מייקל מורקוק, האיש שכתב את האינטרנט (1)

פתיחה אישית ובה גילוי נאות

אני לא מורקוקולוג, אפילו רחוק מזה. חשוב לי להבהיר את הנקודה הזו בראשית הפוסט, חשוב לי להבהיר אותה לא רק כדי להגן על עצמי מפני ניטפוקים שאולי עוד יבואו, חשוב לי להבהיר אותה כי אולי היא חלק מהטיעון הבסיסי שאנסה לשטוח כאן.

החשיפה הראשונה שלי למייקל מורקוק ולמכלול היצירה שלו הגיעה, כמו הרבה דברים אחרים, דרך מדף המד”ב-פנטזיה הדל להחריד של ספריית בית הספר היסודי שלי, קצת אחרי שמיציתי את חוברות הקומיקס של פופאי שהיא הציעה לי (שם גם נחשפתי, בדרך פלא, לפיליפ ק. דיק ולרוג’ר זילאזני עם סדרת אמבר שלו).

היו שם שני ספרונים דקים של עם עובד (הסדרה הלבנה של שנות השמונים), חרב השאול ואבי-סער, ששטחו חלק מקורותיו של אלריק ממלניבונה. בשבוע הספר של אותה שנה השלמתי את ההיכרות העברית שלי עם מורקוק באמצעות רכישה של מגילת החרבות, כרך אחד שאיגד את הטרילוגיה הראשונה של קורום, הנסיך בגלימת הארגמן.

קצת אחר כך החלטתי, על סמך הידע החלקי מאוד שלי, שאני מעדיף את הקוסמולוגיה המעודנת והמורכבת יותר של זילאזני עם אמבר והצללים על פני זו של מורקוק והמולטיוורס.

שלוש שנים מאוחר יותר, מול חלון ראווה של חנות ספרים גרמנית התפוצץ לי המוח. היה שם כרך עבה להפליא, על כריכתו איור שאין לטעות בו של אלריק האלבינו והחרב השחורה שלו. הכרך הזה, בעליל, הכיל הרבה יותר ממה שהיה באותם ספרונים דקים שכבר הכרתי היטב. חזרתי לארץ נסער, יודע שמה שקראתי עד היום הוא רק קצה הסיפור המלא של אלריק. באותו חלון בדיוק, מנגד, עמד גם ספר אחר ובו חלק אחד מהטרילוגיה של קורום שכבר הכרתי, משלים את המטא-נרטיב של המפגש הזה, קורע את מגילת החרבות לגזרים, רומז לאפשרות קיומו של איזה ילד גרמני נרגש שלקח ממדף הספרייה בבית הספר דווקא את אמצע הטרילוגיה, משלים בדמיונו את מה שקדם לו, את מה שבא אחריו ובעיקר את כל מה שהתרחש במקביל במישורי קיום אחרים.

מורקוק ספרים

המשך אישי ובו עליות ומורדות

לאורך שלושים השנים, פחות או יותר, שחלפו מאז, ידעה מערכת היחסים שלי עם מכלול יצירתו של מורקוק לא מעט פיתולים. אין טעם לנסות ולהתחקות אחרי כולם ממרחק הזמן.

אבל היתה הפעם ההיא, לפני עלייה לרחפת שתישא אותי מהחוף הדרומי של אנגליה אל החוף הצפוני של צרפת, בחנות הספרים של הנמל גיליתי פתאום ספר חדש בשם “מצודת הפנינה” במסגרת קורותיו הנפתלות של אותו אלריק. הוא לא היה חדש-עבור-ילד-ישראלי-שמכיר-רק-מה-שתורגם-לעברית, הוא היה חדש באמת, בן כמה חודשים בסך הכל.

אז כבר ידעתי שהרבה מאוד שמות שהופרחו באוויר העלילתי של המעט שהכרתי היו אמיתיים. אמיתיים במובן המצומצם לפיו גם הם זכו, מי יותר ומי פחות, לכך שהרפתקאותיהם תתוארנה בספרים אחרים. אבל ספר חדש של אלריק היה משהו אחר לגמרי.

פתאום הבנתי שהשער דרכו פסעתי כילד נפעם בכתה ד’ הוביל למישור קיום אחר, כזה שיכול להמשיך ולהשתנות, לפלוט לעברי תפניות חדשות בעלילה, למלא את החורים שנותרו פעורים במכוון בהיסטוריה המעורפלת של הממלכות הצעירות (אני חושש שעוד אחזור לספר הזה בהמשך סדרת הפוסטים).

עוד כמה שנים אחר כך מצאתי את עצמי רודף אחרי ארבעה-עשר הכרכים שאיגדו בתוכם את קורות גלגוליו השונים של “הגיבור הנצחי”, זה שכל הדמויות ביצירה המורקוקית הם רק רסיסים של דמותו שנכלאו בהתגלמות אחת של היקום ההפכפך בו אנו חיים.

ואחר כך היה הגילוי של צד נוסף אצל מורקוק, בדמות היצירות “הספרותיות יותר” שלו, אלה שמסרבות להיכלא במדפי הז’אנר של המד”ב והפנטזיה. אבל גם, מנגד, גילוי מאוחר אף יותר, של המשחק עם הקומיקס כמדיום לגיטימי בניגוד מוחלט לכל מה שמצופה ממי שמנסה לצלוח את הפער שבין הגטו הז’אנרי לבין התהילה המכובדת של מוספים ספרותיים.

אחת לאיזה זמן, כאמור, הייתי נשאב שוב ליקום האינסופי שמורקוק טווה, מרחיב את היריעה באמצעות חיפושי רשת שתוצאותיהם התרחבו יחד עם ההתעבות הבלתי נמנעת של האינטרנט המתהווה.

fortress

סיום אישי ובו הבטחה להמשך

את הטריגר הישיר לפוסט הזה ולהמשכיו המובלעים סיפקה גאות חדשה בעניין האישי שלי במורקוק. פרסומת מזדמנת באפליקצייה של קומיקסולוג’י הודיעה על מחירי מבצע לסדרת הקומיקס Elric: The Balance Lost, סדרה בת כשנתיים ובה 12 חוברות.

אז קניתי, וכמו בכל פעם, נשאבתי פנימה מחדש.

במבט לאחור אפשר לומר שמורקוק רק חיכה להזדמנות.

במבט לאחור אפשר לטעון גם שאחד הנושאים החוזרים כאן בבלוג הוא השאלה המורכבת בדבר המהות והמשמעות של כתיבה במציאות מרושתת ומקוונת, השאלה אם יש עוד טעם ודרך לספר סיפור בקיום שכולו פרגמנטים רגעיים של הווה מתמשך (מקבץ דוגמאות אקראי)

באותו מבט לאחור אפשר גם לפענח את המפגש האישי שלי עם “מצודת הפנינה” באופן אחר. יש במבט הזה מקום של כבוד להתרגשות שאחזה בי אז מול המדף, ויש בו גם מקום של כבוד לאכזבה שנלוותה לאותה התרגשות. יש במבט הזה הבנה למציאות שבה סיפור, כל סיפור, ולא משנה מתי הגעת אליו, לעולם אינו נחתם סופית. המבט הזה מבין שהפענוח של כל סיפור נכון רק לרגע המסויים שבו הוא מתרחש, המבט הזה מבין שאותו סיפור בדיוק יכול להתפענח אחרת לחלוטין ברגע אחר, שהסיפור לעולם אינו נסגר ונחתם. אבל הוא מבין גם שהפתיחות הגמישה והאינסופיות הללו לא חייבות להוות ויתור על עצם היומרה הבסיסית לספר סיפור.

המבט הזה, שנולד מתוך מפגש שולי וזניח לכאורה בין דמות משנית אחת בקומיקס לבין שאלה אקראית בפורום של מעריצי מורקוק, חידד בי לפתע משהו שככל הנראה ידעתי כבר מזמן.

קל מידי לחשוב כמו דאגלס ראשקוף שאנחנו חיים במציאות פוסט-נרטיבית, לקונן על עיוות התפישה שהטכנולוגיה כופה עלינו ולהשמיע קריאה שמרנית לנסות ולחזור לאיזה עבר מפואר ולא מוגדר. אבל אפשר להיאחז דווקא במורקוק, על חמישים שנות היצירה שלו, כדי לנסות ולדמיין מתוכן אפשרות אחרת, כזו שמאמצת את הסערה הנוכחית כדי לצאת ממנה לכיוונים חדשים.

ELRIC_THE_BALANCE_LOST_FCBD_Preview_Page_2

בקרוב, אני מבטיח, אנסה להסביר את עצמי.

3 תגובות ל“מייקל מורקוק, האיש שכתב את האינטרנט (1)”

  1. אין לי משהו חשוב לתרום, חוץ מזה שזה יופי של פוסט וממש כיף שחזרת לכתוב.
    (אבל אני עושה מה שאפשר כדי לתרום את חלקי לשימור המין הנכחד של תגובות בבלוגים)

    [להגיב לתגובה זו]

  2. רשומה מצוינת, ואומר כהרגלך ולו כתקווה שזה אכן יחזור ויהיה הרגל.
    כשאני מרגיש בכל זאת מדי פעם צורך לנמק לעצמי מה הכי חביב עלי במד"ב ופנטזיה, מדובר ברגש הפליאה. בצורתה הגולמית היא מופיעה בכל פעם שהדלת של הטארדיס נפתחת, נניח, או שהספינה מתקרבת לחוף, ונפרש נוף לא מוכר. צורה אחרת, או תת-קבוצה של הפליאה, עולה לנוכח "רוחב יריעה": כשאני כבר מכיר, נניח, את ווסטרוז, אבל די בזליפה של פרטים קטנים על מה שקורה מעבר לחומה, או במזרח, כדי להלהיב; כשכל העובי של שר הטבעות לא מיצה את הארץ התיכונה: רק ההרגשה שיש עוד מלא לדעת ולקרוא ולגלות מרגשת, עוד לפני הגילוי עצמו (שיכול לאכזב, אבל לא למחוק את ההתרגשות הראשונית).
    וישנה צורה שלישית, או פיתוח של הקודמת, ואין לי שם לה: כשפוגשים בספר אחד דמות מספר אחר. פחות במובן הפוקנרי, או העגנוני (שעולמותיהם נשענים במידה ניכרת על שלנו, והתחבולה יוצרת סגירות) ויותר בדרכם של אסימוב והיינלין.
    כל פגישה מפתיעה אצל היינלין הייתה לי כמכפלת הספרים זה בזה: כל הנופים משם היו אפשריים עתה גם כאן. "הסיפור לעולם אינו נסגר ונחתם", ובדיוק הרגשה זו הייתה הרחבה של הפליאה הבסיסית. התלהבתי לא רק מלהשלים את הפערים שהיו לי ב"היסטוריה של העתיד", אלא אפילו מלעיין ברשימה הזו, כמו במפה של טיול.
    וחיבור אחרון: את אותו רגש עצמו אני מוצא גם באינטרנט. טיוי־טרופס הוא מעין חוליה מקשרת בין הספרים לאינטרנט, כך שמן הסתם זה קורה שם יותר, אבל אפשר למצוא פליאה (ורוחב יריעה, ומפגשים מקרבי עולמות) גם בויקיפדיה, ובקומיקסים, ובטאמבלר, ובבלוגים.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. […] התחיל, כאמור, אגב קריאה בסדרת הקומיקס Elric: The Balance Lost* שיצאה בשנים […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting