תודעה כוזבת

לפני שנתיים כתבתי את הפוסט הזה, זה קרה קצת אחרי שפייסבוק התחיל להציע לי את עוזי וייל כחבר פוטנציאלי. לא נקבתי בשמו בפוסט, אבל אני חושב שזה היה ברור לחלוטין למי אני מתכוון.

הוא בורח חזרה לפיד שלו.

“התרעת יקום קורס”

הוא מעדכן סטטוס וממהר לסגור את הלשונית.

חתמתי את הפוסט ההוא, ותהיתי אם יבוא לו המשך. ואם יבוא המשך, תהיתי, האם גם אליו ישתרבב וייל.

לא היה לפוסט ההוא המשך. לא כאן לפחות. אבל בעולם שמחוץ לבלוג היה גם היה. בפייסבוק החליטו מתישהו במהלך השנתיים האלה לפתוח את האפשרות לעקוב אחרי מישהו בלי להפוך לחבר שלו, וייל בחר לנצל את האפשרות הזו, בחר להיות פעיל מאוד בפייסבוק, וצבר, מהר מאוד, אלפי מנויים (נכון לעכשיו המספר הוא 18,697).

הסטטוסים של וייל היו המשכו של השער האחורי בדרכים אחרות, וגם לא כל כך אחרות. היה שם אותו תמהיל פחות או יותר, היו שם אותן דמויות (טוקשה חזר לחיים). היו שם הברקות גאוניות של ממש לצד פרובוקציות ילדותיות. פרובוקציות שעל נייר עיתון בשנות התשעים היה ערך לעצם קיומן, שהיו אז קריאת שחרור מכבלים של שמרנות קפוצה, פרובוקציות שהולידו, במידה רבה, חלק מסגנון הכתיבה והתקשורת של הרשת העברית. דווקא בגלל זה חלקן נראו כמו סרח עודף מיותר של התקופה ההיא, התעקשות להמשיך ולהתגרות בצנזורה שמרנית שכבר מזמן לא קיימת כי וייל (יחד עם עוד כמה) הרג אותה.

ואז הגיע הכסף.

כסף משנה את הכל.

 

הרבה מאוד מלים נשפכו על פרשת גיוס הכספים של וייל, על ההצלחה המהירה שלה ובעיקר על האופן שבו היא התפוצצה לוייל בפרצוף כשציבור התומכים גילה כמה עובדות לא נעימות, את חלקן אפשר היה לגלות מראש, אחרות גם וייל לא ידע בעת שפנה לתומכים.

כל המלים והעובדות האלה מפריעות, לעת עתה לפחות, לחזור לדיון הטעון והמורכב הרבה יותר, מבחינתי לפחות, בספר עצמו.

אבל הדיונים האלה, אני חושד, קשורים זה בזה.

מעבר לכל העובדות, אפילו מעבר לכסף עצמו, עוזי וייל התרסק כאן כנגד הדימוי שלו עצמו.

רבים מאלה שהתקבצו להגן על וייל מיהרו להאשים את התוקפים שהם מונעים מקנאה. קנאה באיש שהצליח להגשים חלום.

בואו רק נודה על האמת – הייתם מתים לכזה. והייתם הורגים הכל רק שמישהו לא יגשים את החלומות שלכם במקומכם.

כתב יוסי בבליקי (והתוודה אחר כך שהוא מי שהעלה בפני וייל את ההצעה ללכת להדסטארט כדי לגייס כסף).

אבל האמת היא הפוכה לחלוטין. אנשים כעסו על וייל ברגע שהסתבר שהוא לא מגשים את החלומות שלהם במקומם. כי אם גם הוא לא יכול, אז אולי זה בעצם בלתי אפשרי.

אנשים נתנו לוייל כסף, אבל הם השקיעו בו גם, בעיקר, רגש ותקווה, הם רצו לדמיין שבזכות ה-55 ש”ח (או יותר) שלהם ושל אחרים וייל מנצח את העולם. לא רק את המערכת המסואבת של ההוצאות הגדולות ושל צומטסקי, את העולם כולו, את העולם שאומר לאנשים שבגיל חמישים כבר לא מגשימים חלומות, וגם לא בגיל עשרים אם להודות על האמת.

כשוייל טרח להציג בפני קוראיו בסוג של התנצלות מתגוננת מעין פירוט כספי שבסופו הוא נותר עם 17,000 ש”ח מתוך הסכום העצום לכאורה שנאסף הוא בעצם אמר להם שאין באמת חלום, שיש רק דו”חות חשבונאיים להגיש למס הכנסה.