מהרעים

קחו שתי דקות מהחיים שלכם (כן, אלה שתי דקות שלא תחזורנה) ותסתכלו על האיש הזה

תסתכלו עליו ותבכו (הסבר בהמשך).

יצא לי לא מזמן לשבת בשיחת אליטות ישנות טיפוסית, גברים ונשים שנולדו ביחד עם המדינה פחות או יותר, שיחה רוויה באנחות ייאוש ובספיקות כפיים, פעם על מצבה של ההתיישבות העובדת והחקלאות, פעם על משבר החינוך וההשכלה הגבוהה. בשלב מסויים נפתח ערוץ שיחה מפתיע כשאחת הנוכחות גילתה עניין בתכניות הטלוויזיה האהובות על תמר, כשתהיתי על פשר העניין היא הסבירה שזאת העבודה שלה. "מה בדיוק?" ניסיתי להבין, וקיבלתי את התשובה "יש לי חברה למסחור של מותגים לילדים."

בלי לחשוב יותר מידי על ההשלכות עניתי במשפט הראשון שעבר בראשי באותו רגע "אה, אז את מהרעים", כיוון שניכר היה שהיא נפגעה מהתגובה מיתנתי אותה בסדרה מגומגמת של התנצלויות חלקיות, שלפתי את האנקדוטה העבשה על לוקאס וזכויות המסחור של מלחמת הכוכבים, וגיליתי עניין אמיתי בסיפור האישי שמאחורי, נדמה לי שיצאתי מזה בשלום. זה, כמובן, לא משנה את האבחנה הבסיסית שלי, היא באמת מהרעים.

בבלוג החדש יחסית של הקולקטיב אורי ברוכין מפנה לקטע אפקטיבי במיוחד שחושף כמה וכמה שכבות של צביעות מעל קמפיין היופי הטבעי של Dove, כשהוא מזכיר, אולי מבהיר לצופיו שהאנשים שמאחורי הקמפיין הזה הם גם אלה שמאחורי הסקסיזם הנחות והמקומם של AXE.

אז מה עושים? מנתקים את שני המסרים הקוטביים האלה זה מזה? אפשר לנסות, ועדיין קשה להתחמק מהשורה התחתונה, האנשים האלה של Dove, גם הם מהרעים.

זוכרים את האיש ההוא מההתחלה? שם הבמה שלו הוא וויליאם אושן (במקור אנדו ליץ) והוא אלוף אמריקה ב"אייר גיטר" לשנת 2007. הוא בסך הכל חיפש דרך להרוויח משהו מחמש עשרה דקות התהילה המפוקפקת שלו. מישהו בחברת מילר, ומישהו אחר באחת מחברות הפרסום האלה שמתיימרות להבין את הצעירים עם באזוורדס חלולות על טרנדים,גרילה, וויראליות, חשבו שיש כאן משהו (דרך Chow Grinder). אז ליץ הוא היום הפנים של מותג הצעירים Sparks, זה שאף אחד מהמעורבים לא ממש רוצה להזכיר את הקשר שלו למילר הישנה והשמרנית. עצוב לי לדעת שמי שאמור להבין משהו חושב שזה מה שידבר לקהל צעיר וחתרני, עצוב לי הרבה יותר לחשוב שאולי הוא צודק. ועצוב לי גם לחשוב על ליץ, "אייר גיטר" הוא רעיון פאתטי, איך שלא תסתכלו עליו, אבל יש בו גם משהו משמח, וליץ אני מוכן להישבע, בדיוק כמו ההיא שממסחרת מותגים, כמו האנשים מאחורי הקמפיין של Dove, הוא לא בן אדם רע. הוא פשוט מהרעים.

20 תגובות ל“מהרעים”

  1. מהרעים? זה קצת מרחיק לכת. פרסום הוא לא בהכרח דבר שלילי. גם מיתוג לא. נכון שיש קצת משהו שלילי בדרך שבה חושבים מפרסמים, משהו ציני, שלא היינו רוצים שמישהו יחשוב אפילו אם הוא קצת נכון. מין חולשה אנושית, שאתה מסתכל בעין עקומה על מי שמנצל אותה. כמו על מישהו שמצטרף לשולחנות פוקר למתחילים ולוקח את כל הקופה. אבל זה רק אם עוברים את הקו. פרסום כשלעצמו הוא בסדר גמור.

    [להגיב לתגובה זו]

  2. אורן: נכון שהנטיה האישית שלי היא לחשוב שהאנשים שמאכלסים את עולם הפרסום באופן כללי הם "מהרעים", למעשה עד היום אני נושא איתי איזו אנקדוטה משנות השמונים, כשהמנהל של משרד פרסום בריטי גדול התרברב וטען שלו שייקספיר היה חי היום הוא היה בוחר לעבוד אצלו. שים לב כמה מחריד המשפט הזה – האיש שמייצר הבלים (ואני מאמין שגם הוא לא חושב שהפרסומות שהוא חתום עליהן הן יותר מהבלים על פי רוב) גאה בעובדה שהוא מצליח לשאוב אליו את מיטב המוחות היצירתיים של דורנו, ומונע משייקספיר של היום להתיישב ולכתוב את המחזות שלו, פשוט כי יותר קל ומשתלם להמציא סלוגנים קליטים.
    למרות כל האמור לעיל, דווקא לא תקפתי את עולם הפרסום בכללותו בפוסט הנוכחי, ממש לא. בחרתי שלוש נקודות שבהן אני מאמין שנחצה איזה גבול. "מסחור מותגים לילדים" – גלגל את הצרוף הזה על הלשון כמה פעמים בינך לבין עצמך ותגיד לי שאתה לא מוצא בו עיוות יסודי. למה לעזאזל צריכים להיות "מותגים לילדים" והאם אנחנו באמת צריכים מישהו זריז שיילך וימסחר אותם? שני המקרים האחרים נוגעים למבוכה של עולם הפרסום מול דור חדש של צרכנים ולפתרונות שנעים בין צביעות לפאניקה לפאתטיות שהוא מצא, או לפחות מתיימר למצוא למצב החדש.

    [להגיב לתגובה זו]

  3. הטרקבק לא הגיע, כרגיל.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=8235493

    ואם כבר כתבתי תגובה: אהבתי מאוד. הזכיר לי איך הזדעזעתי כשנתקלתי באתר של teenk.

    [להגיב לתגובה זו]

  4. מעניין. מצפה לפרק הבא.

    [להגיב לתגובה זו]

  5. אני העדפתי לעשות תואר שני בארץ ורק דוקטורט בחו"ל, בין השאר בגלל הצורך בהמלצות, שהרבה יותר קל להשיג אחרי תואר שני, וגם בגלל שלפחות חלק מהקורסים מתואר שני מוכרים לי לצורך הדוקטורט, מה שמקל מאוד על העומס שלי.

    ואגב, בקנדה לא צריך GRE (חוץ מאונ' בריטיש קולומביה). עוד סיבה לבוא לפה. :)

    אבל כן, ארה"ב היא הבחירה ההגיונית למי שאין לו העדפה לאומית כלשהי.

    [להגיב לתגובה זו]

  6. כדאי לציין שבאירופה לימודי מדע הפכו ללא פופולאריים בשנים האחרונות. כתוצאה מכך יש לא מעט מעבדות מחקר שנהנות מתקצוב לא רע ובכל זאת סובלות ממחסור בסטודנטים. את החלל הזה הולכים וממלאים דוקטורנטים הודים וסינים, אבל גם ישראלי שאפתן היה יכול למצוא שם מקום. חבר סיפר לי על פרופסור גרמני שניסה לפתות אותו להישאר אצלו לדוקטורט בזמן שהוא שהה שם לביקור של מספר שבועות. אותו סטונדט סירב להצעה בעיקר מטעמים משפחתיים. אפילו אני, הקטן בתורה, קיבלתי פעם רמיזה עבה שישמחו לקלוט אותי במדינה מסויימת בה מרבים לאכול פסטה, ועוד בעיר בה מייצרים את הגבינה שנוהגים לפזר על אותה מנה. מסיבה לא ברורה העדפתי לנסות לסיים את מה שכבר התחלתי בארץ הפלאפל והטחינה :(

    [להגיב לתגובה זו]

  7. צודק בכל מילה, אבל תוספת קטנה לבוגר המתלבט – המסלול לתואר שני באוניברסיטאות אמריקאיות הוא בד"כ לא מחקרי וגם לא נותן מילגות. הסטודנטים שם בדרך כלל משקיעים המון (ה-מ-ו-ן) כסף בשביל לשפר את מעמדם בשוק העבודה. בוגר תואר שני מאוניברסיטה מכובדת מרוויח בארה"ב פי כמה וכמה מבוגר קולג'…

    כלומר, אם המוטיבציה היא קריירה מחקרית (או לפחות דוקטורט) ובכל זאת – רוצים ללמוד בחו"ל רק תקופה קצרה יחסית (שנה-שנתיים) אזי אירופה היא היעד. אם חשקה נפשכם בשהיה ארוכה בחו"ל (לפחות 5 שנים) אז מסלול מחקרי בארה"ב הופך לרלוונטי.

    [להגיב לתגובה זו]

  8. ועוד משהו קטן – שנת הלימודים בחו"ל מתחילה בספטמבר ובד"כ צריך להרשם עד ינואר, כלומר את ההתלבטויות, ההחלטות והמבחנים צריך לקבל בסוף השנה השניה-תחילת השנה השלישית של התואר. אם לא נרשמתם עד ינואר של השנה השלישית תצטרכו לחכות שנה נוספת (רביעית).

    [להגיב לתגובה זו]

  9. איזה דיכאון איתך!
    :)

    [להגיב לתגובה זו]

  10. רומי: תודה, מבטיח שההמשך יבוא.
    דובי: אכן, הנחתי במובלע שרוב האפשרויות הן בכיוון ארצות הברית, אבל יש כמובן גם אופציות אחרות. בנוגע לדילמת התואר השני עוד יבוא פוסט עתידי במדריך. בנוגע להמלצות, נכון שזה מעט בעייתי, אבל כשלומדים להכיר את ההגיון שמאחורי מנגנוני הסינון של האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית (בעיקר, אבל אני משער שזה נכון גם לקנדה ואירופה) ואת מקומן של ההמלצות בו מסתבר שללימודים יש קשר קלוש מאוד להמלצות האלה (אני מקווה להעלות פוסט קצר בנושא היום או מחר).
    חזי: טוב לשמוע על אירופה, מקווה שאנשים שנמצאים בשלב המתאים במסלול שלהם ישמעו גם הם.
    אורן: תודה, ואתה אכן צודק בהערות שהוספת. לגבי תואר שני, כמו שאמרתי כבר לדובי, אני מתכוון להתייחס לעניין בהמשך.
    אדר: למה דיכאון למה?

    [להגיב לתגובה זו]

  11. אנשים לא אוהבים לשמוע שמה שהם עושים היום יבוא לנשוך אותם בעכוז מחר…
    זה כמו שההורים שלך אומרים לך: תלכי ללמוד משהו עם כסף, ואת אומרת: אני? כסף? מה פתאום, אני בשביל הערכים, ואז אין לך כסף.
    מצד שני, אני ממדעי החברה והרוח, שם בכל מקרה אין כסף.

    [להגיב לתגובה זו]

  12. אדר: טוב, לא צריך להגזים, המדריך רק בתחילתו, ולכן מתייחס להחלטה שהיא (כמעט) הראשונה בדרך, מובן שלא חייבים ללמוד בחו"ל, ושמרבית האנשים לא יעשו את הצעד הזה, זה לא אומר שלימודים בארץ הם בזבוז זמן שיבוא לנשוך אותנו בעכוז.
    ואגב, לגבי כסף, אני מאמין שעוד יבוא פוסט אחד לפחות במדריך שייגע בנושא, אבל אני בכלל לא בטוח שנכון לטעון שאין כסף במדעי הרוח והחברה היום.

    [להגיב לתגובה זו]

  13. אני רק לא הבנתי, למה בעצם לצאת ללימודי תואר שני בחו"ל? כלומר, זה שהפוסט-דוק הוא בגדר חלום רחוק ,אולי, זו עדיין לא סיבה לצאת מוקדם יותר.
    ההתייחסות יותר רצינית? יש יותר מלגות? זה "סתם" יותר כיף? למה בעצם זה עדיף על לימודי תואר שני כאן?

    [להגיב לתגובה זו]

  14. איילת: כפי שכתבתי בהקדמה לסדרה חלק גדול ממה שאכתוב הוא רלוונטי יותר לתחומי המדעים המדוייקים, ובהם לפחות, כפי שגם חזי הוסיף כאן בתגובות, מובטחים על פי רוב תנאים טובים למי שיצליחו להתקבל לאוניברסיטאות טובות באירופה או בארצות הברית (בתנאים טובים אני מתכוון למלגת לימוד ושילוב כזה או אחר של מלגת קיום\משרה כעוזר מחקר ו\או עוזר הוראה שיאפשרו את שנות הלימודים בלי פשיטת רגל כלכלית). בנוגע לתחומים אחרים הידע שלי הוא אכן מצומצם.
    מעבר לכך, לכל מי שמעוניין במשרה אקדמית בארץ, תואר מתקדם מאוניברסיטה טובה בחו"ל הוא יתרון משמעותי בקרב על כל משרה פנויה כאן.
    ובסופו של דבר, וזו גם הייתה נקודת ההתחלה שלי. אני מכיר לא מעט אנשים שהגיעו ללימודים בחו"ל, ויעידו על הבדל עצום בקצב העבודה ובהספק שלהם כתוצאה מהמעבר. ההסבר הוא כמובן מורכב בדרך כלל, אבל, ואני אומר את זה מתוך נסיון של הרבה מאוד אנשים בסביבתי, ללימודים בארץ יש דינמיקה שונה לחלוטים מזו של הלימודים בחו"ל (לרבות מקרים של אנשים שהתחילו תואר שני בארץ, והתקדמו בו בעצלתיים, אבל אחרי שעברו לחו"ל השלימו דוקטורט בשלוש שנים).

    [להגיב לתגובה זו]

  15. מאת האייל האלמונימי:

    אני לא יודע לגבי שאר העולם החיצוני, אבל כאן, במחלקות מדעי החיים של מכון ויצמן, בערך 75%-80 מהמדענים *החדשים* הם בוגרי (דוקטורט) המכון פוסט באייווי-ליג.

    [להגיב לתגובה זו]

  16. אני סיימתי לפני שנתיים תואר ראשון בניהול באוניברסיטת בן גוריון. אומנם בן 30 אבל אני לא מבין מה יש לרוץ ולמהר ללמוד תואר שני. אנשים מחפשים את עצמם לפעמים שנים, במיוחד בשנים האחרונות בהם נושא של ניהול קריירה עומד על הפרק ומשרות ארוכות הן משרות בנות שנתיים. תראו קצת עולם, תתערו בחיי העסקים – תבינו אם אתם שם הוא שאתם מחפשים להיות במקום אחר ואז תחליטו. בכל מקרה חו"ל זה עניין לעשירים או לבעלי אזרחות אירופאית, אמריקאית ואחרת. אחרת כל הסיפור הופך להיות יקר מידיי. מה גורם לכם לחשוב אחרת?
    אני מתעניין בלימודים בתואר ולימודים כלליים אחרים ואפילו יש לי מספר בלוגים בהם אני כותב בנושא אולם מדוע עלי לרוץ לקראת החלטה גורלית כל כך ועוד בחו"ל? אשמח לדעת מה אחרים חושבים על זה.

    [להגיב לתגובה זו]

  17. תואר שני?: אני מבין לחלוטין את העמדה שאתה מביע כאן, ובמידה רבה המדריך הזה שותף לה, ולו חלקית, אחת הסיבות המרכזיות שהניעו אותי לכתוב את המדריך היא התחושה שלא מעט אנשים רצים ללימודי המשך כברירת מחדל בלי לחשוב יותר מידי על משמעותם.
    מצד שני אני לא ממש חושב שדווקא התערות בעולם העסקים היא הדרך הנכונה לחפש את עצמך, ודאי לא כעצה כללית (במקרה שלך, כבוגר תואר בניהול זו ככל הנראה הדרך הנכונה). בכל מקרה, אני מתכוון בקרוב מאוד לכתוב פוסט בסדרה הזו שטוען טענות דומות מאוד לשלך.
    בלי קשר, מרגע שהתקבלה ההחלטה לעשות תואר מתקדם במסלול מחקרי (ו-MBA שככל הנראה עומד על הפרק אצלך אינו תואר מחקרי על פי רוב) אני עומד מאחורי ההמלצה שלי לנסות ולעשות אותו באוניברסיטה טובה בחו"ל. ושוב, כאשר מדובר בתואר מחקרי, כמעט בכל תחום, יש דרכים רבות ומגוונות לממן אותו שאינן כרוכות בפשיטת רגל (ראה את התגובה של חזי כאן למעלה למשל).

    [להגיב לתגובה זו]

  18. תגיד, יצא לך פעם באמת לקנות משהו כי ראית בפרסומת שהוא יהפוך אותך למגניב?

    [להגיב לתגובה זו]

  19. באיחור אופנתי, אבל בדיוק בנושא: מאז ומתמיד חשקתי בתואר מתקדם בחו"ל, אבל עכשיו, כשאני מתקרב לסיום התואר הראשון בביולוגיה, המציאות הקשה מתגלה.
    העניין הוא כזה: יותר ויותר אנשים אומרים לי דברים שגורמים לעניין להראות בלתי כדאי עד בלתי אפשרי. בין השאר, שדוקטורט באירופה לא שווה כל כך, שדוקטורט בארה"ב בעייתי מאוד (אלא אם אתה עושה גם את הפוסט שם) ושבאופן כללי מומלץ לעשות דוקטורט בארץ ורק פוסט בחו"ל.
    כפי שנאמר, הפוסט נראה רחוק מרחק שנות אור ממני וכרגע מאוד מבאס אותי כל העניין הזה.
    אם מישהו מבין בפוליטיקה של האקדמיה ויכול להבהיר את המצב אחת ולתמיד, אני אהיה אסיר תודה.

    [להגיב לתגובה זו]

  20. שחר אחר: קצת קשה לי לענות על השאלה העקרונית שאתה מציג, ולו רק כי עם הזמן למדתי שיש הבדלים עצומים בגישה בין תחומים שונים. אני יכול לומר בוודאות שבתחומים המדעים המדוייקים דוקטורט בחו"ל (באוניברסיטה טובה כמובן) רק יקנה לך נקודות זכות בדרך למשרה אקדמית בארץ, אבל קשה לי לומר מה המצב במדעי החיים.
    בכל מקרה, אחת הסיבות העקרוניות להמלצה שלי בפוסט הזה היתה אחרת לחלוטין. מנסיוני האישי, כמו שכבר כתבתי, מי שבוחר ללכת על דוקטורט בחו"ל מקבל על עצמו אחריות כבדה בצעד הזה, בעוד שמי שמחליט להמשיך לדוקטורט בארץ (ובפרט באותה אוניברסיטה) עושה את זה פעמים רבות כברירת מחדל, מה שגורם לו לא אחת להתייחס בפחות רצינות לעבודת המחקר ולמתיחה ארוכה ומיותרת שלה.

    [להגיב לתגובה זו]

השארת תגובה

Subscribe without commenting