תודעה כוזבת

התחנה המרכזית מבלבלת אותו.

זו לא הפעם הראשונה שהשתמש בה, ועדיין היא מבלבלת אותו.

כל כך קיווה לנחמה הבוטחת של רחובות נעוריו, קיבל במקומה לבירינת מפותל של שווקים המוניים ושל גרמי מדרגות מפותלים.

בינו לבינו הוא תוהה אם יש עוד מישהו מלבדו שמתעקש להדביק לה את “החדשה”, נאחז באיזה עתיד שמעולם לא התממש, שלעולם לא יתממש.

ובכל זאת, כשהוא מצמיד את לחיו לזגוגית החלון של אגד, מניח לתנודות המנוע להרעיד את פניו, הוא מצליח להפליג שלושה עשורים לאחור.

שעון כנגד חלון רוטט הוא נרדם בזנבו של לילה נטול שינה, הוא והמציאות מהדהדים זה מול זו תדרים עמומים של אפשרות נשכחת.

הוא נפלט מהאוטובוס אל שער הקיבוץ בדיוק בשעה בה הטלפון של ההפקה מעיר את דנה משנתה.

הוא פוסע לאורך שבילים שפעם הכיר, עיניו מאתרות בהם שינויים בלתי הפיכים. על קיר המועדון הישן הוא קורא את השלט “בית המייסדים”, מטפלים פיליפינים דוחפים סביבו כסאות גלגלים. הוא משיל נעליים, מבקש לחדש איזה קשר ישן שהותר בין סוליות רגליו לבין הקרקע. האספלט לוהט תחת כפות רגליו, הוא מדלג בתנועות גמלוניות אל חלקת הדשא הקרובה.

היא מתרצה בסופו של דיאלוג קצר, “את לא רוצה שנזמין מישהו מהרעים במקומך, נכון?”. “מה פתאום?!” היא עונה, מייסרת את עצמה על הנכונות להיכנע כך למניפולציה השקופה.

הטלפון ממשיך לדמום בכיס מכנסיו, עדיין לא טרח להכניס לתוכו את כרטיס הסים החדש שקנה. החדר של הוריו מקבל אותו בברכה, אותו עץ שסק עתיק עומד בפינה. אבל הדלת נעולה. הוא נחרד לרגע, לוקח לו זמן להיזכר שכבר יותר מעשור הם מקפידים לנעול את הדלת, מאז מכת הגניבות שפרמה את שאריות הסולידריות הקיבוצית. אצבעותיו מגששות את דרכן בארון, מטיילות בין הספרים, מוצאות את הגומחה הנסתרת והמפתח שבתוכה.

ארון הבגדים לועג לעברה ריקנות של שנים, שנים של העמדת פנים ומתיחת נעורים, ואף על פי כן היא מצליחה לשלות מתוכו איזה שעטנז של מהוגנות מיושנת שיוכל לצלוח כמה דקות של ראיון טלוויזיוני. נכנסת למקלחת לפני שתגיע המונית.

אצבעותיו מגששות בתחתית ארגז המצעים, מוצאות שם את החוברת העתיקה. כריכת בריסטול ירקרקה, “מינימדריך לגרילה עירונית”, מישהו טרח לתרגם עבורו אי אז. הוא מרפרף. “אתה תגיד מה, אנחנו נרוץ עם הדינמיט” הוסיף מישהו בכתב יד על אוגדן הדפים שקיבל אז. אוגדן הדפים שבחר להטמין בארגז המצעים של הוריו כדי להימנע משאלות מיותרות של משטרת הגבולות, שדרה מתמשכת של שמות ושל חתימות משתרכת בתחתית ההקדשה.

והמונית מגיעה בדיוק בזמן, הנהג אפילו לא טורח ללעוג לבחירה המיושנת של הבגדים.

ריח מוכר מעיר אותו על הספה, ריח השמן שהתלהט על המחבת, ריח החביתה התופחת במגע עם משטח המתכת המלוהט. הם לא שואלים דבר, לא מבקשים הסברים, מניחים לו לטבוע בעסיס המנחם של פיסות מלפפון ועגבניה.

“מה פתאום?!” היא נזעקת להגן עליו אל מול צללי ההאשמה של המגיש “דברים כאלה אף פעם לא עמדו על הפרק!”

והוא רואה אותה על המסך, מוחלת על כבודה, מוסרת את הנשמה, מבקשת להגן על חלום נעורים שאמור היה להתפוגג כבר מזמן. חלום שהיא עדיין נאחזת בו, חלום שחשב שכבר מזמן השליך לסל המיחזור ושעכשיו הוא שוב מבקש למצוא בו גאולה.

“קניתי שוקו-וניל-תות בכלבו” אמא שלו אומרת, והוא מסמן לה שתגיש לו צלוחית.

“תיכף תגיע מונית לקחת אתכם הביתה” מספר עוזר ההפקה בעיניים לאות.

“תודה” הוא לוחש למסך הטלוויזיה כשאמו מגיעה עם מגש גלידה ואביו מבקש להעביר לשידור החי של רבע גבר גביע האלופות. “נשבע שזה ישתלם לך” הוא ממלמל בזמן שמסי מקשית כדור לאורך חצי מגרש.