נפילתה ועלייתה של מריבת הרשת

לפני שלוש שנים (כמעט בדיוק) קונן גדי שמשון בטוויטר

שנים שלא היתה מריבת רשת טובה. אם אין ברירה נביים אחת

חנן כהן הרחיב בפוסט שבו טען שהסיבה לכך היא שכבר אין יותר “האינטרנט הישראלי”, ומה שפעם היה קבוצה מצומצמת של מייבשי ביצות דיגיטליות תפח לממדים שאינם מאפשרים עוד את הדינמיקה הקהילתית הישנה ההיא, זו שכללה גם מריבות רשת עסיסיות להתרפק עליהן.

שמשון השיב לו (בפוסט אורח בבלוג הטכנולוגיה 140), טען שהקהילה המצומצמת עודנה קיימת, רק שכולם בה כבר “הפכו לתאגידים” שמחפשים דרך להמיר את ההון הסימבולי המקוון שלהם למקור פרנסה כמומחי מדיה למיניהם, ושמריבות רשת הן פשוט לא כל כך טובות לעסקים.

קצת אחר כך, כדאי לציין, פרצה אחת ממריבות הרשת היותר מכוערות שזכיתי לחזות בהן (פינס140 למי שמתעקש לזכור), ודווקא סביב נסיון, עלוב מאוד, להפיכת העיסוק במדיה חברתיות לעסק. למרות החריגה ההיא נדמה לי ששמשון צדק באבחנה הבסיסית שלו. התקופה ההיא היתה כמעט נטולת מריבות רשת קיצוניות.

קשה שלא להשוות את המציאות ההיא שניתחו אז שמשון וכהן לזו של החודשים האחרונים, על מריבות הרשת הקולניות והמכוערות שפורצות בהן ללא הפסקה. חלקן פורצות כתוצאה מעיסוק בנושאים פוליטיים וחברתיים משמעותיים, אחרות בגלל התבטאות אומללה (או אחת שנתפשת כזו), וכולן, מהר מאוד, גולשות להטחת עלבונות אישיים ולמלחמה כוללת בה כל האמצעים המילוליים והויזואליים כשרים.

לא נעים לחיות בסביבת רשת כזו, אני חייב לציין, ויש טעם לתהות מה קרה בין אז לבין עכשיו, אילו שינויים עברו על “האינטרנט הישראלי” בשלוש השנים האלה והפכו אותו לזירת התגוששות אלימה.

בערך שנה לפני הציוץ של שמשון התפרסם ב-XKCD קומיקס שכותרתו Internet Argument

הנחת היסוד של הקומיקס הזה היא שויכוחי רשת נוטים להיות אלימים וטעונים כיוון שהם נערכים בין מלים ולא בין בני אדם, שדי יהיה בהכרות אישית חטופה בין שני הצדדים המתווכחים כדי שיעברו מקללות הדדיות לדיון שקט ורגוע יותר.

יש מתח, אם לא סתירה של ממש, בין התזה של הקומיקס לבין זו של חנן כהן לגבי מריבות רשת. למרות זאת נדמה לי שקל מאוד להבחין עד כמה שתי התזות האלה (ובמידה רבה גם זו של שמשון) איבדו את הרלוונטיות שלהן לרשת של ימינו.

השינוי העיקרי שעבר על הרשת בשלוש השנים האלה הוא גדול וברור כל כך עד שאפשר לשכוח אותו, מרכז הכובד של הרשת השתנה לחלוטין בשנים האלה. לפני שלוש שנים הצטופפה הקהילה שכהן ושמשון מתייחסים אליה סביב כמה בלוגים מרכזיים (אבל החלה גם להתפזר עם ריבוי הבלוגים שכהן מזכיר) ובטוויטר. פייסבוק היתה הרשת החברתית שבה מאשרים חברות רק למי שמכירים בחיים האמיתיים ושרובה שיתוף תמונות אישיות. מריבות הרשת של החודשים האחרונים השתוללו בעיקר בפייסבוק. פייסבוק היא הזירה המרכזית של פעילות הרשת בישראל היום, והמקום שבו אנשים שמעוניינים בכך בונים ומטפחים את “נוכחות הרשת” שלהם.

לשינוי המרכזי הזה יש כמה השלכות שאפשר למצוא בהן הסבר לעלייתן המחודשת של מריבות הרשת.

קהילתיות מפוברקת

אם לפני שלוש שנים טען כהן ש”כבר אין מרכז לאינטרנט הישראלי” הרי שהיום המרכז הזה חזר להתקיים, או לפחות להעמיד פנים שהוא מתקיים. כיוון שעיקר האינטרקציה הרשתית מתקיימת דרך אתר אחד, כבר אין צורך לכתת רגליים בין עשרים בלוגים כדי להבין “מה קורה”, אפשר לסמוך על הפיד שיישא אליך כל התרחשות חשובה מספיק.

מי שמעוניין להיות חלק מ”האינטרנט הישראלי” יכול להפוך מנוי לעדכונים של כמה דמויות מרכזיות בפייסבוק ובכך לשחזר לעצמו, באופן בעייתי וחלקי מאוד, את אותה תחושה של מרכז ושל קהילה מדומיינת שהיא “האינטרנט הישראלי”.

הקהילה הזו, בסופו של דבר, יכולה להיות שונה מאוד עבור אנשים שונים. לא אחת אפשר להיתקל בתהיות “אבל על מי אתם מדברים ולמה הם אמורים לעניין אותי?” בעיצומה של מריבת רשת שנדמה כאילו אי אפשר להתחמק ממנה.

העלייה של פייסבוק המשיכה את מגמת הריסוק של הרשת אבל אפשרה לפברק תחושת קהילה מהסוג שלפי כהן מאפשרת צמיחה של מריבות רשת.

זה לא עסק

כולנו – אותה קבוצה גדלה והולכת שמתרכזת ליד המזנון, מתוך אותו אולם וחצי בבית המהנדס – כבר מזמן לא מקרינים החוצה שום דבר שלא יהיה תואם למיתוג שלנו. לכן השיחות בטוויטר נחמדות אבל קצת מעוקרות. תנו לי לנסח את זה אחרת: אותם מיילים מלכלכים קבוצתיים שאתם מחליפים בין כמה קולגות? עדיין לא הגיעו לטוויטר. ואלוהים ואתם יודעים כמה מטעני זלזול ואפילו עוינות יש פה בין לא מעט מרטווטים. אבל את הצליפות הכי מדויקות משאירים עדיין בערוצים הסגורים. בחוץ? מקסימום על מיקרוסופט. לא פלא שהמטווט הטוב בבראנז'ה הוא פייק רני רהב. הוא לפחות לא מסתיר את ששון המדון שלו.

כתב אז גדי שמשון וסימן את הקהילה הרלוונטית עבורו, זו שבתוכה הוא מחפש את מריבות הרשת ויודע שלא ימצא.

האנשים האלה עדיין נמצאים כאן כמובן. חלקם הצליחו (יש להם את זה!) להפוך את הרשת למקור פרנסה, הם מנהלים “מכללות למדיה חברתית” או מספקים שרותי ייעוץ ונוכחות רשת. והם, כמו שהסביר אז שמשון, נוטים גם היום לברוח ממריבות רשת (לכן, אני משער, גם אחרי התקפה אכזרית מאוד של יובל דרור, נמנעו אליאב אללוף וטל נברו מכניסה למריבת רשת).

אבל נוכחות בפייסבוק אפשר לבנות גם בלי להבין (או להתיימר להבין) בפלטפורמות אחרות, בקידום אתרים ובשאר מלות מפתח שהגדירו פעם את מי שראוי להיחשב כחלק מהקהילה.

כיוון שקל יחסית להפוך היום לחלק מ”האינטרנט הישראלי” בלי להיות מומחה-רשת מהסוג ששמשון התייחס אליו, נוכחות הרשת והמיתוג האישי אינם בהכרח חלק ממודל עסקי פרטי. רבות מהדמויות שהיו מעורבות במריבות הרשת האחרונות משתמשות בנוכחות הרשת שלהן כדי לקטוף רווחים עקיפים (סימבוליים או ממשיים) במקומות אחרים, ולכן הן משוחררות מהחרדה המשתקת שתיאר שמשון. להפך, נדמה שבמקרים רבים, בטווח קצר לפחות, מעורבות במריבה קולנית דווקא מקנה להם חשיפה גבוהה יותר ללא מחיר הקלון הקהילתי שריחף מעל אנשי הרשת של לפני שלוש שנים.

האישי הוא הפוליטי

בניגוד חריף למה שתואר בקומיקס ההוא של XKCD נדמה שהיום, באופן שטחי (וגם כוזב למדי) הצדדים המתכתשים יותאים לדרך אחרי היכרות אישית פנים אל פנים, או לפחות תמונת פרופיל אל תמונת פרופיל.

נקודת הפתיחה של מריבת רשת אינה כזו של “מלים נגד מלים”. די במספר הקשות עכבר כדי לעבור מטקסט מקומם או תמונה בעלת מסר מרגיז לתמונה משפחתית מהחופשה האחרונה. די באותן לחיצות כדי לשלוף גם איזה פרט אישי לא נעים או תמונה נלעגת מעט שאפשר להוסיף לה כיתוב עוקצני.

ההיכרות הפייסבוקית מספקת נקודת פתיחה בעייתית לויכוח, כזו שנמצאת איפשהו בתווך שבין היכרות עם מלותיו של הצד הנגדי לבין היכרות אישית. כזו שבה מיטשטש גם ההבדל בין האישי לבין הפוליטי. פרופיל הפייסבוק (וכבר קוננתי על כך לאחרונה) מאחד את כל האספקטים האלה ומשטיח אותם. בפייסבוק קשה מאוד לתקוף את הרעיונות ואת הדעות של מישהו בלי לתקוף גם את האדם עצמו.

מריבות רשת קשות שנערכו בבלוגים או בפורומים יכלו, בקלות רבה, לעבור לטונים צורמים ולהטחת עלבונות (תמונות הפתיחה של הקומיקס), אבל רק לעתים נדירות לעבור לעלבונות אישיים מהסוג שיופיע כמעט בכל מריבה שפייסבוק הוא זירת ההתרחשות שלה.

אלף מלים?

וכיוון שהזכרתי קודם את האפשרות להוסיף גם כיתוב עוקצני לתמונה ראוי לחזור גם לנושא הממים, ולו לרגע.

קשה להתעלם מהעובדה שחלק ניכר מהדיון הפייסבוקי הפוליטי (במובן הרחב של המילה) מתנהל דרך עיבודי תמונה (לא נכנס לשאלת ה”מה זה מם?” תעזבו אותי בשקט). התמונות האלה יכולות, לא אחת, להעביר מסרים מורכבים, ולגעת בנושאים טעונים שקשה מאוד לבטא בטקסט, ודאי בטקסט קצר מהסוג שיש לו סיכוי לקריאה וחשיפה.

אבל לא תמיד זה קורה. וגם כשזה קורה לא תמיד זה עובד, כי מם מוצלח יגרור מיידית גם וריאציות ומשחקים על בסיסו, המסר המקורי ידולל ויושטח, ומה שיישאר על פני השטח הוא תגובה אינטנסיבית ולרוב חד-גונית לאירוע או תופעה, אפילו אם אלה זניחים למדי. גם אם כל אחת ואחת מהוריאציות נושאת עמה מסר מורכב, הרי שההצטברות שלהן תעלים ותטשטש את הניואנסים.

אם מי שנופל קורבן למתקפת ממים כזו אינו פוליטיקאי או איש ציבור, אם גם לו יש חשבון פייסבוק ואם גם הוא חלק מאותו “האינטרנט הישראלי” ההידרדרות למלחמת רשת מכוערת היא כמעט בלתי נמנעת.

14 תגובות ל“נפילתה ועלייתה של מריבת הרשת”

  1. יפה ומעניין, אבל לדעתי חוטא לאמת. הקומיקס של XKCD הוא בעיני רלבנטי היום כאז. מנסיוני המועט – מפגשים בין אנשים, גם כאלו שמכירים זה את תמונתו של זה, שניטש ביניהם סכסוך מקוון בטורים גבוהים, נוטים לנוע בין נימוס קריר לחביבות ממש. המתח הזה שמעבר למקלדת שמאפשר התבטאויות חריפות הרבה יותר מבמציאות עדיין קיים. בעיני זה לא באג, זה פיצ'ר. את האגרסיות האלה יש בנו, וטוב שיצאו במסגרת יחסית מבוקרת, שבה אם מישהו הגזים אז חוסמים אותו, או במקרה הגרוע קמים מהמחשב.

    [להגיב לתגובה זו]

    אור ברקת Reply:

    מסכים עם ההתחלה שלך – הקומיקס עדיין רלוונטי. אבל לא עם הסוף – אני לא רואה בהוצאת האגרסיות האלה משהו חיובי. זה לא שאם לא היתה לי את הרשת אז הייתי הולך ומרביץ לזה שאני רב איתו – זה לא תחליף זה פשוט המדיום דרכו אני רב – וזה עושה רע נפשית באותה מידה שמריבה פיזית היתה פוגעת פיזית. ויותר קל לומר שאפשר לנתק ולחסום מאשר לעשות את זה.

    [להגיב לתגובה זו]

    תומר Reply:

    אני מסכים עם עבגד. רק לפני יומיים פגשתי בבר פלוגתא שלי מהפייסבוק באירוע שבאתי להרצות בו. הוא הגיע במיוחד כדי לפגוש אותי, וכמובן שחייכנו אחד לשני ולחצנו ידיים בחמימות. אני לא טוען שזה היה קורה עם כל אחד מהמציקים הקבועים שלי (יש כאלה שלא אלחץ את ידם – תלוי במידת הגזענות שלהם), אבל עם חלקם הגדול נראה לי שכן. משהו מתרכך כשרואים שגם התמונה לא באמת מראה מי האדם, אפילו לא איך הוא נראה, והמילים הקשות שהשתמשנו בהן פתאום נראות טיפשיות במיוחד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אני חושש שלא הובנתי. לתחושתי הקומיקס של XKCD לא ביקש לטעון רק שפנים אל פנים אנחנו לא נהיה אגרסיביים באותה מידה, אלא שאופיו של ויכוח אינטרנט (בימים ההם) הוא כזה שמאפשר לנו לשכוח או להדחיק את העובדה שגם בצד השני עומד אדם שיכול להיפגע. מה שהקומיקס טוען הוא שמפגש פנים אל פנים, ואפילו חד-פעמי וחטוף, כבר לא יאפשר לנו את ההדחקה הזו ובכך ימתן את הויכוח גם בחזרה לרשת.
    הטענה שלי היא שהיום הויכוח נפתח, כמעט תמיד, כשמולך עומד אדם שאתה כבר מכיר, באופן שטחי וחלקי, צדדים אחרים שלו. למריבות של היום אין שלב שבו אתה מתעמת מול מלים ומדחיק את האדם, ולכן המצב שונה מאוד מזה של לפני שלוש-ארבע שנים.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרגוליס Reply:

    הטיעון של XKCD עדיין רלוונטי. אפילו בעידן פייסבוק וחוסר אנונימיות לכאורה. כמו שעבגד אומר, זה פיצ'ר של המדיום (לחיוב ולשלילה). התייחסתי לזה פעם – http://zarim.net/blog/archives/518 . נראה שהתווך הממוחשב יוצר "אנונימיות לכאורה" שמאפשרת התנהגות שלא היינו מרשים לעצמנו פנים מול פנים. זה כנראה מה שהופך ויכוחי רשת לארסיים במיוחד.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אבל שוב, לא כך אני רואה את הטיעון של XKCD. הוא מבקש משהו רחב יותר שלהערכתי כבר לא ממש רלוונטי.

    [להגיב לתגובה זו]

    מרגוליס Reply:

    העניין הוא שההיכרות האישית לא בהכרח משפיעה ברגע שאתה יושב מול מחשב. זה כמו בניסוי שתיארתי בפוסט – אנשים שלבשו משקפי שמש הרשו לעצמם התנהגות פחות מוסרית. המחשב הוא סוג של משקפי שמש. זה לא העניין של "מילים נגד מילים" או תמונת פרופיל או הכרות אישית (כלומר זה גם, אבל לא רק). התווך עצמו, המכשיר, הוא שיוצר מרחק שמשפיע על ההתנהגות. (אולי).

  2. טוב, הקומיקס הזה כבר מזמן לא רלוונטי. עד פייסבוק (או לפחות עד שעשו פייסבוק בעברית וכל ה־מילת-העי"ן הגיעו) היינו בטוחים שאנשים מטנפים בטוקבקים של טמקא כי הם אנונימיים ובמסווה האנונימיות אנשים מרשים לעצמם, ואז התגובות האלה הגיעו גם לפייסבוק, כשאדם באותו פרופיל שבו הוא מעלה תמונה של הילדים שלו, גם הולך ומגיב תגובות מזעזעות על נושאים חדשותיים כאלה ואחרים בדפים ציבוריים שכולם רואים.

    הנקודה המעניינת היא בטענה שגם אנחנו, אליטת הרשת (כן, זו לא הולכת להיות תגובה מצטנעת, זו הולכת להיות תגובה מודעת לפריבילגיות), חוטאים בדיוק באותו הדבר. אכן כך? אני רוצה לחלוק על הטענה הזו. תגובות שכתבתנו בבלוגים, פוסטי תגובה שכתבנו, כתבנו לא כאנונימיים, כתבנו כי עמדנו מאחורי הדברים עם הזהות האינטרנטית שלנו (גם אם לא הזדהינו בשם מלא ותמונה אישית), עם כל ההון הסימבולי שרכשנו ברשת ותוך סיכון שלו. מי שהטיח אז עלבונות אישיים, לא מפתיע שעושה זאת גם היום. מי שלא עשה זאת אז, לא נראה לי שעושה זאת כיום.

    מה כן? יש יותר אנשים שלוקחים את המריבות האלה אישית. חלקם מכיוון שהם מהגרים חדשים לתוך הקהילה הזו. למרות שרציתי להימנע מדוגמאות, כאן זה די נדרש: דרור פויר. האם בעבר הוא היה מגיע לפוסט ביקורתי כאן בבלוג? לא בטוח. האם הוא היה מגיע למם משעשע שהיה עולה ב"המם האנוכי"? אני חושב שאפשר לומר בוודאות שלא. מה שקרה כאן הוא מה שפורסקוור מכנה "התנגשות העולמות" כשחברבוק מצטרף לפורסקוור. בפייסבוק כולם נמצאים, וכשכותבים ביקורת בפייסבוק, או, גרוע מכך, מעלים מם לפייסבוק, גדלים הסיכויים שמושא הביקורת ישמע על כך וייפגע אישית, ומכאן all hell breaks loose.

    (והיו לי גם כמה מחשבות על ענייני הממים, והתקשורת בין אנשים שונים וכדומה, אבל זה כבר יהיה לרדת יותר מידי לגופו של המקרה שגרם לפוסט הזה, וזה ממש לא נראה לי לעניין כרגע.)

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    פויר הרי היה קפטן אינטרנט ובעל בלוג ברשימות, קשה לי לקבל תיאור שלו כמישהו חדש בקהילה הזו. מה שכן, וזה חלק ממה שניסיתי לדבר עליו, הגדרת הקהילה מאוד התגמשה. מבחינת חנן כהן וגדי שמשון היתה אז קהילה מאוד מוגדרת, אני לא חושב שקיימת קהילה כזו היום, אבל לכל מי שיש לו נוכחות רשת יש בכל זאת "קהילה" שאליה הוא מתייחס.
    אני כן חושב שהדינמיקה הפייסבוקית והפיכת הממים לחלק משמעותי בניהול דיונים הצליחו לגרור אנשים ש"לא עשו זאת אז" לדיון שכולל בתוכו גם הטחת עלבונות אישיים.

    [להגיב לתגובה זו]

    יחזקאל Reply:

    ובכן, חששתי שאני לא מכיר מספיק טוב את היסטוריית האינטרנט של פויר ושאני מדבר באוויר. אבל עדיין כמדומני שרוב אנשי "רשימות" היו די נפרדים משאר הבלוגוספירה, זה היה מקום אליטיסטי בפני עצמו, יותר כמו טורי דעה בעיתון (אה!) רק שיש גם טוקבקים.

    בעניין הממים, כפי שאמרתי, אני מבכר שלא להיכנס לדיון הזה, לפחות לא כרגע.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. אנוכי טענתי כבר לא פעם ולא פעמיים, שחלק גדול מהריבים ומהחיכוכים האלה היו נמנעים אילו הפייסבוק היה מתוכנן בצורה שמאפשרת דיונים תמטיים (לפי נושאים) ולא מרוכז כל כך באינדיבידואל ובפרופיל ההו-כה קדוש שלו. מערכת הפייסבוק, אם לתת מטאפורה מרחבית קלוקלת ומניפולטיבית משהו (אבל מדויקת בעיני), מייצגת מעין רחוב בו עוברים אינספור אנשים, הלוך ושוב, לרוב ללא מטרה ובלי יעד מוגדר; האנשים האלה לא רואים אחד את השני אלא רק מספר מצומצם מאוד של אנשים (לא רשימת החברים, יותר קרוב לעשירית או 20% מהרשימה), כשאף אחד לא רואה את מה שהשני רואה. בקיצור, מדובר בעולם סוליפסיסטי לחלוטין שמורכב ממונאדות מנותקות, מעין אטומים שמשייטים באופן חופשי, קולטים מידע באופן סלקטיבי ומקבלים פידבק באופן עוד יותר סלקטיבי (אם בכלל). כסומאים באפלה הלכנו.
    כל מערכת של קבוצות דיון, לעומת זאת, מהניוזגרופס העתיקות ועד הבלוגים של ימינו, נותנים מסגרת נוחה ואנושית יותר, שמזכירה יותר את העולם החוץ-אינטרנטי. יש חלוקה, לפחות כללית מאוד, לפי נושאים, יש מרכזי שיח, יש פידבקים מוצלחים יותר מאשר ה"לייק" חסר המשמעות (שאני אישית מתעב ותולה בו חלק גדול מהתחלואים בתרבות הדיון הנוכחית שלנו), ויש, לרוב, בנצ'מרק שנועד לספר לנו כמה אנשים נחשפו לפרסום מסוים, שזה דבר חשוב מעין כמוהו לעתים. בקיצור, בכל סוגי המדיה האלה אפשר למצוא בדיוק מה שאין בפייסבוק, שאפשר לסכם ב"ארכיטקטורה": חדרים, מחיצות, מסדרונות, כיסאות, חלוקה בין חדרים פרטיים וחדרי שינה לסלונות וטרקלינים, חלונות הצצה, דקור, וכן, גם מנעולים לפעמים. כל מה שגורם לאנשים להרגיש שהם בבית, שהם ברחוב, שהם _איפשהו_.
    ההעדר של כל אלה בפייסבוק פשוט גורם לסוג של חרדה מצטברת. מי ראה אותי? מי קרא אותי? מי עשה לי לייק? מי שנא? מי אהב? מי חבר שלי ומי סתם אישר אותי? מי יבוא לי בעקיצה מתוחכמת ומה אני יכול או אמור לעשות בקשר לזה? בקיצור, חוסר וודאות כרוני, שמוביל ליריות מהמותן במקרה הטוב, ולהתנגחויות קשות במקרה הרע. זאת מכיוון שהפייסבוק, כאמור, הוא לא מדיום לדיון, אלא מדיום לפרסום עצמי, הוא למעשה מעין אתר הכרויות (תיאור רלוונטי ביותר אם חושבים על הדרך שבה הפייסבוק התחיל) שבו אנשים מספרים על עצמם, על התחביבים שלהם, על הסרטים והספרים שהם אוהבים ולפעמים גם על דעותיהם לגבי כל מיני נושאים; אין באמת טעם בגילוי העצמי הזה, אף אחד לא יזמין אותך לקבוצת דיון על איזה סופר או משורר רק בגלל שציינת את שמותיהם ב-hobbies שלך, החשיפה הזאת נועדה רק בשביל אפקט השופוני, להראות מי אתה, לשים אותך במסגרת ולתלות אותך על הקיר בשביל להעלות את קרנך בשוק הפו"פ. הפייסבוק מוביל אותנו לסוג של התרכזות בעצמי, ולכן לא מפתיע שאנשים לא מסוגלים לעכל נוכחות של עוד נפש אנושית באותו מרחב; הרי אני מרכז העולם, איך יתכן שעוד מישהו מדבר חוץ ממני?

    בקיצור, אם חפצנו במערכת כלשהי (ואני חפץ בה מאוד) שנועדה לדיונים, יש לחפש אותה מחוץ לפייסבוק. אותי אישית אוכלים הגעגועים ל-USENET העתיקה, אבל יש בהחלט גם מקומות אחרים. לעזאזל, אפילו מערכת בסגנון reddit בעברית תעשה את העבודה טוב יותר.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    זה משהו שמטריד גם אותי כבר הרבה מאוד זמן. ניסיתי לפתח אותו כאן לאחרונה (וגם לפני זה). אני מאמין שהדומיננטיות של קבוצות, עמודים ואיוונטים בדיון הפייסבוקי לאחרונה היא סוג של "האקינג חברתי" שמנסה לייצר בדיוק את הארכיטקטורה הלא קיימת בפייסבוק.
    אני נוטה להאמין שיש לפייסבוק גם אפשרות טכנית לממש משהו כזה בלי יותר מידי בעיות, אבל לא בטוח שיש להם אינטרס ממשי לעשות את זה, לצערי.

    [להגיב לתגובה זו]

    ד.ר Reply:

    ובכן, אם מסתכלים על הדינמיקה של הרוב הגדול של הקבוצות והעמודים האלה, רובם הגדול נוטה להיזנח מהר מאוד אחרי שהמומנטום הראשוני מתכלה, מה שמחזיר את הדיונים לקירות הפרטיים. יש אולי קבוצות שמחזיקות מעמד, אבל הן בכל מקרה מיקרו-קבוצות או קבוצות סגורות וחשאיות, מה שממילא לא מספק את מה שאני מדבר עליו. בכל מקרה, הקבוצות בפייסבוק ממש לא מאורגנות בצורה נוחה ואינטואיטיבית, לנהל שם דיון זה ברוך משמיים. לא סתם רוב האנשים מתעצבנים כשהם מוזמנים לקבוצות (או מצורפים בעל כורחם). בכל אופן, המודל שאני חשבתי עליו הוא של פלטפורמות ונושאים בני-קיימא וכלליים מאוד באופיים. למשל קבוצת "פוליטיקה", "שמאל", "סאטירה" וכו', שאליה יכול לבוא כל אחד ולשטוח את רעיונותיו או הגיגיו ולזכות בהתעניינות של מי שזה עלול לדבר אליו. דבר כזה לא קיים בכלל בפייסבוק למיטב ידיעתי, וכאמור עומד בניגוד למודל האטומיסטי הקיים.
    דוגמא לכמה שהפייסבוק לא מאפשר דיונים, ברמה הטכנית ביותר, אפשר להביא מצורת התגובות על פוסטים. בכל מערכת פורומים, וגם ברוב הבלוגים (כמו זה שאנחנו כותבים בו למשל) אפשר לפתוח עץ של תגובות, מה שמאפשר לנהל תת-דיונים בצורה נוחה. בפייסבוק האפשרות הזאת נעדרת, מתוך הנחה מובלעת שכל תגובה אמורה להתייחס ישירות לפרסום המקורי (הסטטוס, תמונה וכו'). לפרסומים עצמם כמובן אין שום קיום מעבר למקום שלהם על הקיר, והם נסחפים אחורה ברגע שיש פרסומים אחרים.

    כמו שציינתי, אני חושב שצריך פשוט להתייחס לפייסבוק לא כאל מערכת פורומים (וכאן אני beg to differ על הנקודה שלך בפוסט המקושר), אלא כאל מה שהוא – אתר הכרויות עם סטייל. אתה אמור לצאת משם עם שידוך, לא עם מהפכה.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. אני רק באתי להטריל ולספר סיפור ישן. מעשה שהיה.

    כשהייתי בשביעית והחבר'ה בדיוק התחילו להוציא רשיונות נהיגה ההורים של חבר נסעו לחו"ל והשאירו לו מכונית. אז הברזנו מהלימודים נסענו מירושלים תל אביבה, נוורמיינד של נרוונה בפול ווליום. רבצנו על החוף ושחינו אל השובר גלים שם מסתבר רבצה תיירת חשופת חזה. אחרי כמה דקות שחינו חזרה לחוף וקבוצת ערסים שהגיע לשובר גלים עמדו שם וצעקו לחברים על החוף שיגיעו מהר. את החברים מהחוף, ששחו בטירוף פגשנו בחצי הדרך. מה קורה שם הם שאלו ואנחנו ענינו שיש שם איזו תיירת בלי ביקיני. ראש הערסים השוחים נעצר במים וצעק על החברים שעל השובר – "בשביל זה קראתם לנו??? חשבתי יש מכות!"

    מפתה אותי לומר שזה בדיוק הסיפור של האינטרנט הישראלי (אל תעשו אינטרנט בעברית וגו') אבל זה כמובן משטח את הדיון. הניתוח בפוסט נראה לי מדויק אבל אני רוצה להוסיף משהו קטן – האינטרנט הישראלי (או "הנהגת" מחאה, ראשות מפלגה או המדינה ככלל) הוא עדיין מקום קטן וכמו שאמר גדי – אנשים אכן מנסים למנף את ההון הסימבולי (עדיין סימבולי ולא מונטרי). אבל צפוף כאן ואין מקום לכולם להיות סמלים של X (בעיקר אם X הוא רדיקלי [או "רדיקלי"]) ולכן צריך להאבק על המקום בפסגה. ובמאבק כמו במאבק – כל האמצעים כשרים, בעיקר הם הם זמינים כל כך בפייסבוק.

    (ובל נשכח להאשים גם את הכיבוש שיותר כאלה אגרסיות).

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting