אפשרות של פרשנות – על אפשרות של אלימות

אפשר, וראוי, להתחיל מהשורה התחתונה – ספרי החקירות של אברהם אברהם (דרוד משעני, הוצאת כתר) הם תוספת מבורכת למדף ספרי המתח בעברית ולספרות העברית בכלל. ההבטחה שהגיעה עם תיק נעדר ממומשת במלואה בספר הנוכחי, השני בסדרה, אפשרות של אלימות. אני מקווה שהביקורת שתימתח כאן על מה שאני תופש כנקודות בעייתיות בספר לא תטביע את הרושם החיובי שהותירו בי שני ספרים ואת ההמלצה החד-משמעית לקרוא אותם.

כמו כן, בניגוד להרגלי, על רקע הסוגה אליה משתייך הספר והזמן הקצר שעבר מאז יציאתו, אני בהחלט מתכוון להימנע כאן מכל אפשרות של ספוילר.

אפשרות

מטא התנצלות

תיק נעדר, כפי שהסביר משעני, חוקר ספרות בהכשרתו והעורך לשעבר של מוסף ספרים של הארץ, נולד בכלל תוך כדי עבודה על ספר עיוני על תולדות סוגת הבלש. ככזה הוא רצוף לא מעט הרהורי מטא.

הייתי שמח למתוח כאן הקבלה מתבקשת בין אברהם אברהם לבין מיכאל אוחיון, אולי אפילו להכניס אותו לחדר חקירות ולעמת אותו עם מונולוג המטא המפורסם שלו בפתיחת תיק נעדר על כך שאין ספרי בלשים בעברית. קשה לקבוע אם המונולוג הזה משקף את דעתו של משעני או שהוא מהווה מחאה על הבחירה האליטיסטית להתעלם, בדרך כלל, מספרים כאלה בבואנו להגדיר “ספרות עברית” (למוטי פוגל היתה פרשנות אחרת למונולוג הזה).

הייתי שמח, כאמור, אבל אני לא יכול. את החיבה שלי לסוגות נחותות לכאורה, מסתבר, אני שומר למד”ב ולפנטזיה עליהם גדלתי, מבלשים וספרי אימה (שלא לדבר על סוגות “נשיות”) גם אני בחרתי להתעלם עד היום, כחלק מאותו אליטיזם.

מגבלות הפורמט

אחד התחביבים של אברהם אברהם, אנחנו מתבשרים בתיק נעדר, הוא צפייה לילית בתכניות של חוק וסדר, צפייה ואיתור שגיאות בעבודה הבלשית.

שני ספרים לתוך סדרת אברהם אברהם אפשר לחוש שמשעני מבקש לבסס בה פורמט בלשי חדש שיכול היה להתאים לסדרה חדשה מבית חוק וסדר. שני הספרים נפתחים בפרקים המדלגים לסרוגין בין אברהם אברהם לבין דמות אחרת שתשחק תפקיד מרכזי בחקירה, תפקיד שונה (כמובן) מזה שנדמה שמיועד לה עם הפתיחה. קל מאוד לדמיין את צליל המעבר המפורסם של חוק וסדר בוקע בין פרק לפרק בחלקים האלה.

הפורמט הזה מתכתב בבירור עם זה של חוק וסדר: כוונה פלילית, אבל מצליח להיות שונה ומקורי. אין לי בעיה עם הפורמט או עם החזרה עליו בספר השני. יש בו הרבה מאוד פוטנציאל והוא יכול, בקלות, להחזיק כמה עונות טלוויזיוניות, שלא לדבר על ספר אחת לשנה-שנתיים.

יש לי בעיה קלה עם מה שמסתמן כמגבלה של משעני. שלוש הדמויות הראשיות (אברהם אברהם והדמות הנוספת שהתחלפה בין שני הספרים) דומות מידי זו לזו. כל השלוש הן דמויות של גברים בודדים, גם כשאחד מהם נשוי, גם כשאברהם אברהם מוצא זוגיות מאושרת לכאורה (זה קורה בסוף תיק נעדר, אבל הקריסה של הזוגיות הזו נרמזת כבר בעמודי הפתיחה של אפשרות של אלימות), גם כשהשלישי הוא אב לשני ילדים שאשתו נעלמה ימים אחדים לפני פתיחת הספר. הם בודדים במובן הבסיסי לפיו בדידות היא המצב הטבעי שלהם. הם אכולי ספקות וחששות, מנסים בכל רגע לנתח את הבדידות הזו ולהתמודד עם מערכות היחסים האישיות או המקצועיות בהן הם תמיד מרגישים מאויימים.

יש הצדקה עלילתית לבחירות האלה, ומשעני מצליח להעביר את תחושות האימה של הדמויות מול המציאות באופן שגורם לנו להזדהות גם עם בחירות מפוקפקות מאוד של כל אחת מהן. מה שמדאיג אותי בבחירה הזו הוא החשש שמא מנעד הדמויות שמשעני יכול לצייר בכשרון רב כל כך הוא מצומצם מידי. התפקיד העלילתי של הדמות הנוספת יכול אמנם להשתנות בין ספר לספר (מה שבהחלט קרה בשני הספרים הראשונים), אבל קשה להימנע מהתחושה ש”הדמות השנייה” היא רק דרך להאיר זווית נוספת של אותה גבריות בודדת ושבירה.

בראי הפרשה

לדמות הראשית הנוספת באפשרות של אלימות קוראים חיים שרה, זו בחירה מלאכותית במפגיע, אם מצרפים אליה גם את אברהם (הכפול), קשה להימנע מתחושה שמשעני מבקש מאיתנו לקרוא את הספר בצמוד לפרשת חיי שרה. ועלילת הספר אכן מתכתבת עם נושאים מרכזיים בפרשה.

Eliezer_and_Rebekah

זו אינה הבחירה היחידה מסוגה. אני די בטוח שהיו אחרות שאותן פספסתי. לקראת סופו של הספר, אחרי שכל קווי העלילה (כמעט) נסגרו (כמעט) אנחנו מקבלים תיאור קצרצר של החקירה הבאה של אברהם אברהם. מדובר בפרשייה שרלוק הולמסית למהדרין, סדרה של פריצות לא מוסברות בהן מישהו משאיר בזירת הפשע גזירי עיתון ישנים שמתייחסים לפשעים בלתי מפוענחים מהעבר.

התיק עורר באברהם סקרנות אבל הוא התקשה להימשך אליו. היתה לו תחושה שיש בו משהו מופרך ושהוא לא יוביל אותו לפשע שביצע אדם אמיתי, כאילו קרא עליו באחד הרומנים הבלשיים שאהב ולא חקר אותו במציאות, וכשפענח אותו התברר שצדק.

אפשר להסתחרר מכמות הרבדים, המטא-רבדים והפרשנויות לפעולות הקריאה והכתיבה (לא רק של רומנים בלשיים כמובן) שהמשפטים האלה מאפשרים. המשחק הזה, משחק הפענוח הספרותי הוא כמובן חלק מרכזי מההנאה שבקריאה, חלק שמקבל תפקיד נוסף ומשמעותי ברומן בלשי, שנעשה מורכב אף יותר ברומן מטא-בלשי, ואז מושם, אולי, ללעג חלקי בידי משעני בשורות האלה.

אבל חשד קל מרחף מעל ההנאה הזו, חשד שמתגבר לנוכח בחירה תמוהה מאוד לטעמי האישי.

התערטלות בפומבי

אפשרות של אלימות, אף יותר מהספר הראשון בסדרה, תיק נעדר, הוא ניסיון לחקור את הצדדים האפלים של המשפחה.

הייתי שמח לכתוב את המשפט הזה כחלק מהביקורת שלי על הספר. אבל אני לא ממש יכול. אני לא יכול כי משעני עצמו כבר כתב אותו. הוא מופיע בצד הפנימי של כריכת הספר, כחלק מתיאור של דיאלוג בין משעני לבין בנו שהוליד את אחד הנושאים החוזרים של הספר. היה לי קל יותר לקבל את הטקסט הזה כחלק מראיון קידום מכירות של הספר (למרות שגם שם הוא היה מפריע לי מעט סביר להניח), קשה לי מאוד לקבל אותו כך.

קשה להחליט אם משעני כותב שם על תקן חוקר ספרות, על תקן עורך בהוצאת כתר או על תקן מי שחושש שקוראיו יפספסו את “כוונת המשורר”. אין ספק ש”הצדדים האפלים של המשפחה” הם נושא לגיטימי לחקירה ספרותית, אולי אפילו הנושא המרכזי לחקירה ספרותית, אבל הצורך של משעני להצהיר על כך בגלוי ובמפורש מייצר קריאה מוגבלת, ולפיכך בעייתית, של הספר כולו, כמעט כופה על הקוראים עדשה מסויימת לקרוא דרכה.

הבחירה של משעני לכתוב את המשפט הזה במקום שסביר להניח שייקרא בו עוד לפני גוף הספר  ואף להוסיף לו את המשפט

ואולי יצרתי ברומן עלילת מסתורין שאני יכול לפענח, כי את המשפט המסתורי של בני לא הבנתי עד היום.

מטילה צל כבד על המשחקיות המשמחת של פענוח הטקסט ורבדיו, מעלה את האפשרות שמשעני עדיין שבוי בעבודת המחקר ממנה נולדה הסדרה הזו, מתקשה לוותר על הדידקטיות של הספר העיוני שלא כתב.

נטפוק הכרחי

מתישהו במהלך הספר, כמו בכמה מקרים אחרים, נעשיתי רגיש מאוד לנושאי תאריכים. זה התחיל, אני חושב, כבר בפתיחה, כשמפקדו החדש של אברהם אברהם ציין מישהו שהצית את עצמו במחאה נגד ביטוח לאומי. הנחתי שזה נוטע את העלילה בסופו של קיץ 2012. אחר כך חיים שרה דמיין מישהו עולה למטוס דרך השרוול החשוך, אבל הספר ציין שהפעם האחרונה שבה טס היתה לפני למעלה משמוונה שנים, והתחלתי לחשוד שטרמינל 3 עוד לא נפתח אז, מה שהופך את הזכרון שעליו הוא מתבסס לכוזב.

בסופו של דבר לא נדרשתי לאף אחד מאלה. אחת הדמויות, מצויין במפורש במסגרת חקירה, היא ילידת פברואר 1990, בת 23. כיוון שהספר מתרחש בחודש ספטמבר זה עדיין משאיר שתי אפשרויות, השנה היא או 2012 או 2013. רק שהספר מציין במפורש גם שראש השנה שמתרחש במהלכו חל בימים חמישי ושישי, מה שמקבע את השנה כ-2013. אבל יש אירוע שמתרחש ימים אחדים לפני פתיחת העלילה ושהתאריך שלו נמסר כ-12 בספטמבר. ראש השנה ב-2013 חל מוקדם מאוד, ב-5-6 בספטמבר, כשבוע לפני התאריך שאמור לבוא לפניו.

הייתי מעדיף לחשוב שספר שמקפיד כל כך בדיוק עובדתי בבואו לתאר את רחובות חולון ותל אביב או את המציאות החברתית של ישראל יקפיד לדייק גם בנוגע לזמנים ולתאריכים שהוא נוקב בהם. הייתי רוצה לחשוב שהשגיאה הזו מתוכננת ומנסה לרמוז משהו לקורא.

יכול להיות שגם היא חלק מהמשחק של משעני. אבל אני חושש שלא.

הערת סיום: אבות וילדים, הם בכל מקום

הכוח המרכזי המניע את חיים שרה לאורך הספר הוא הרצון לחזק ולבסס מחדש את הקשר עם ילדיו הקטנים לאחר היעלמה של האם.

במסגרת המאמץ הזה הוא קורא לילדים (ומאלתר על גבי הבסיס) את איתמר מטייל על הקירות של גרוסמן. הקריאה הזו הזכירה לי פוסט ישן שאני מתכנן כבר שנים על הקשר המיוחד של אבות וילדיהם בספרי הילדים של כמה סופרים מרכזיים (גרוסמן, מאיר שלו ואשכול נבו) ועל הבעייתיות שאני מוצא בהם.

אולי אחרי שכתבתי את ההערה הזו יגיע גם הפוסט עצמו.

תגובה אחת ל“אפשרות של פרשנות – על אפשרות של אלימות”

  1. […] תיק נעדר, הוא ניסיון לחקור את הצדדים האפלים של המשפחה” ומכעיס אותי כל כך, הוא בסך הכל משתף פעולה עם המציאות החדשה. הוא בוחר […]

השארת תגובה

Subscribe without commenting