תיק ההשקעות של הספרות הישראלית

“הגבעה” מאת אסף גברון ו”עצם” מאת אייל דותן הם שני רומנים ישראליים מהעת האחרונה שאינם מתביישים להיות יומרניים. היומרות של שניהם, חשוב לציין, שונות למדי זו מזו. גברון מבקש, כמעט במוצהר, לכתוב את “הרומן הישראלי הגדול”, והציר סביבו נמתח הרומן שלו הוא ההקבלה הכואבת והמורכבת בין המפעל הקיבוצי שכשל לבין מפעל ההתנחלויות שפוסע בדרך עם לא מעט קווי דמיון לזו הקיבוצית. דותן מותח את הציר שלו בין עולם הפיננסים הגלובלי לבין סצינת האמנות הגלובלית לא פחות, עם סטייה קצרה וסמי-חתרנית שמתמסמסת עלילתית, לכיוון התרבות הפופולרית הטלוויזיונית הגלובלית. שני הרומנים גאים מאוד בתחקיר שעומד מאחוריהם, ובצדק (גם אם באופן בלתי נמנע הם גולשים לעתים לניים-דרופינג או לשרבוב עובדות מלאכותי אל תוך העלילה), ושניהם, גם אם אינם חפים מפגמים, בהחלט מצליחים להצדיק את היומרות שלהם.

עצם

למרות השוני הבסיסי אפשר למצוא לא מעט קווי דמיון בין עלילות שני הרומנים האלה. הכיבוש נוכח באופן טבעי ב”הגבעה”, אבל מגיע לשני ביקורים חשובים גם ב”עצם”. פעם אחת כאשר העלילה המרכזית של הספר מותנעת על-ידי ביקור אקראי בהפגנת שמאל נגד גדר ההפרדה, ופעם שנייה כאשר אנחנו נחשפים באיחור לאירוע דרמטי שעבר על גיבור הספר במהלך שירותו בשטחים. שתי סצינות דומות מאוד מופיעות גם ב”הגבעה”.

מעניין לציין שדותן הסביר באחד מהראיונות איתו שהוא לא מקבל את תיאוריית “טראומת השירות בשטחים”, אנשים, הוא אומר, עוברים שם חוויות קשות, מזעזעות, אבל אז יוצאים לחיים אזרחיים, והופכים לאנשים מתפקדים שאינם נושאים איתם פצע טראומתי. גברון מנגד, הסביר בראיון שנערך איתו שהוא קושר גם בין האלימות השרירותית של אחת הדמויות בספר בנעוריה לבין הסביבה רווית האלימות שמייצר הכיבוש.

אבל מעל כל אלה מצאתי את עצמי מרותק לנקודת השקה אחרת בין שני הספרים – הדמיון, על סף זהות, בביוגרפיה של שתי הדמויות הראשיות (גם אם במקרה של גברון מדובר בדמות אחת מתוך שתיים שחולקות את תואר הדמות הראשית).

אדם לוריא (עצם) היה בן 16 כשצילם את תאונת המטוס הטרגית שהרגה את שני הוריו, הכסף שירש מהם אפשר לו לחיות ברווחה, ללמוד כלכלה ופילוסופיה ולהפוך ליועץ השקעות מבריק ומצליח, פה ושם הוא כופף את הכללים, אבל כולם ידעו להתעלם מזה כשהוא הצליח להביא את הכסף לבית ההשקעות, ללקוחות ולעצמו. אבל אז הוא יצא לחופשה ארוכה בדיוק כשהתחיל המשבר הפיננסי הגדול של 2008. לא ענה לטלפונים במשך כמה שבועות, וכשחזר למציאות גילה שהפסיד ללקוחותיו את כל הכסף שלהם. הוא נזרק מבית ההשקעות, מאבד את שאריות הונו בנסיון נואש לפצות את מי שסמכו עליו, ואז משלים את המעבר לעולם האמנות ומתגלגל לניו יורק.

רוני קופר (הגבעה) היה בן חמש כשישב באחורי המכונית בזמן התאונה המוזרה שהרגה את שני הוריו במושבים הקדמיים (הם התנגשו בפרה), גדל בקיבוץ, וכשעזב אותו השתמש בירושה שהותירו לו הוריו כדי לפתוח בקריירה עסקית בתל אביב, במקביל ללימודי הכלכלה שלו באוניברסיטה. משם הוא ממשיך ללימודי מנהל עסקים בניו יורק, והופך ליועץ השקעות מבריק ומצליח. כיועץ השקעות הוא כופף את הכללים לא מעט, אבל כולם ידעו להתעלם מזה כשהוא הצליח להביא את הכסף לבית ההשקעות, ללקוחות ולעצמו. ואז, בדיוק כשמתחיל המשבר הפיננסי של 2008 הוא מקבל החלטה אחת גרועה במיוחד על סמך מידע פנים מפוקפק, תוך כמה שבועות הוא מעמיק את ההשקעה שלו במניות של RIM (בלקברי) עד שהוא מאבד את כל הכסף של לקוחותיו ושלו. אין לו ברירה, הוא בורח בחשאי מניו יורק, ומתגלגל לישראל, לקרוואן של אחיו במאחז הלא חוקי מעלה חרמש ג’.

יש במהלך “עצם” פגישה בין אדם לוריא לבין פטרון אמנות מיליונר, והשיחה ביניהם מתגלגלת לנושא השקעות. המיליונר משיא לו עצה אחת ויחידה בנושא השקעות, “אל תתאהב בפוזיציה מפסידה” הוא אומר לו, ואז מתאר כמעט אחד לאחד את מסלול ההתרסקות של רוני קופר (רק שחוזים עתידיים על מחיר הסוכר מחליפים שם את האופציות של RIM).

יש גם, כפי שניתן להבין כבר מהתיאורים הקצרצרים האלה, לא מעט הבדלים בין לוריא לבין קופר. אחד החליק בקלות להמשך הקריירה העסקית של אביו בגיל צעיר, בעוד האחר הוא קיבוצניק שהיה צריך להתאמץ בכל שלב והגיע אל ההצלחה בגיל מאוחר הרבה יותר. יש גם לא מעט הבדלים באישיות שלהם. דווקא בשל ההבדלים האלה, כמו גם בשל התחושה המוסכמת והרווחת שהמשבר הגדול של 2008 עבר על ישראל בשלום יחסי, מתחדדת השאלה איך קרה ששתי דמויות מרכזיות בספרות הישראלית של 2013 חולקות ביוגרפיה דומה וקיצונית כל כך.

יש, אני חושד, שני הסברים עיקריים לצירוף המקרים הספרותי הזה.

קופר ולוריא מסמלים במסלול ההתרסקות המרהיב שלהם את כשלון החלום על ישראלי גלובלי. גם אם מקום העבודה שלו היה בתל אביב ולא בניו יורק, אדם לוריא, בדיוק כמו רוני קופר, היווה לכמה רגעים זוהרים, את התגשמות החלום הזה. מתוך הסיטי של תל אביב, משדרות רוטשילד שטרם הפכו לסמל של מחאה חברתית, הוא סחר באופציות ובנגזרי נגזרות דמיוניים, לפני שהחלום הגלובלי ריסק אותו ואת קופר בערך באותו זמן.

חשוב להבחין שההתרסקות המשותפת הזו של שניהם אינה מיוחסת למה שעמד בלב המשבר, הם לא השקיעו בבועת הנדל”ן המנופחת, או במכשירים פיננסיים שנבנו על גבה. קופר נפל קורבן למה שהאמין שהוא מידע אמין על כשלים של האייפון, ליוהרה שלו, ולעובדה ששני אלה התחברו דווקא ברגע שבו המשבר התעורר. לוריא נפל קורבן לאהבה סוחפת שגרמה לו לקחת חופשה ארוכה במהלכה ביקש להסתיר את מידת מעורבותו בשוק ההון ולעיתוי האומלל של אותה חופשה.

הבחירה המשותפת של גברון ושל דותן להפוך את דמויותיהם לנפגעים מסדר שני של המשבר היא משמעותית, היא מבקשת להראות את חוסר התוחלת של חלום הישראלי הגלובלי, לכרוך אותו עם המשבר של 2008 אבל לא לשעבד אותו אליו, כמו מבקשת לומר כמה שביר ופריך החלום הזה, איך כל רעש או חריקה בכלכלה העולמית יכולים להמס את כנפיהם של אותם ישראלים שביקשו לעוף איתה אל עבר השמש.

כשלון החלום הזה הוא משהו שגם אני, להבדיל, נזקקתי לו בבואי לכתוב את “חור בשמיים כחולים, אנפלאגד”. דן, אחת משתי הדמויות המרכזיות בסיפור הזה, המתקדם לאיטו, הוא במידה רבה בן דמותו של רוני קופר. החלום הגלובלי שלו אמנם היה אחר לחלוטין, מונע על ידי אידאולוגיה ונע לאורך מסלול אקדמי-מדעי, אבל הכשלון שלו היה מוחלט וצורב בדיוק באותה מידה. דן, בדיוק כמו קופר, חוזר לארץ אחרי שנפל והכזיב את כל מי שהיה תלוי בו.

אבל דן גם מצביע על כך שיש עוד הרבה אפשרויות לריסוק חלום הישראלי הגלובלי, אפשרויות שאינן מחייבות אותו להיות יועץ השקעות חלקלק. יש, אם להודות על האמת, לא מעט אפשרויות כאלה, ודותן בוחן ב”עצם” עוד שתיים כאלה. יש לא מעט דרכים בהן ישראלים מבקשים לספח את עצמם לחלום האמריקנו-גלובלי, ועוד הרבה יותר דרכים בהן היומרה הזו יכולה להיכשל, מה שמעלה שוב את שאלת הבחירה הדומה כל כך אצל גברון ודותן.

ההסבר השני לבחירה הזו, ולבחירה הספציפית בה מתוך מגוון אפשרויות הוא במידה רבה ספרותי יותר מאידאולוגי. המשבר של 2008 הוא רגע נדיר שבו המציאות מספקת לנו סיפור מושלם כל כך שקשה לסופר לעמוד בפני הפיתוי שהוא מציב בפניו. לא רק שמדובר באחד הסיפורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם (אני מסוגל לצפות שוב ושוב בתכניות טלוויזיה שמשחזרות את התגלגלות המשבר רגע אחר רגע, לקרוא עוד ועוד הסברים ופרשנויות שלו, ועדיין להרגיש צמא לעוד), מדובר במקרה נדיר שבו המציאות מספקת לנו מעין מחזה מוסר, עם חלוקה חדה וברורה של גיבוריה לרעים וטובים, ועם עונש (לפחות רגעי) לרעים שמכרו את אנושיותם לשטן של תאוות בצע ושל עוד ועוד שכבות ורבדים של ניתוק בין המציאות לבין האופן המעוות שבו הם מכופפים אותה לצרכיהם.

הפיתוי להשתמש בסיפור הזה הוא עצום, ובספרות האנגלו-אמריקאית אפשר למצוא לו הדים מקדימים ביצירות שנולדו כגינוי עוד לגל הראשון של תאוות הבצע הזו בשנות השמונים, אבל גם בנוכחות ישירה של אותו משבר בספרים מן השנים האחרונות. הבחירה להציב את המשבר של 2008 כחלק מהציר העלילתי של שני הרומנים האלה, באורח מעט פרדוקסלי, היא נסיון למצב אותם כספרות גלובלית בסוג של הפוך על הפוך (גברון, חשוב לציין, זוכה להצלחה מסחרית ניכרת באירופה כבר שנים), לועגת לחלום הפרובינציאלי של הצלחה גלובלית, אבל קורצת לו באותה עת ממש.

ואף על פי כן יש יותר ממידה של צדק בבחירה הזו, בחירה שמבקשת לנפץ את בועת היציבות הכלכלית לכאורה של ישראל, בחירה ספרותית שקדמה לחשיפה של גירעון שתפח הרבה מעבר למידה המתוכננת לפני שהונח לפתחו של יאיר לפיד (?), כי הספרות, הרבה פעמים, מצליחה לפענח את המציאות באופן חד, ממוקד וכואב הרבה יותר מטובי הכלכלנים.

תגובה אחת ל“תיק ההשקעות של הספרות הישראלית”

  1. […] שנה, כמעט בדיוק, כתבתי כאן פוסט השוואתי על “הגבעה” של אסף גברון ועל “עצם” של אייל דותן. פתחתי […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting