הלם העבר*

זמן רב הלכתי לישון אחרי צפייה בטלוויזיה

לפני קצת יותר משנה יצא לי להעביר שבוע בארצות הברית במסגרת העבודה. באחר הבקרים, בלובי של המלון, ישבתי וקראתי בניו יורק טיימס כתבה מסקרנת על סדרה שעלתה לשידור באותו שבוע, אפשר היה לקרוא בין שורות הכתבה ההיא שזו לא סתם סדרה, שזו תופעה תרבותית שתגרור עיסוק מתמשך ותעמוד במרכז של לא מעט דיונים סוערים. הכתבה ההיא התגלתה כמוצדקת, לסדרה קוראים Girls.

בבת אחת נזרקתי אז חמש עשרה שנים לאחור, לארוחת צהריים בגן החיות של ניו אורלינס, לכתבה אחרת על סדרה אחרת. זה היה במהלך שידור העונה הראשונה של באפי, קצת לפני שהיא הפכה ליצירת מופת טלוויזיונית אמיתית. היתה שם השוואה לסדרות קלאסיות כמו Bewitched (סמנת’ה) ו-I dream of Jeannie, ששילבו בין רוח שטות, עלילה על-טבעית ומסר פמיניסטי מתקדם וחתרני בנוף הטלוויזיוני של שנות הששים. סימנתי לעצמי שככל הנראה מדובר בסדרה מעניינת.

כמה חודשים אחר כך, צפייה אקראית בערוץ 2 בישרה, באופן מפתיע, שהסדרה הזו מגיעה גם לכאן, לשידור במועד תמוה מעט של יום שלישי אחר הצהריים. הקפדתי לראות אותה, הייתי חוזר הביתה במיוחד בשבילה, טורח לכוון את הוידאו להקלטה כשזה לא התאפשר. נדדתי איתה בין ערוצים.

והיתה גם ביקורת מהללת על Freaks and Geeks בסלון. ביקורת שכללה תיאור מפורט למדי של סצינת הפתיחה של הפרק הראשון. שבת אחת, כמה חודשים אחרי הביקורת, הטלוויזיה היתה פתוחה לגמרי במקרה, לא לקח לי יותר משלוש שניות לזהות את התיאור ההוא. אז שבת אחר הצהריים הפכה לתחנה קבועה בלוח הצפייה השבועי.

freaks and geeks empty

והיו עוד, היו כתבות שקראתי במגזינים בריטיים שיובאו לכאן באיחור של כמה שבועות בכל חודש ונרכשו בדיזנגוף סנטר. כתבות על סקס והעיר הגדולה, או על סאות’פארק, או על הסופרנוס. כתבות שבזכותן ידעתי מראש, גם אם לא תמיד הקפדתי לצפות בבוא העת.

לפני קצת פחות מחודש חזרתי לאותו מקום בענייני עבודה, לקחתי איתי את כל העונה הראשונה של Girls, שכבר שכנה על הארד דיסק חיצוני, ביחד עם חמש עונות של הסמויה, העונה השנייה של משחקי הכס, העונה הראשונה של דאונטון אבי, שלוש עונות של Community ועוד כמה שאני כבר לא זוכר מן הסתם. מול המחשב, בערבים, התקדמתי אל אמצע העונה, מאז ראיתי עוד שני פרקים בארץ. אה, כן, והספקתי גם להוריד את העונה השנייה במלואה, ולקרוא את פוסט סיכום העונה של אריאל ויסמן (אתם יודעים מה אני חושב על ספוילרים).

אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה הקפדתי לעקוב אחרי השידור של סדרת טלוויזיה, אבל אני גם לא זוכר מתי בעצם הכנסתי סדרת טלוויזיה לחיים שלי בפעם האחרונה. אני יודע מה הן הסדרות הנכונות בכל רגע נתון (לפחות חלקית), אני יודע לדבר עליהן בקווים כלליים. אני יודע, ומקפיד, לאגור אותן לצפייה עתידית שלא תגיע לעולם ככל הנראה.

זמן מה הלכתי לישון אחרי קריאה בבלוגים

אתמול בערב, כמה שבועות אחרי הבשורה על סגירתו המתקרבת של גוגל רידר, התקנתי על האייפד את האפליקציה של feedly, שייבאה מייד (באישורי כמובן) את הרשימה המלאה שלי מהרידר הגוסס.

דפדפתי בה קצת, אחרי הפסקה ארוכה מאוד, אחרי שמונה הפריטים הבלתי-קרואים שלי כבר מזמן התקבע על 1000+ (צריך להבין פעם למה לגוגל כל כך קשה לספור פריטים בכל מיני מקומות).

הרשימה הזו, כמו אצל הרבה אנשים אחרים, היא אנדרטה מפוארת לכל מיני צדדים של האני המקוון שלי שכבר אינם קיימים, כל מיני נושאים שהבטחתי לעצמי להתעמק בהם, הבטחה ששרדה בערך עד לסוף שלב איסוף המקורות והכנסתם לרידר.

אבל בליבו של בית הקברות הוירטואלי הזה עומדת תיקייה מסוג אחר, כזו שכמעט ולא מופיעים בה פריטים חדשים כבר כמה שנים. גם היא אנדרטה למשהו שהייתי פעם, כמובן. עשרים ושלושה בלוגים מאוגדים בה, עשרים ושלושה בלוגים שהמכנה המשותף שלהם הוא מלאכותי כמעט. עשרים ושלושה בלוגים שחסו אי-אז תחת קורת הגג של בלוגלי**.

blogli rip

חלק מהשמות שלהם מעבירים בי רטט נוסטלגי (“הוא צריך לנוח, הוא הרגע קם”, “שטויות קטנות”), במקרה של אחרים אני צריך לאמץ את מוחי לא מעט כדי להיזכר במה בכלל מדובר (“רק רשת”, “הסמינריונית”). כמה מהם, כמוני, היגרו מבלוגלי למחוזות אחרים, בין אם במסגרת הסגירה של בלוגלי ובין אם מעט לפניה. חלק, גדול יותר משהייתי מצפה, עדיין פעיל, גם היום.

קשה למצוא מכנה משותף של ממש למקבץ הזה, הקטן למדי של בלוגים, אבל הוא מצליח לשקף באופן מוצלח מאוד רגע קצר מההיסטוריה המקוונת שלי ושל הרשת הישראלית, זה הרגע עליו יכול היה לכתוב חנן כהן ש”כולם הלכו לבלוגלי”. כהן מדבר שם על איזה “בלגן בתפוז”, אני לא בטוח שאני יודע על מה הוא דיבר. אבל זה היה הרגע שבו ישראבלוג ורשימות כבר התבססו כשני הקטבים הברורים והמנוגדים של זירת הבלוגים העברית, הרגע שבו עלה צורך גם לנקודת ביניים, למקום שיוכל לשמש בערבוביה משמחת לפוסטים פוליטיים ומדעיים מעמיקים, להרהורים אישיים מתחכמים או נוגים ולבדיחות מטופשות במכוון (לפעמים כולם באותו בלוג בהפרש של ימים אחדים זה מזה).

התיקייה השותקת הזו ברידר שלי היא אנדרטה לרגע הזה, אנדרטה לזירה שהיתה פעם, לימים בהם אנשים היו נכנסים כמה פעמים ביום לוובסטר ולגרייפס, ליוקרה שהתלוותה להופעה במקבץ הקישורים של שמה!

כל זה כבר לא קיים יותר.

אני כבר לא זוכר מתי בפעם האחרונה הקפדתי לעקוב אחרי פרסום הפוסטים בבלוג מסויים, אבל אני גם לא זוכר מתי בעצם הכנסתי בלוג חדש לחיים שלי בפעם האחרונה. אני יודע מה הם הבלוגים הנכונים בכל רגע נתון (לפחות חלקית), אני יודע לדבר עליהם בקווים כלליים. אני מקפיד לדעת איפה הם נמצאים, לזכור אותם, עכשיו גם אולי אוסיף אותם לפידלי לצורך קריאה עתידית שלא תגיע לעולם ככל הנראה.

זה כמו בפרק הזה של מראה שחורה! (אני חושב, עוד לא ראיתי)

* מחווה למחווה

** היו שם עוד שניים-שלושה בלוגים שנמחקו לפני שהחלטתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל ניחא.

תגובה אחת ל“הלם העבר*”

  1. ולי הייתה סימניה עם הבלוג הזה, אבל כשהוא התחיל להתעדכן פחות, עם הזמן שכחתי לחזור לפה. אני שמחה שהחיית את הבלוג בחודשים האחרונים.
    גם אני חיה בעבר- ראיתי כיום פרק מטרמה מ- 2010 .

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting