הבלוג האנוכי

קצת אחרי שפרסמתי את הפוסט על אפשרות של אלימות קרה משהו שכבר כמעט שכחתי מקיומו. זה לא היה מבול מטורף של כניסות לבלוג אמנם, אבל בהחלט אפשר היה לראות אנשים שהגיעו אליו במקרה אחרי שחיפשו את שם הספר בגוגל. פעם אנשים כאלה היו חלק בלתי נפרד מהתעבורה השוטפת כאן.

הקינה על מות הבלוגים בידיהן של הרשתות החברתיות (כלומר פייסבוק, אבל משום מה נהוג להגיד את זה ברבים, כאילו גם אינסטגרם וגוגל+ קשורות לסיפור איכשהו. טוויטר זה באמת סיפור אחר) כבר נעשתה נדושה כל כך שאין טעם לחזור אליה, ובכל זאת, החיפושים הבודדים האלה בגוגל אתמול גרמו לי לחזור אליה. אני מקווה שהזווית תהיה מעט שונה מהמקובל.

אני רוצה לדבר על בלוגים ועל ממים. ליתר דיוק אני רוצה לדבר על הבלוג כמם. לא מם במובן הנוכחי של בדיחה ויזואלית בתבנית קבועה או של איזה משחק מלים ויראלי. מם במשמעות הדוקינסית המקורית.

בפרק הסיום של הגן האנוכי ביקש ריצ’רד דוקינס להסביר שמרבית הרעיונות שפיתח בספר לא באמת זקוקים לבסיס הכימי והביולוגי של הגנטיקה, שכל מערכת שכוללת בתוכה מרכיבים שמסוגלים לשכפל את עצמם תציית בסופו של דבר לאותה דינמיקה בדיוק. הדינמיקה שהופכת אותנו (בני אדם, בעלי חיים, צמחים) למשרתי המטרה היחידה של הגנים – להמשיך הלאה.

דוקינס זרק לאוויר אפשרות קיום של צורות חיים שונות לחלוטין, כאלה שאנחנו לא יכולים לדמיין בכלל את הביולוגיה שלהן כדוגמא אפשרית, אבל ההברקה האמיתית שלו היתה הממים. הממים, ממש בקצרה, הם הגנים של עולם הרעיונות, והם משכפלים את עצמם בכל פעם שאנחנו נחשפים לרעיון חדש, יוצרים עותק שלו במוחנו.

כל רעיון, לפי דוקינס, הוא מם או הרכב של כמה ממים, אבל שלוש תכונות הן אלה שהופכות מם (או גן) למצליח, כזה שישרוד וישכפל את עצמו, ינצח את האחרים במרוץ – אריכות ימים, אמינות בשכפול (בערך) ופוריות.

שלוש התכונות האלה באות לידי ביטוי בדיוק במה שהפך את הבלוגים למם מצליח באמצע העשור הקודם, שלושתן, במידה כזו או אחרת יכולות להסביר גם את גסיסתו של הבלוג כמדיום, אני רוצה להתייחס לכל אחת מהן בנפרד.

blogosphere

אריכות ימים

בניגוד מוחלט לעמודים האישיים שקדמו להם, הציווי הבסיסי של הבלוגים למפעיליהם היה “עדכנו אותנו!”, עמוד אישי, גם אם השקעת בו שעות של עבודה, למדת HTML ו-CSS, נותר סטטי ברובו, לא היו סיבות של ממש לעדכון שלו, בטח שלא עדכון תכוף.

זה לא אומר שכל הבלוגים עודכנו על בסיס קבוע כמובן, זה כן אומר שרק אלה שכן עודכנו כך באמת האריכו ימים, אבל זה גם אומר שהעדכון התכוף הפך לחלק ממה שלמדנו לחשוב עליו במסגרת המם הבלוגי.

אריכות הימים הזו התבטאה גם בהצטברות של ארכיון ושל היסטוריה בלוגית פנימית, שגם להן היה תפקיד משמעותי בשרידותו של כל בלוג פרטי.

כמעט מיותר לציין עד כמה אריכות הימים של הבלוגים והציווי שלהם לעדכון נראים נלעגים מול המצב המקביל של משתמש ממוצע בפייסבוק או בטוויטר, מנקודת המבט של הפיד המשתולל בלוגים נראים כמעט כמו אותם עמודים סטטיים פרה-היסטוריים.

אמינות בשכפול

בנקודה הזו דוקינס מסתייג מעט, מם (או גן) טוב צריך להשתכפל באופן שיישאר אמין למקור, אבל בשכפול הזה חייב להיות גם חופש לשינויים מינוריים (מוטציות) שיאפשרו לו להסתגל לסביבה משתנה.

השכפול של בלוגים הפך, בערך באמצע העשור הקודם, לקל להפליא. כבר לא צריך היה לדעת אפילו HTML כדי לפתוח בלוג מקצועי, לפחות בחזותו. האמינות בשכפול הצליחה לתת תוקף למושג הערטילאי של הבלוגוספירה. חיפוש בגוגל או קישור מזדמן יכלו לזרוק אותך לאתר שלא הכרת מעולם, אבל מבט חטוף במבנה העמוד יכול היה להרגיע אותך, להבטיח לך שאתה נמצא בטריטוריה הפחות או יותר מוגדרת של אותה בלוגוספירה.

אבל הבלוגים בהחלט היו פתוחים למוטציות, שדרוגים של וורדפרס ממשיכים להגיע אחת לאיזה זמן, אפשר לבחור להתקין ולהסיר תוספים. לא כל שינוי כזה יהיה לטובה כמובן, בדיוק כמו שלא כל מוטציה תתגלה כמועילה, אבל כמו בגנטיקה, שינויים רבים התגלו כמוצלחים רק בדיעבד, בעצם העובדה שסייעו לבלוגים שסיפחו אותם לתוכם לשרוד ולשגשג.

על אמינות השכפול של פייסבוק אין טעם להרחיב את הדיבור, כבר לא מדובר במבנה כללי שרומז לך שאתה אכן בבלוגוספירה, הפס הכחול למעלה תוחם באופן ברור את זירת ההתרחשות, פרופיל פייסבוק חדש שייפתח היום, ייראה ויתנהג בדיוק כמו הפרופיל של אושיית רשת עם אלפי עוקבים וחברים.

האפשרות של פייסבוק להכיל מוטציות, מנגד, כמעט ואינה קיימת. גם מי שיצליח לעשות איזה האקינג חברתי של המערכת ולהשתמש בה באופן חריג יסתכן בהשעייה ובסגירת חשבון על פי רוב.עדכוני הממשק והמערכת של פייסבוק, לפיכך, הם דרמטיים וקיצוניים. הרבה פעמים הם גם גמלוניים ומעצבנים. בהיעדר מנגנון שמאפשר בחינה של מוטציות קטנות וברירה טבעית ביניהן, המם הפייסבוקי מתנהל באמצעות שינויי ענק שמונחתים מלמעלה אחת לכמה חודשים.

בצד השני אפשר, אני משער, להציב את מייספייס שפעם היתה אמורה לייצג את מם הרשת החברתית, ושקרסה, בין השאר, דווקא בגלל הפתיחות המוחלטת שלה למוטציות, פתיחות שהפכה אותה למפגע אסתטי עם שימושיות אפסית.

פוריות

אריכות ימים ואמינות בשכפול הן חסרות משמעות כמובן, אם הבלוג אינו מצליח להפיץ את עצמו, להגיע לתשומת ליבם של משתמשים אחרים.

הבלוגים נולדו בתקופה שבה המשאב החשוב ביותר, אולי היחיד, לצרכי הפצה ברשת היה הפייג’רנק של גוגל. פלטפורמות הבלוגים המצליחות היו אלה שנתפרו בדיוק למידותיו של המשאב הזה.

העדכון התכוף, שכבר הוזכר לעיל, היה חלק מהעניין, בגלל העדפה של הפייג’רנק לאתרים שעודכנו לאחרונה. גם השימוש בכותרות (ולעתים תת-כותרות), בתגיות ובקטגוריות, כולם עזרו לגוגל לאנדקס את הבלוגים ביעילות, העלו את הפייג’רנק ואת הסיכוי שאנשים ייחשפו לבלוג.

הארכיון, שכבר הוזכר קודם, הפך למלכודת דבש דרכה הגיעו משוטטים לבלוג והפכו אותו לעתים לחלק משגרת הרשת שלהם.

תרבות הדיון עתירת הקישורים שנוצרה בימי הזוהר של הבלוגים היתה, כמובן, עוד דחיפה משמעותית לאותו פייג’רנק.

חלק מהדברים שציינתי כאן תוכננו מראש מתוך מחשבה על התוצאה הזו בדיוק. אחרים לא נולדו כך, ככל הנראה, אבל בדיוק כמו כל מוטציה, שרדו ושגשגו בזכות היזון חוזר חיובי. בלוג שפיזר קישורים והשתתף בדיונים העלה את הפייג’רנק של עצמו והגדיל את הסיכוי שלו לשרוד לאורך זמן, בלוג שנמנע מדיונים כאלה דן את עצמו לגסיסה הרחק מעיניהם של המחפשים בגוגל.

גוגל עדיין כאן כמובן, מנתב חלק ניכר מהתעבורה ברשת, והבלוגים עדיין מצייתים לאותם כללים מקדמי פייג’רנק, אבל היום זה כבר לא ממש עוזר להם.

החיפושים שהביאו קוראים מזדמנים או חדשים לבלוגים הם חיפושים שכבר כמעט ואינם קיימים. מי שמחפש מידע מהימן יילך על ויקיפדיה (שגם תופיע במקום הראשון בתוצאות החיפוש בדרך כלל), מי שמחפש אתרים מסויימים או מקום לקנות בו משהו, בכל מקרה לא היה מגיע לבלוגים מעולם. מי שמחפש דיעה או רוצה לפתח דיון כבר כמעט ואינו נזקק לגוגל.

פנייה לחברים בפייסבוק היא דרך בטוחה בהרבה לקבל דיעה מהימנה ממישהו שאתה סומך עליו (או יודע שאתה לא סומך עליו) לגבי הסרט שאתה רוצה לראות, זו גם דרך מהירה בהרבה למצוא דיון פוליטי שבו אתה מכיר את הנפשות הפועלות, ויודע להתנסח בהתאם. זו דרך בטוחה וברורה בהרבה ממציאת דיון מקביל בבלוג שלא הכרת ונסיון להיכנס לתוכו.

אז הפייג’רנק של הבלוגים אולי נשאר גבוה יחסית, אבל אף אחד פשוט כבר לא מחפש בגוגל את מה שהם מציעים הכי טוב.

אתמול בערב והיום בבוקר הצטרפו כמה נסיבות והפיחו רוח חיים קלה במסלול ההגעה הזה לבלוג, מסלול שכבר הספקתי כמעט לשכוח מקיומו.

זה לא כל הסיפור, נכון, ויש משהו מעט מפוקפק בהסברים ממטיים בדרך כלל, אבל זו זווית שמאפשרת, לי לפחות, לחשוב שוב על התהליך שעברנו בשנים האחרונות מבלי להיגרר לצקצוק שמרני על “הנוער של ימינו” או לתיאוריות קונספירציה בדבר גופים תאגידיים שמבקשים להשתלט על חיינו.

אחרית דבר (אופטימית?)

המם הבלוגי, בסופו של דבר, חי ובועט. סטטוסים בפייסבוק ותמונות באינסטגרם הם חלק מגלגוליו של המם הזה, והוא לא עומד למות בקרוב. הוא ימשיך לשנות צורה ולמצוא לעצמו פלטפורמות חדשות להתממש דרכן, גם אם אף אחד כבר לא יכתוב בוורדפרס, גם אחרי שפייסבוק תיסגר.

2 תגובות ל“הבלוג האנוכי”

  1. רעיון מעניין
    קשה לי להבין אם האינדיווידואל בהקבלה הזו הוא בלוג יחיד או הפלטפורמה הבלוגית בכללותה.
    אריכות ימים ופוריות נדמים לי כפרמטרים של בלוג יחיד בעוד שכפול כפי שהצגת נראה לי כתכונה של פלטפורמה עליה נכתבים בלוגים (וורדפרס, פייסבוק או מייספייס כפי שכתבת).

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    ידעתי שמישהו יתפוס אותי. היתה לי איזו התנצלות מסורבלת על הזגזוג הזה שאכן קיים כאן.
    אבל הבלבול הזה, אני חושב, נמצא גם אצל דוקינס במידת מה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting