עשירים, הם בכל מקום

ממש כמו כולם (ובהחלט ראוי לתהות בהזדמנות מי הם בדיוק “כולם” אלה) קראתי גם אני לפני כמה שבועות את כתבת האימים “ילדי הון הירח” של ארי ליבסקר בכלכליסט. כותרת המשנה של הכתבה “שלושה ימים עם יזם מלא אמביציה, בן 19, הרני רהב הבא, בן 18, וחבריהם, תיכוניסטים שיום אחד יירשו את העסקים הגדולים בארץ, מספקים הצצה מדהימה לאופן שבו חושב הדור הבא של ההון הישראלי” מבהירה לקורא (ודאי לקורא שנמנה על “כולם”) לאן בדיוק הוא נכנס ולמה עליו לצפות.

ואכן, עם משפטים כמו “אני עובד עם כל הקהלים, כל הקהלים במה שאני קורא 'הקהל היפה'. היום יש פה קהל איום ונורא. הכי מסריח. הקהל הכי מסריח שעבדתי איתו בחיים. קהל של ערסים. איזה יחצן ערס שכר את המועדון. אני עובד עם קהל יפה של צפונים. לא יכול לעבוד עם כל הערסים האלה” או “בכל דבר אני שואל את עצמי מה רני רהב היה מחליט, איך הוא היה מתנהג, ואז עושה את אותו הדבר”, הכתבה בהחלט מספקת את הציפיות.

כמה ימים אחר כך יצא לי לקרוא את השיר הזה של תהל פרוש, ואז הבנתי, אין מנוס מלקבוע שמדובר בז’אנר.

גבולות הז’אנר ברורים למדי. מישהו, מצוייד בהון תרבותי ובעין רגישה וביקורתית מתגלגל לאירוע או לסביבה של אנשים עשירים מעבר למה שהדמיון יכול לתפוש. הוא יכול להגיע לשם כחלק מתפקידו העיתונאי (דרור פויר וצ’יקי הם מייסדי הז’אנר, אני חושב, בגלובס ובהארץ בהתאמה), או להיות מוזמן בשל ההילה האמנותית שלו כמו במקרה של פרוש או של עמיר לב, מי שאחראי ליצירת המופת המרכזית של הז’אנר לטעמי.

המתבונן הביקורתי יידע לזהות את הסדקים במעטפת הזוהרת של העושר, להצביע על הזיופים הקטנים (בחירה אופנתית זוועתית, שמפניה מוגשת בכוסות פלסטיק) כאומר “ראו את העשירים האלה, לא באמת יודעים מה לעשות עם הכסף הגדול שלהם”, הוא יידע גם לאבחן את הבדידות והתסכול שמתלווים לעושר (“ואני ידעתי שהיא משחקת, היא לא תשכב איתו לעולם”, עמיר לב) מושך קו ברור בין העשירים המופלגים של ישראל 2013 לבין גטסבי הגדול. עינו החדה של המבקר תשכיל להבחין גם במי שמניע את העסק כולו, באנשים השקופים עליהם ניצב האירוע, שוטפת הכלים, המלצרים והמאבטחים העייפים, להמחיש בכמה מלים רגישות ומדוייקות שלבו יוצא אליהם בתוך המהומה, גם אם מבחינתם אין הבדל של ממש בינו לבין האורחים האחרים, הטבעיים יותר, באירוע.

אפשר, ואפילו קל מאוד, לראות בז’אנר הזה בן לוויה מתבקש של המחאה החברתית, לשים לב שהוא נפוץ במיוחד דווקא בעיתונים הכלכליים שאחזו עד לא מזמן באידאולוגיה ימנית מוצקה. אפשר, ואפילו קל בהרבה, לטעון שהז’אנר הזה משרת נאמנה את הנצחת הסדר הקיים, מבהיר לקוראיו שאין תוחלת למרוץ האינסופי בעקבות הכסף הגדול.

אבל אם כבר הזכרתי קודם את גטסבי ראוי לומר שהז’אנר הזה כולו תחום בין שורות הדיאלוג הקצרצר והמפורסם של פיצג’רלד ושל המינגוויי.

hemingwayfitzgerald

ראו, מבקש הז’אנר לומר לנו, העשירים האלה שונים מאיתנו, אבל גם דומים לנו, שונים מהמאבטחים והמלצרים, ובאותה מידה ממש גם דומים להם.

כי בסופו של דבר הז’אנר הזה אינו מדבר או מנסה להתמודד עם הבעיות הגדולות באמת (“האשה הכי עשירה ישבה בצד / והסתכלתי בה ולא אמרתי לה: / שלום, אני תהל, בואי נדבר / על חלוקה מחדש של הכסף”, תהל פרוש). הוא לא מדבר עליהן כי הן לא רלוונטיות למשבר שאיתו הוא מתמודד.

מייקל לואיס כתב לא מזמן שבכל זמן אחר מחדלים כמו אלה שהובילו למשבר הכלכלי של 2008 היו מובילים למהפכה אלימה, אבל אין היום שום אידאולוגיה מהפכנית לצאת בשמה למהלך קיצוני שכזה. החברה שלנו, במידה רבה, למדה להיזהר מאידאולוגיות כאלה, לחשוד בהן ולזלזל בהן. במציאות כזו אפשר לבוא ולקדם, בזהירות ראויה, רפורמות חשובות והכרחיות, לצעוד במתינות לכיוון סוציאל-דמוקרטי יותר. העשירים הגדולים, כוכבי הז’אנר, ישלמו יותר מסים במציאות כזו, נכון, הכסף יתחלק מעט אחרת, אבל העושר הגדול יישאר עושר גדול, רחוק, זוהר ובלתי מושג.

אף אחד לא מתאר לעצמו מציאות שבה העשירים נעלמים, מציאות שבה האירועים הזוהרים האלה כבר אינם קיימים. הם כאן, והם יישארו כאן. העושר הבלתי נתפש של העשירים יישאר בלתי נתפש באותה מידה גם אם יימחק אפס אחד מזנבו הארוך.

לא העושר הזה הוא שהוציא אנשים לרחובות, לא הוא ולא שנאת עשירים, אבל העושר הזה נמצא ברקע, נושא עימו איזו אי-נחת בסיסית. ממש כמו פיצג’רלד אנחנו מוצאים את עצמנו סקרנים כלפיו, מכושפים ממנו, מנסים לתהות על השינוי שעושר גדול כל כך גורם לאנשים (לעושר / היה מראה אחיד, ראיתי איך הכסף /מצפה בני אדם מבפנים החוצה), וממש כמו המינגוויי אנחנו מבקשים את הדרך להרגיע את עצמנו אל מול העושר, להזכיר לעצמנו שגם הם, בדיוק כמונו, בסך הכל בני אדם.

דממה דקה ל“עשירים, הם בכל מקום”

עדיין אין תגובות

השארת תגובה

Subscribe without commenting