מות המחבר המובלע

קריאה זה לחלשים

לפני כשלושה שבועות פרסמה רנה ורבין רשומה שכותרתה מות המחבר? לא. מות הקורא. כשנתקלתי בקישור לרשומה ההיא (דרך קורא בספרים כמובן, העונג שבת של הספרות) הייתי בטוח שאני יודע מה אני עומד לקרוא שם. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מופתע מעט.

הייתי בטוח שאני יודע מה אקרא שם כיוון שימים אחדים לפני פרסום הרשומה ההיא ישבתי בבית הסופר שבתל אביב, בערב ספרותי שהנחתה ורבין. יחד איתה ישבו שלושה סופרים שדנו, באופן רשמי לפחות, בישראליות כפי שהיא משתקפת בספריהם האחרונים. היו שם אסף גברון עם הגבעה, נעה ידלין עם בעלת הבית ודרור משעני עם אפשרות של אלימות. בקהל ישבו מעט יותר אנשים מאשר בפאנל עצמו, והקשיבו בעניין.

ואז הגיע שלב השאלות מהקהל.

“תוכלו לספר לנו קצת על שגרת הכתיבה שלכם?”

“איך אתם מתמודדים עם מחסום כתיבה?”

“קרה לכם פעם שהדמויות שלכם הפתיעו אתכם?”

בעיקר מתוך עניין אמיתי, אבל גם, חלקית, מתוך רצון לאותת לסופרים שיש בקהל גם מי שקרא את הספרים המדוברים ומתעניין בהם, החלטתי להצביע ולשאול כמה שאלות משלי.

kid-reading-book

לכן, כשורבין הכריזה על “מות הקורא”, הנחתי שזה הכיוון שאליו היא רומזת, מציאות שבה כמעט אף אחד* כבר לא רואה בתהליך הקריאה מטרה ראויה, מציאות שבה כל אחד מבקש להיות כותב. במציאות הזו השאלות היחידות שמופנות לכותבים הן אלה שמבקשות לפצח את השאלה הגורלית “איך עשיתם את זה?” ובעצם “מה אני צריך לעשות כדי לעבור לצד השני של האולם הצנוע הזה כדי לשבת מול קהל שגם הוא מבקש לעשות את אותו מעבר בדיוק?”

באינטרנט אף אחד לא יודע שאתה מובלע

אבל ורבין, כאמור, כתבה על משהו אחר, לפחות למראית עין. היא מתחילה עם מות המחבר של רולאן בארת, עוברת לניו-ג’ורנליזם ולפריחת ז’אנר הממואר כסוג של ריאקציה וחותמת במציאות הנוכחית של כתיבה אינטנסיבית (היא לא אומרת גרפומניה) ברשת, אותה היא מתארת כך.

מיליוני בלוגים ופרופילים אחרי הניסיון להרוג את המחבר, והריאקציה הושלמה. אנחנו נמצאים בתקופה שניתן לכנותה "מות הקורא". כבר לא חשוב, או פחות חשוב, מי ואיך יפענחו אותנו. המבקר מוטל חלל, חסר כל ערך או רלוונטיות בעולם ספרותי שעובר תהליך מואץ ולעתים מפחיד של דמוקרטיזציה. זוהי פסגת הנקמה המרה של סופרים ושל רוחות סופרים, גווארדיה שאין לזלזל בכוחה המיסטי, על כל הזמן שבו הוצאו באכזריות קרה אל מחוץ לטקסטים של עצמם ונשללה מהם זכותו היסודית של כל יוצר: הכוונה.

וכל הדיבור הזה על קורא ועל מחבר שלח אותי, באופן מתבקש כבוגר כך הרסה הספרות את חיי, למחשבות על “המודל הסימטרי הנאה וההיררכי שבקצה העליון שלו נמצא מחבר, ואז מחבר מובלע, ואז מספר, ואז דמויות, ואז קורא מובלע, ואז קורא, בקצה התחתון” (מכאן).

הרשת, כידוע, מצטיינת בהרג מתווכים. נהוג לדבר, בהקשר הספרותי (אבל לא רק), על מתווכים כלכליים, על המו”לים ועל רשתות השיווק כמובן, אבל הרשת, במידה לא פחותה, הורגת גם את שכבות התיווך המופשטות של המודל הסימטרי, הנאה וההיררכי שלעיל.

המחבר והקורא, חשוב לזכור, הם דמויות בשר ודם, כאלה שיש להן קיום (גם כן קיום) אפילו במנותק מהאקט הפרשני המשותף של כתיבה וקריאה, יש להם חיים אמיתיים גם בלי הטקסט אותו הם חולקים. הרשת, עם כל הכבוד לנוכחותה חובקת-הכל אינה יכולה להגיע אליהם ולהרוג אותם. אבל שכבות הביניים של המתווכים הן טרף קל, אידאלי כמעט, לניביה החדים.

לכן, כשמשעני כותב, בכריכת הספר “אפשרות של אלימות, אף יותר מהספר הראשון בסדרה, תיק נעדר, הוא ניסיון לחקור את הצדדים האפלים של המשפחה” ומכעיס אותי כל כך, הוא בסך הכל משתף פעולה עם המציאות החדשה. הוא בוחר להקדים את הראיון החושפני למוסף הספרותי ואת הפוסטים בעמוד הפייסבוק השיווקי של הספר. הוא יודע שהמחבר המובלע כבר מת, שלקורא לא תינתן הזדמנות ממשית לייצר אותו כפעולה פרשנית של הקריאה, אז הוא ממהר לתקוע כדור קטלני בעורפו עוד בשלב ההתלבטות שלי אל מול המדף בחנות.

וגם אני, בכותבי כאן, חמוש בשנים של סטטיסטיקות תעבורה בבלוג ובתובנות מעמוד הפייסבוק שלו, כבר לא צריך ולא יכול לייצר לעצמי איזה קורא מובלע. אני יודע מי אתם, אלה שקוראים כאן. אני יודע מה ימשוך אתכם ויהפוך ויראלי, ואני יודע לפעול בהתאם. אני יכול לזרום עם זה ואני יכול לצאת נגד, אבל הפער ההיפותטי שבינכם לבין הקורא המובלע עבורו אני כותב כבר כמעט ואינו קיים.

אפשר, כמעט מתבקש, לזעוק כנגד התהליך הזה, כנגד האופן שבו הוא מרדד את המודל מרובה השכבות של פרשנות הטקסט. אפשר, אבל אין טעם. אין שום דבר מקודש בקיומם של אותם רבדים מובלעים. ובכל מקרה, גם כשגופותיהם מוטלות בין הקורא לבין המחבר, אפשר לראות בכך הזמנה למשחק בלשי מורכב ומרתק בהרבה.

וכך שלוש השאלות שציטטתי קודם מפי הקהל מתפרקות לפתע. שתיים מהן מבקשות להמשיך את המגמה הנוכחית, לחדור בוולגריות מסויימת למרחב הפרטי של המחבר, לדעת אם הוא כותב בעט נובע על פנקס מולסקין לקול ציוצי הציפורים של שעת בוקר מוקדמת, ואיזה וויסקי היא בוחרת ללגום כשהיא נתקעת באמצע הכתיבה. אבל השאלה השלישית, בדבר דמויות שהפתיעו במהלך הכתיבה מבקשת, בעצם, ליצור מחדש איזה רובד תיווכי-פרשני בין הקורא לכותב.

פייר מנאר, מחברו של שרלוק הולמס

“האם תרצה להסב את תשומת לבי לנקודה מסויימת?” שאל פייר מנאר את עצמו.

“המקרה המוזר של המחבר המובלע בעידן הרשת”.

“המחבר המובלע לא עשה דבר בעידן הרשת”.

“בדיוק, זה המקרה המוזר!”

xzibit

וכל העת ישב המספר בחדרו, בטוח שהוא מוגן מפני כל אותן תהפוכות הרות גורל.

* נו, כן, גם אני הרי הייתי חייב לכתוב על זה משהו בסוף.

5 תגובות ל“מות המחבר המובלע”

  1. המת ימשיך לקיים סדנאות קריאה

    [להגיב לתגובה זו]

  2. לא הבנתי.

    למה המחבר המובלע מת? ולמה הקורא המדומיין מת?

    אני מבינה מהדוגמה של משעני באיזה אופן אפשר לרצוח את המחבר המובלע בקלות. אבל למה שמישהו ירצה לעשות את זה? זו לא עבודה שיווקית טובה. זו עבודה פרסומית-קצבית של המאה הקודמת (לאחרונה שמעתי כמה הרצאות על ההבדל בין פרסום דון דרייפרי לשיווק ברשת, וכולן חזרו על המטאפורה של לצעוק מראש של משהו לבין לדבר עם אנשים. זה לא לדבר עם אנשים.).

    ואיך בכלל הקורא המדומיין מת? נגיד שאני יודעת שלההם נכנסים אנשים שכותבים מדריכים על אקדמיה, מבקרי ספרות ושמאלנים. אז מה? אז אני יודעת את תגובותיהם האוטומטיות על דברים מסויימים. עדיין רב הנסתר על הגלוי. וזה בבלוג, עם כל האנליטיקס והחרא. ספרים, גם הדיגיטליים שבהם, עדיין חושפים הרבה פחות מידע על הרגלי השימוש.

    עם כל הכבוד לכך הרסה הספרות את חיי, וזה.

    [להגיב לתגובה זו]

    שחר Reply:

    אפשר להתחיל מזה שיש, באמת, אסימטריה מאוד משמעותית בין המחבר המובלע לבין הקורא המובלע (או המדומיין), ושהרבה יותר קשה להרוג את הקורא המדומיין.
    הקורא המובלע חייב להתקיים בזמן הכתיבה, כלומר עוד לפני שהטקסט מתפרסם, יותר מזה, הקורא המדומיין צריך להיות איזה שקלול לא ממש ברור של סך הקוראים שיגיעו לטקסט בסופו של דבר.
    קל מאוד לגלוש מכאן להנחה שהוא לא באמת יכול למות, וסביר להניח שמשהו ממנו ישרוד בתת-מודע של כל כותב לנצח. אבל אני לא מוכן לאמץ בלב שלם את נקודת המבט הזו. אני כן חושב ש"הטוקבקים" (כמשל) עשו צעד גדול מאוד לקראת מחיקת הקורא המדומיין הזה, או לפחות (וזה הניסוח שהשתמשתי בו במקור) ליצור מצב חדש שבו "הפער ההיפותטי שבינכם לבין הקורא המובלע עבורו אני כותב כבר כמעט ואינו קיים".

    לגבי המחבר המובלע, אני חושב שבסופו של דבר זה גם מה שורבין ביקשה להגיד בפוסט שלה. המחבר, האמיתי והקונקרטי, נדרש היום (על-ידי אנשי שיווק או על-ידי מוסכמות המדיום שבו הוא כותב או על-ידי האגו שמלכתחילה היה חלק מרכזי מהמניע לכתיבה) לעמוד ליד הטקסט שלו ולהגן עליו. אולי זו מחלת ילדות של המצב הנוכחי, כזו שתחלוף מהעולם ברגע שהחידוש יתפוגג. אבל אולי זה פשוט מצב חדש-ישן שבו המרחב המנותק שבו מתבצעת הקריאה הפרשנית של הטקסט כבר לא קיים. אני באמת לא יודע. אבל שמתי לב לאחרונה, בלא מעט מקרים (גם אם משעני היה הקיצוני שבהם) לסופרים שמבקשים לבאר במפורש "למה התכוון המשורר".
    כל זה קיים ביתר שאת, כמובן, ברגע שאנחנו עוברים לסוגי הכתיבה האחרים, החדשים יחסית, שמהווים היום חלק ניכר ממה שרובנו קוראים. לפוסט בבלוג או לסטטוס בפייסבוק מאוד קשה לייצר מחבר מובלע.

    [להגיב לתגובה זו]

    מיטל Reply:

    אני מסכימה שאכן קל יותר למחוק את הקורא המדומיין. אבל אני בכלל לא חושבת שאנחנו קרובים אפילו להרוג אותו.
    אני חושבת שאולי זו שאלה של רוחב היריעה.
    נגיד סטטוס ממוצע מייצר אצל הקוראת קשת מחשבות ורגשות יחסית מצומצמת, שקל (אגב, רק אם אתה טורח, ואני חושבת שרוב הקוראים לא טורחים) להגיד מה היא כוללת. אבל פוסט בבלוג או ספר מייצרים הרבה דברים, שמצריכים שיחה של שעה שעתיים שלוש לא יודעת כמה בשביל לתמלל את התגובות לטקסט. ככה שגם אם התגובה הראשונית לטקסט היא "פפפ, עמוס עוז יותר טוב" והיא קלה יחסית לזיהוי מראש, אני חושבת שתגובת העומק נותרה מסתורית כשהייתה.

    ובנוגע למחבר המדומיין, אני בכלל לא חושבת ככה. אני החפרפרת הפוסטמודרנית בבלוג ההוא, אז אני רק רוצה להקדים ולומר שקראתי מעט מאד כתבים שמתייחסים בכלל למחבר המובלע, ואני מדמיינת אותו די בחופשיות. בשבילי, אלו העקבות של המחבר האמיתי בטקסט. לא משנה כמה ראיונות הסופר עושה, וכמה סטטוסטים בפייסבוק וכמה מכונת השיווק העצמי שלו פעילה, תמיד יהיו שם עקבות ששאי אפשר להתייחס אליהם מחוץ לספר וגם כאלה שהוא בכלל לא התכוון להשאיר.

    ואני חייבת להגיד שאם הקורא מפסיק להיות מדומיין והכותב והמחבר המדומיין חד הם, אז אני לא מבינה למה לכתוב. הכל ידוע מראש גם ככה.

    [להגיב לתגובה זו]

    נדב פרץ-וייסוידובסקי Reply:

    אני חייב להודות שהמחשבה שאני מכיר את הקוראים שלי בגלל הטוקבקיסטים היא בעייתית. מאוד.
    תספור כמה כניסות (אם אתה רוצה להיות מדוייק, כמה יוניקים) יש לכל פוסט. אחר כך כמה מגיבים. תעשה את החשבון – בדרך כלל מספר המגיבים הוא אחוז או שניים ממספר הקוראים.

    המחשבה שהטוקבקיסט מייצג את הקוראים שלנו היא לא יותר מאשליה.

השארת תגובה

Subscribe without commenting