שני גוונים של אפור

איכשהו, ובאמת לא ברור איך, הצלחתי לפספס את האירוע הקוסמי הזה שהתרחש לפני שנתיים עד לפני יומיים.

טקס פרסי הבילבורד 2011, לב ליבו של המיינסטרים האמריקאי. ריהאנה, הכוכבת הבלתי מעורערת של הפופ בשנים האחרונות, עולה בבגדי עור לבנים וצמודים, לבצע את S&M, שיר שמספק עיסוק ישיר ובלתי משתמע לשתי פנים בדיוק במה שהוא מצהיר עליו מראש.

זו ריהאנה שאחרי האלימות של כריס בראון, עדיין לפני ההצהרה על חידוש מערכת היחסים שלהם. גם בלי החזרה הזו מדובר בשיר טעון להחריד, שיר שמהלך על הקו המעורפל של המודל הנשי הבעייתי שהיא מתיימרת להציב.

דקה ומשהו לפני סיום זה מקבל טוויסט נוסף. כמו חשפנית שמזנקת מתוך עוגת קצפת, עולה אל הבמה גם בריטני ספירס, בתמונת תשליל של ריהאנה, בגדי עור שחורים על עור צחור.

זאת ספירס שהתחילה את דרכה על תקן הצעירה התמימה והבתולית ששרה Hit me baby, one more time! ואז הרשתה לעצמה להזדעזע משמרנים זקנים שחשבו שיש בשיר הזה רמז לאלימות ולא שימוש תמים בסלנג צעיר שכבר מזמן אבד עליו הכלח.

הן שרות ביחד על הריגוש שבשלשלאות ובצליפות פרגול, מתרחקות זו מזו לרגע כדי לביים pole dancing פרובוקטיבי.

אבל אז, כמה שניות לפני שהכל נגמר הן שוב מתקרבות זו לזו, פוצחות במלחמת כריות ילדותית, נצמדות גב אל גב בצחקוק מבוייש של תיכוניסטיות בתוך ענן נוצות הפוך שאופף אותן.

pillow

זהו זה, אני חושב שאפשר להתחיל לסכם את המאה ה-21.

3 תגובות ל“שני גוונים של אפור”

  1. למה? זה הכי שאריות מחוממות של המאה ה-20. פוסטמודרניזם ממוסחר בשקל.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    יש לי שני כיווני תגובה לטענה המתבקשת הזו, ואני אלך על שניהם.
    א. ברור שמשפט כזה הוא מוגזם באופן כל כך מופרך שלא יכול להיות שהוא מתכוון לעצמו. אולי בעצם המסר שלו הוא בדיוק הטענה לפיה כל מה שיש לנו היום הוא שאריות מחוממות של המאה ה-20. ובכל מקרה, המאה הקרובה יכולה, בסבירות גבוהה מאוד לכלול גילוי תרופה לכל סוגי הסרטן והארכה מטורפת של תוחלת החיים, אבל היא יכולה לכלול גם אסון אקולוגי שאי אפשר לדמיין בכלל או את הרגע שבו הכדור הזה כבר לא יוכל להאכיל את יושביו, אז ברור שדבילי לדבר עכשיו על סיכומה ועוד בהקשר זניח כל כך.
    ב. אני חושב שזה לא מקרה שמרבית כוכבי הפופ הגדולים של ראשית המאה הזו הן כוכבות ואני חושבן שכולן מתמודדות בדרך זו או אחר עם מורשת הנצחון החלקי, הבעייתי והלא ממש מוגדר של נצחון הפמיניזם (החלקי) של המאה ה-20. בהקשר הזה אני לא חושב שכל משחק של דימויים וזהויות הוא בהכרח עוד איטרציה ממוסחרת של אותו פוסט מודרניזם.

    [להגיב לתגובה זו]

    ליאור גימל Reply:

    ובנושא אחר: כנראה שתגובות בבלוגים הם ז'אנר שעבר זמנו. :(

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting