תודעה כוזבת

אז קראתי בסוף השבוע את “חמישה חלומות” של עוזי וייל. זו היתה חוויה מורכבת, כצפוי. המורכבות הזו היא רק סיבה אחת לכך שאני עוד לא יכול לכתוב את הפוסט האמיתי על הספר הזה. אז בינתיים יבוא לקט הציטוטים הזה. מי שרוצה לחפש רמזים לפוסט העתידי (אתם רואים מה עשיתי כאן?) ימצא אותם בהערות שבכל זאת הוספתי בתחתית.

ביום בו ירו בראש הממשלה הלכתי לשכור דירה, ולא ידעתי מזה כלום. נודע לי אחרי שלושה ימים, ואגם אז לא היה אכפת לי. ממילא כל מה שיודעים לעשות בארץ הזאת זה לירות ולדבר על פוליטיקה ואני לא מוצא עניין באף אחד מהם.

(עוזי וייל, “היום שבו ירו בראש הממשלה”, 1989**)

כשזה (רצח רבין) קרה, התחבאתי שבועיים, הלכתי לגור בבית מלון. אחרי שבוע זה נרגע. במשך שבוע כולם רצו שאני אכתוב על זה ולא החזרתי טלפונים אז זה נרגע. האמת היא שזה הספר היחיד שמכר כמו שצריך.

(עוזי וייל, 2008, כאן)

אבל היין היה יין, הג’וינט היה ג’וינט, ובשמונה בערב הם נפלו שדודים ונרדמו, ולא ידעו שרצחו את רבין, שבדיעבד, אבי חושב עכשיו, זה לא ממש שינה הרבה –

(עוזי וייל, “חמישה חלומות”, 2013)

בדקתי ומצאתי ששורות סתומות לכאורה של יוסי בבליקי ושלום גד הפכו ונהיו אחרי חמש שנים, אחרי עשר שנים, לתיאור פשוט ומדויק עד כדי גיחוך של דברים שקרו באמת בחייהם של אנשים. פשוט כמו דיווח בעיתון. לא "כמה עמוקה היא אהבתך". אלא "עכשיו זוגות מבוהלים הגיעו אלי כל הלילה וישבו לשתות ולא הפסיקו לדבר."
יום אחד, שבע שנים אחרי שהשיר הזה נכתב, הגיע יום כזה, שהוא לא יום ולא לילה, והיו שם זוגות מבוהלים, ממש מבוהלים, מבוהלים כמו בפיגוע המוני, שהגיעו אליו כל אותו לילה וישבו לשתות ולא הפסיקו לדבר. והדבר המצחיק הוא, שפעם סיפרתי על זה למישהו והוא אמר, אני לא מאמין, קרה לי אותו דבר בדיוק, אבל בדיוק! וכך שורה אחרי שורה. ככה פשוט.

(עוזי וייל, 2002, “להקת הבית”)

בלילה ההוא התעוררנו
כנראה שבאותה השעה
כנראה שמאותו החלום
וכנראה שבאותו החדר
ויצאנו לסלון
משפשפים עיניים
אבל לא בגלל שהעיניים שלנו היו אדומות
והתחלנו לשאול את כל השאלות שחיכו כל כך הרבה זמן

האם העולם הוא גלגל?
האם הצעירים רעבים?
ומה עם ניצולי השואה?
ומה שלום עובדי הרכבת?

 
האם האהבה תנצח?
האם הסיפור אמיתי?
של מי המדינה הזאת בכלל?
למי הכנרת שייכת?

(פונץ’, 2012, “בלילה ההוא התעוררנו”)

* בגיל 25 בערך היה לי חבר-הכי-טוב, “נער” של פונץ’ היה טקסט מקודש עבורנו, וההופעות של יוסי בבליקי בברבי הקטן ביונה הנביא*** היו הטקס שבו קיבענו את אחוות הגורל שלנו. גדלנו במרחק אווירי של בערך חמש מאות מטר זה מזה, וחלקנו לא מעט תחנות ביוגרפיות, אבל הפרש גילאים (מזערי למדי) גרם לכך שלא נפגשנו עד לאוניברסיטה.

מתישהו התחלנו להתרחק, בדיוק אז קראתי במוסף של איזה עיתון כתבה על פגישת מחזור של גרעין רדיקלי (בטח ליד חנה), ולפתע הרגשתי שאנחנו, עשור או שניים באיחור, מהווים את גירסת הכמעט של הגרעין ההוא.

התחלתי לכתוב אז סיפור. זה היה סיפור על קבוצת חברים שהיו פעילי שמאל בתיכון ועל המפגש המחודש שלהם כזקנים לקראת גיל 30 שלא מצליחים להשתחרר מעברם. הסיפור הזה חיכה בסבלנות ומצא את דרכו, בסופו של דבר, להיות חור בשמיים כחולים, אנפלאגד.

** נכון, הספר הוא מ-1991, אבל הסיפור עצמו היה בין המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של הארץ, אני די בטוח שזה היה ב-1989, שנתה הראשונה של התחרות.

*** בהופעות ההן היתה גם גירסת אנפלאגד (באמת אנפלאגד) של “נער”, כזו שבה בבליקי היה מדלג מהנער שעוד לא פגש נערה לגבר שנפגש עם חברים ותיקים לכדורגל של שישי אחר הצהריים בפארק.