתור על הפוליטיקה. אלנבי הוא ספר מתח אפל על מציאות שהפוליטיקה ויתרה עליה, ושהיא בתמורה, מיהרה לוותר על הפוליטיקה. אבל טאוב, גם בספר וגם בראיון ההוא, מתקשה להסתיר את ההיקסמות הבאדולינית שלו מאותה מציאות חליפית שנפרשת בספר.

הפוליטיקה, במובנה המצומצם, צצה לאורך הספר בעיקר בהערות אגביות, כותרות עיתונים בפיצוציה על התרדמת של שרון, על נצחון חמאס בבחירות בעזה, על הפיגוע בשווארמה בתחנה המרכזית. אלה נועדו לתת לקוראים איזה קישור למציאות המוכרת שלהם, לעגן את הסיפור בזמן, אבל גם, לא פחות, להמחיש עד כמה אין לכל אלה קשר לחייהם של גיבורי הספר.

הפוליטיקה, במובנה הרחב יותר, הסוציולוגי, דווקא נוכחת לכל אורך הספר, “כור ההיתוך הישראלי בזעיר אנפין” כפי שנכתב בגב הספר. אבל הפוליטיקה במובן שאליו התייחס טאוב בביקורת על באדולינה נעדרת מהספר באופן מוחלט כמעט. המשטרה היא מטרד שיש לנסות ולפתור את הבעיות בלעדיו, שרותי רווחה לא מוזכרים בכלל. המציאות של אלנבי היא כזו שבה אין מקום לכאלה.

אני מניח שזו בחירה מכוונת ומודעת של טאוב, אבל משהו בבחירה הזו מתפספס אל מול ההיקסמות הטאובית מאותה מציאות. “לא טוב לא ללכת מכות כל כך הרבה זמן” אומר אחד השומרים במועדון, המתגלה גם כעבריין אלים ומסוכן, והעצה המפוקפקת הזו מהדהדת בהמשך הספר, מפתה את הדמויות האחרות לחפש פתרונות אלימים. זה עובד היטב בשלב מסויים, ומתפוצץ בסיום. אבל הפיצוץ הזה אינו משכנע, הוא אינו מצליח למחוק את הלגיטימציה המהולה בהערכה או אפילו בהערצה כלפי האלימות הזו המרחפת מעל חלקים ניכרים מהספר.

נדמה שטאוב מודע לבעיה הזו ומנסה להתמודד איתה. מעט לפני סוף הספר נפרשת עלילה קצרה על מספר עמודים. אין לה שום קשר ישיר לעלילה המרכזית. שלוש מבלות במועדון באלנבי תוקפות בזעם עובד ניגרי ומאשימות אות שתקף מינית אחת מהן. הוא מצידו נזהר ומניח להן להכות אותו, יודע בדיוק מה צפוי לו. עידו, אחד מבעלי המועדון משכנע את השוטרים שמדובר בהאשמה כוזבת, הם אוספים את הניגרי לניידת ומשחררים אותו במרחק שני רחובות. אבל עידו מסתבך עם בקטטה עם אחת מהן, אתיופית. שניהם מגיעים לתחנת המשטרה. אבל שם היא פשוט מוותרת על האפשרות להגיש תלונה.

עידו קלט: היא ויתרה מראש. היא לא חשבה שיש סיכוי שמישהו יהיה בצד שלה. משטרה. בית משפט. עורכי דין. היא לא חשבה שיש עם מי לדבר. שמישהו יקשיב. כמו עובדת זרה. ויתרה בלי לנסות. ברגל לכיוון אלנבי. לתוך הכלום של הבוקר. עקבים. לא כסף, לא תעודות.

או שהניגרי נגע לה בכוס או שלא. עידו לא ידע.

בפיסקה הבודדת הזו יש, בסופו של דבר, הודאה בנקודת העיוורון המרכזית של הספר, בבחירה שלא להפנות את המבט אל אותם קורבנות שקטים ומדוכאים של המציאות האלנבית, החלשים והמוחלשים. נדמה שטאוב מבקש בעלילת המשנה הקצרה הזו להרחיב מעט את אותו “כור היתוך בזעיר אנפין”, להזכיר לנו שיש בו לא רק בעלי מועדנים, מאבטחים וחשפניות, שרובו מורכב מאנשים שנאלצים לוותר מראש פעם אחר פעם.

איפה הכסף?

הרחבת המבט הרגעית הזו של טאוב מחדדת ביתר שאת את החטא המרכזי של שאר הספר. אלנבי הוא גם ספר מתח (מוצלח כאמור) ולכן סביר שיתמקד בדמויות פעילות, כאלה שיש להן, חלקית לפחות, שליטה בגורלן, דמויות שמסוגלות להניע מהלכים עלילתיים. אבל אלנבי רוצה להיות גם הרבה יותר מזה, הוא הרי מבקש להביא לקוראיו, אנשי הסביבה הטבעית של טאוב, תיאור ריאליסטי-עיתונאי של מציאות שהם בוחרים להתעלם ממנה (מתוך הראיון בידיעות אחרונות)

הבעיה שלי היא שישראל שיש לה מתעלמת מישראל שאין לה," הוא אומר. "אחת המוטיבציות לכתיבת הספר הייתה שיחה עם חיים גורי, ששאל אותי':מה, באמת יש ישראל כזאת.'? האליטות הישראליות הפכו מתנשאות ודוחות מאוד בעיניי. האנשים האלה שהם בין הג'יפ לג'ים, הם בכלל לא רוצים לראות את ישראל הזאת. הם רוצים שיסגרו אותה יחד עם מועדוני החשפנות. תראה את זה בספרות: ירושלמים עם משקפיים עגולים מהשמאל, שכותבים על ירושלמים עם משקפיים עגולים מהשמאל בשביל ירושלמים עם משקפיים עגולים מהשמאל. או סטודנטים תל-אביבים בדירות שכורות שכותבים על סטודנטים תל-אביבים בדירות שכורות בשביל סטודנטים תל-אביבים בדירות שכורות. אז ככותב, נשאר לי הדבר שטום וולף אמר: תוציא את האף מהפאקינג פופיק של עצמך, תסתכל רגע על מישהו אחר. אולי זה מעניין."?

אבל אלנבי אינו מתאר “ישראל שאין לה”, בטח לא ברמה החומרית. לדמויות באלנבי לא חסר כסף, המבלים בדאנסבר הם כאלה שמוציאים מאות שקלים בערב, החשפניות מרוויחות כמה אלפים בלילה, שלא לדבר על בעלי הדאנסבר, אפילו המאבטחים משלימים הכנסה בעבודות גבייה לא חוקיות. ערן, העיתונאי, מי שאמור להיות נציג “ישראל שיש לה” בספר, הוא זה שנוסע באוטובוס, הוא הדמות היחידה שפרנסתה מוטלת בספק בשלב מסויים של הספר. כדאי להשוות את הנקודה הזו ליכולת המופלאה של מלך ומלכת באדולינה לסעוד במסעדות יוקרה ולבזבז כסף בלי חשבון, כסף שלא ממש ברור מהיכן הוא אמור להגיע, בעודם מייצגים, לכאורה, אלטרנטיבה לחומרנות של חברת השפע.

טאוב רצה לתאר את ישראל שאין לה, אבל מצא את עצמו מתאר דווקא איזו ארץ פנטסטית של כסף שחור ופריקת עול מוחלטת, פנטזיה של בריחה מוחלטת מהאימה הבורגנית של ירושלמים עם משקפיים עגולים ושל סטודנטים תל אביבים בדירות שכורות. כי אלנבי של טאוב, בסופו של דבר, קרוב הרבה יותר משהוא רוצה דווקא לבאדולינה של גבי ניצן.

וכאן אנחנו חוזרים שוב לחשפניות, ולמלכת באדולינה.

כל חשפנית היא מלכה (ספוילרים קלים)

שלושה סיפורי אהבה נמתחים לאורך אלנבי, שלושה סיפורים של גברים המתאהבים בחשפניות. שניים מהם נכשלים בסופו של דבר, כשלונות כואבים ואלימים. אחד מהם מצליח, זה שבין עידו לבין סטפני. על שני הכשלונות האלה כתב טאוב בפוסט שהוא מעין כתב הגנה על הספר.

גברים נמשכים לנשים שיש בהן משהו פרוע ולא מרוסן, ומרגע שהם מגיעים אל הנשים האלה הם מנסים לרסן, לבטל אפילו, את אותו דבר שמשך אותם. אמרה לי את זה פעם זונה שתויה לפנות בוקר באלנבי 40 בצורה כל-כך קולעת שאני זוכר את הניסוח, או כך נדמה לי, במדוייק. כל גבר רוצה זונה, היא אמרה, אבל הוא רוצה שהיא תהיה הזונה שלו, ואם היא שלו, אז היא לא זונה, אז מה אתם רוצים בעצם?

התיאור הזה, כמעט במדוייק, תקף גם לסיפור האהבה של בן דמותו של גבי ניצן למלכת באדולינה.

מעט אחרי הפסקה הזו מוסיף טאוב ואומר

ומעט אחר כך הוא מוסיף

וזה מה שחשבתי שהוא הנושא כשהתחלתי, ואני חושב שזה באמת נשאר הנושא.

בהמשך אותו כתב הגנה ממשיך טאוב וטוען ששני הכשלונות נבעו מחוסר היכולת של הגברים להבין את הפצע הנפשי של שתי החשפניות. אבל עדיין, בדיוק כמו מלכת באדולינה, החשפניות של טאוב מרתיעות את הגברים שלהן בגלל החופש המוחלט שלהן, בגלל חוסר היכולת שלהם לביית אותן.

סיפור האהבה של עידו וסטפני ניצל מגורל דומה, מסביר טאוב

חוץ מעידו. מפני שעידו לא חושב שהוא מבין את מה שהוא לא מבין, ולא מנסה להבין. הוא נשאר על פני השטח. אז אמנם גם הוא לא באמת רואה את סטפני, אבל הוא גם לא חושב שהוא מבין בשבילה מה טוב לה. אלה לא יחסים מקסימים במיוחד, אבל הם לא מסתיימים בהתרסקות כמו היחסים של אריק ושל ערן.

טאוב והגברים שלו, כמו ניצן ובן-דמותו בספר, בורחים מהמחנק הבורגני למציאות אלטרנטיבית ונקייה מפוליטיקה בחיפוש אחר נשים חופשיות ומשוחררות מעכבות, הם מחפשים בנשים האלה גאולה (הארה רוחנית אולי אצל ניצן, גאולה דרך הביבים אצל טאוב), אבל בסופו של דבר אינם יכולים לקבל אותן באמת.

אלנבי, בורגנות, אותה האכזבה!

המתח התמידי שבין האפשרות של אלנבי לבין הבורגנות מובא בספר דרך הדילוגים התמידיים של אריק ושל ערן בין שני העולמות. לאריק יש שני ילדים מנישואין שהתפרקו, אחד מהם מאושפז בבית חולים לאורך חלק ניכר מהספר, ערן נאלץ לסבול ישיבת מערכת משעממת בעיתון שבו הוא עובד, נוסע לבקר את המשפחה ואת האקסית בירושלים כשהמציאות של אלנבי נעשית אינטנסיבית מידי. עידו מסביר את הבחירה שלו בסטפני, מציב מולה את מה שנראה לו כאימה מזוקקת: אישה עם חולצה מכופתרת, עבודה בבנק ותשלומים מסודרים לביטוח לאומי.

המתח הזה מופיע בצורה תמציתית ומעצבנת ממש בפתיחת הספר, בביקור הראשון של עידו במועדון החשפנות, אליו הוא מגיע כדי לאסוף שתי חשפניות להופעה בדאנסבר. עידו מחכה וסוקר את החשפניות, כולן עסוקות, מפתות ופתייניות, אחת מהן מזהה אותו, מבזיקה חיוך, ואז מגיעה התיאור השונה כל כך

סנדרה יצאה מחדר ההלבשה, גוררת כיסא שחור עם משענת. עדיין חמוצה. לחיים תפוחות, זוויות פה נפולות, תחת רפוי בצורת אגס. התחת דומה להבעה של הפנים.

לרגע ניתן לחשוב שטאוב מבקש, כבר בפתיחה לפוצץ את הבועה שרק התחיל לנפח סביב החשפניות. אבל אז הוא ממשיך.

הכיסא היה חלק מהמופע. היא החזיקה סיגר דולק. לבושה בסגנון קברט": טוקסידו, מגבעת, ביריות וגרבוני רשת. הטוקסידו לא כיסה את הצלקת של הניתוח הקיסרי.

לגברים של טאוב (וגם של העולם האמיתי) יש דרך מילוט מהבורגנות, רשיון לדלג בין שני הקטבים האלה. לנשים אין. החשפניות הטוטאליות, אלה שסביבן נטווית העלילה הן אנטיתזה מוחלטת לבורגנות, אבל סנדרה, אחרי הניתוח הקיסרי נידונה להיות חמוצה, עם זוויות פה נפולות ותחת דומה.

כמו במקרה התלונה שלא הוגשה, סביר להניח שטאוב שיבץ את התיאור הזה בספר כדי להימנע מגלוריפיקציה של החשפנות, וכמו במקרה ההוא, התוצאה הסופית הפוכה לכוונה הזו.

כניעה (ספוילר עצבני)

סצינת הסיום של הספר היא גם סצינת כניעה. אריק מוותר. על מיקה. לא רק. מיואש. מוותר על אלנבי. על האוטנומיה. הולך למשטרה. חושף ראיות שהסתיר בפתיחה. מפליל את עצמו ומפיל את כולם.

למה הוא עושה את זה? הוא עושה את זה כי אין ברירה. הוא פונה למשטרה, כאמור, הגוף היחיד שמייצג את הפוליטיקה במציאות של אלנבי. הוא גונז את החלום על החשפנית שהתאהב בה, אבל גם, חשוב לא פחות את החלום על אלטרנטיבה ממשית.

הכשלון הגדול של אלנבי הוא בחוסר היכולת להציב מודל נוסף, אלטרנטיבה אמיתית לבורגנות שאינה כרוכה באלימות, מינית, כלכלית ופיזית, ובהפקרה מוחלטת של החלשים לחסדי השוק.

טאוב אמנם טוען שקולו של המספר באלנבי צמוד לתודעתם של הגברים שבעלילה, ואין לצפות ממנו לניתוח ביקורתי של המציאות שהוא מתאר. אבל מהראיון עם שקד עולה גם שאין מרחק גדול בינו לבין המחשבות של טאוב. החזרה לעולם שבו הפוליטיקה נוכחת מוצגת ונתפשת בו ככניעה עלובה, גם אם הכרחית ומתבקשת. טאוב, בניגוד לניצן, מביא את אריק לויתור על חלום באדולינה (בערן הוא מתעלל אף יותר) שלו, אבל ספק רב אם עמודי הסיום האלה יכולים לעמוד כנגד חמש מאות עמודים בהם החלום הזה מטופח, במיוחד לנוכח העובדה שאין בספר אפילו דמות או עלילה אחת שיכולות לייצג גם כיוון אחר.

* לא הרחבתי כאן בביקורת הפמיניסטית על אלנבי, כיוון שהיא כבר נכתבה היטב במקומות אחרים. אתם מוזמנים לקרוא את כתב האישום המקיף והמצמרר הזה של עידית הראל-שמש ממכון תודעה, ואת הפוסט-אורח הזה של עמוס בר ב-morebutter.

3 תגובות ל“אלנבי, באדולינה, אותה מהפכה!”

  1. מאת culture vulture:

    תודה על הקישור בין שני תופעות נפוצות בתרבות הישראלית, שעד עתה לא עלה על דעתי שיש בינהן משהו מן המשותף. אני אישית לא סובלת את המתקתקות של הניו אייג', וגם כש"אלנבי" יצא לא התחשק לי לקרוא אותו וכל מה ששמעתי עליו עד היום לא גורם לי לרצות לקרוא אותו. בתור ירושלמית עגולת משקפיים בהווה וסטודנטית תל אביבית בדירה שכורה בעבר נעלבתי מאיך שטאוב מתייחס אלי. אני, בניגוד אליו, לא אתיימר להבין חיים שאני לא חיה אותם. הוא מזכיר לי את הדמות של הבחורה מהשיר של commom people של פאלפ – בסופו של דבר הוא רק תייר, ואף אף אחד לא באמת אוהב תיירים.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אני חייב להפנות כאן לפוסט שכתבתי על אלנבי (הספר) לפני שבוע. אני חושב שגדי טאוב ממש לא נמלט מהפוליטי, אלא שהפוליטיקה שלו (מודעת או לא) מאוד מקוממת. זו פוליטיקה בורגנית, שלא לומר סוג של שמאל בורגני שניזון מפנטזיה ומסימון האחר.

    אלנבי – עיר לבנה – עיר שחורה: http://www.sciencefriction.net/blog/2012/07/30/1844/

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] של גדי טאוב שפותח את “תל אביב נואר”. אני די בטוח שכבר כתבתי את כל מה שהיה חשוב לי לכתוב על טאוב בהקשר […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting